דברי מלכיאל ג קנה

לו אמתלא טובה לחזור בו ולהגיד שאינו חושדה. וכבר התבאר בפוסקים באה"ע סי' קע"ח ס"י ובכמה תשובות דבכה"ג מועיל לו אמתלא. אך אולי כבודו כתב זה מסברא דנפשיה. ובאמת מחזיק הבעל בדבריו שחושדה שזינתה ברצון. וא"כ אסורה עליו כמש"ל בשם הנו"ב

אבל באמת דברי הנו"ב צל"ע דכיון שאנו תופסים שהיא נאמנת באומרת נאנסתי. א"כ מה לנו בזה שחושדה דהא מ"מ הוי רק שמא. והרי בכל איסורים הוי להשני ספק ובכ"ז מותר לסמוך על מי שהדבר בידו שאומר שהוא מותר וא"ל שהכוונה דכיון שהיא חשודה אצלו. אינו יכול לסמוך על ברי שלה. וכמו מי שחושד את חבירו שיאכילנו דבר איסור שאינו יכול לסמוך על דבריו שאומר שהוא מותר. דנראה שכל חושד צריך להיות על יסוד איזה טעם. דבלא"ה אסור לחשוד דהעמידנו בחזקת כשרות. וכמו שמצינו בשבועת השותפין שא"י להשביע רק כשיש לו איזה הוכחה כמבואר בפוסקים סי' צ"ג. וה"ה הכא שאומר שהתנהנה כל ימי היותה עמו כבנות ישראל כשירות. הרי אין לו יסוד לחשדה. וראוי לענשו על מה שאומר שחושדה. ונהי דבשאר דבר איסור הרשות ביד כל אדם לפרוש מדבר היתר מחשש רחוק שמא יכשל בדבר איסור. אבל הכא שנוגע לאשתו שמשועבד לה לשאר כסות ועונה ואיכא חדר"ג ע"ז. לאו כל כמיניה לגרשה בשביל זה. ואטו נימא שיוכל איש לומר שאשתו חשודה אצלו על זנות ועי"ז יוכל לאוסרה על עצמו. וגדולה מזו אמרו כמה פוסקים דבזה"ז דאיכא חדר"ג אין הבעל נאמן לומר שראה שזינתה או להאמין לעד אחד וי"א שכופין אותו לדור עמה ע' אה"ע סי' קע"ח ס"ט. ואף דשם נחלקו הרבה פוסקים ע"ז אבל בנ"ד וודאי דכ"ע מודו שאין לו להתחסד ולומר שחושדה למשקרת כדי שיוכל לגרשה

וסברת הנו"ב נראה להסביר דס"ל דספק סוטה אסורה. ורק היכא שאומרת ברי נאמנת למי שמאמינה. אבל מי שחושדה שמשקרת א"כ ברי שלה אינו חשוב נגדו לכלום. ממילא נשארה אצלו בספק סוטה ואסורה עליו. ואף שיש לה חזקת כשרות וחזקת צדיקת מ"מ כיון שהיא חשודה אצלו איתרמי אצלו חזקת צדיקת שלה. שהרי מחזיקה לחשודה ובמק"א הארכתי בביאור דברי הירושלמי שהביא הנו"ב שם. וממילא בנ"ד שאומר שהיא אצלו עד כה בחזקת צדיקת וכשרה רק שמאמין לדברי אמו. כיון שבארנו שאמו חשודה בזה לשקר מצד שנאה. וגם כי נראה שאינה אומרת בהחלט רק בדדמי. לזה יש להסביר לו שא"צ לחוש לזה ומותר לדור עמה. ואם לא ירצה בשום אופן. מ"מ צריך לשלם כתובתה וכמש"ל. ומה שטענה שמכרה בגדיה למזונות. כבר כתב הר"ן והובא להלכה בשו"ע סי' ע' ס"ח שאם מכרה נכסיה למזונות אין לה עליו כלום. ובנ"ד יש לדון לפטרו מזה בלא"ה אך א"צ לזה כנ"ל

סימן קט כבוד ידידי ה"ג וכו' מו"ה חיים ראובן ג"י

הרב דק"ק שניידאווא

הגיעני ברגע זו. והנני להשיבו בקוצר. ע"ד שם בעריל שנכתב ביו"ד. אין ראוי להשיב הגט בשביל זה ובפרט במקום חשש עיגון גדול כמ"ש מעכ"ת. ואף כי לכתחילה צריך לכתוב בלא יוד. בכ"ז הלא יש קצת אחרונים שכתבו לכתוב ביוד. וגם יפה כתב כבודו שאולי חותם כך ויש לנו לתלות שנכתב כהוגן. ואף שלמעשה אין להביט בזה על חתימתו כמ"ש מעכ"ת. ומ"ש לחלק בין שם לעז והביא מהט"ג בשם הערש. ז"א דשם קורים אותו ג"כ הערש בסגול ורק נוהגים לכתוב הירש מטעם שכתב שם לכן אם חותם ג"כ הערש יש לכתוב כן. אבל בשמות אחרים אין הולכים אחר שיבוש חתימתו. אך בכ"ז מאן דעביד הכי אין לפסול הגט ובפרט שאין כאן מקום לטעות בשביל זה. וידוע שיש שכותבים בעריל ביוד ולא יבואו לטעות ולומר שהוא איש אחר שמכונה כן. והא עיקר טעם שצריך לכתוב כל השמות של בעל הוא משום חשש לעז כמבואר בפוסקים. וכאן אין שייך זה כיון שחותם כן. וגם אין אצלינו כלל שני שמות נפרדים כאלה ואין כאן חשש לעז. ובמק"א בארתי דבכה"ג בגט ע"י שליח שני שכבר נתקיים בב"ד אין חשש לעז כדאיתא ריש גיטין ואכמ"ל בזה

וע"ד שם אבי המגרש שכתב רק שם הקודש צבי ולא כינויו הירש. הנה מבואר בפוסקים שבשם האב אין קפידא לכתוב כל השמות דאף אם לא כתב כלל שם האב כשר. וכמ"ש ג"כ מעכ"ת. ובאמת יש לפקפק בזה דכאן שכתב רק שם הקודש יש מקום לטעות ולומר שאין לאביו שום כינוי מדלא כתבו. וא"כ י"ל שהמגרש הוא אחר שהרי מגרש זה אנו יודעים שיש לאביו כינוי. וצ"ל דכיון שידוע דעת הפוסקים שלפעמים כשיש ספק בכינוי שם האב משמיטים וכותבים רק שם הקודש או רק כינויי כשיש ספק בשם הקודש. א"כ ידעו לתלות בזה ואין בזה חשש לעז. וכעין זה כתב החתם סופר ושאר אחרונים שבשם שכתוב בחיבורים אין חשש ללעז לפי שידוע שנכתב כפי מה שנמצא בחיבורים. וכ"כ האחרונים לענין שמות עיירות ונהרות שכותבים בשינוי מכפי הנקרא בפי כל לפי שידוע שנוהגים בגיטין לכתוב כן. עכ"פ בנ"ד אין חשש בזה. ובפרט במקום עיגון. וגם דבלי ספק כותב המסדר הטעם שכתב כן וי"ל שדי בזה להפקיע חשש לעז

וע"ד שכתב העניא שאשא דמתקריא שאשקא. ובאמת הכל קורין אותה בשם שאשקא ורק אביה ואמה קורים אותה לפעמים וכן בכתובתה כתוב שני השמות. וחושש מעכ"ת לנשתקע. ורק הביא מחמדת שלמה סי' ס"ו שהקיל במקום עיגון בנשתקע. לדעתי א"צ לזה דכיון דשם העריסה הוא בשני השמות ולפעמים נקראת כן בפי אביה ואמה לא הוי נשתקע. ובחמד"ש שם איירי שנשתקע לגמרי. ולענ"ד יש לדקדק מהש"ס שא"צ מיעוט גמור אלא דאף מיעוטא דמיעוטא קורים בו שוב לא מיקרי נשתקע. מדקאמר בגיטין ל"ד דהוו קרו לה מרים ופורתא שרה. ולא קאמר מיעוטא שרה. משמע שהכל קראו אותה מרים רק מיעוטא דמיעוטא שרה. ורק רש"י פי' שם מיעוט בני העיר. ובפרט לפי גירסת הרי"ף שם רובא מרים ופורתא שרה. בודאי קשה ל"ל קאמר ומיעוט שרה. וע"כ צ"ל כמ"ש שזהו להורות דסגי בפורתא ממש. ובפרט בשם העריסה. עב"י ס"ס קכ"ט ואחרונים שם. וכ"כ בשו"ת ב"א סי' פ"ה בשם שאסיא טויבא שקראו לה כן רק בני משפחתה ובכ"ז כתב שם לכתוב ב' גיטין בהראשון שאסיא טויבא בתחילה. ובשני טויבא בתחילה ע"ש. וממילא בשליח שאין כותבין ב' גיטין כידוע צריך לכתוב כנוסח העקרי שביאר שם לכתוב שם העריסה קודם וכ"כ שם בסי' פ"ו לענין שם מרים בילא ושם כתב לכתוב רק גט אחד מרים בילא דמתקריא בילא. ואף דבמק"א בארתי דבכה"ג צריך לכתוב השם שהכל קורים בו מתחילה. בכ"ז אין לפסלו בשביל זה. ומכ"ש במקום עיגון. וגם יש לדון דבקיצור השם לא שייך נשתקע כיון שצומח משם הראשון וכמ"ש המהרי"ק כעין זה בשורש צ"ח ועב"י ס"ס קכ"ט ואקצר. ויוכל מעכ"ת למסור הגט: