דברי מלכיאל ג קנד

לך שאר כסות ועונה וכתובה. ולפ"ז י"ל דבתר דמשני הש"ס דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא. שוב אין כאן דיוק דבדרבנן קיים ושפיר י"ל דר"מ ס"ל דגם בדרבנן בטל ולא נצטרך לחלק בין איסור לממון. דחיוב אחר ליכא על הבעל שיהא מדרבנן. ולזה צ"ל הטעם דקאמר הש"ס דר"מ ס"ל דירוה"ב דאורייתא הוא מטעם שבארנו שהכניס יורש את אשתו בתוך הנהו דהוו דאורייתא

ועפ"ז יש לישב קושיית התו' בכתובות שם שהקשו דהא כתובת אלמנה דרבנן ותירצו דכיון שיש לה עיקר מן התורה הוי כדאורייתא. והקשו מדף פ"ד דלמה לא עשו חיזוק בירושת הבעל הא ירושה עיקרה מן התורה ונדחקו לחלק בזה ע"ש, ולפמ"ש א"ש דר"מ ס"ל דעשו חיזוק בדרבנן. וא"צ כלל לסברא דיש לו עיקר מה"ת שהוא דוחק לחלק בזה וכמו שהקשו התו' מירושת הבעל ג"כ. וא"ל דא"כ לימא ר"מ ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה. דא"כ גם להתו' תיקשי הכי. וע"כ צ"ל דכיון שצריך לפרוט ולומר כתובה של אלמנה לא רצה להאריך. וא"כ גם לדברינו נאמר כן

ועוד י"ל דהנה בב"מ נ"ו איתא דר"מ ס"ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם ומייתי מדס"ל שלא התירו למכור דמאי רק לסיטונות אבל בעה"ב אף שמוכר במדה גסה אסור למכור דמאי. ומוכח שם דחכמים דס"ל שם דבעה"ב שמוכר במדה גסה מותר למכור דמאי ס"ל דלא עשו חיזוק וע"ש בפירש"י והנה ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ס"ל בתוספתא פ"ג דדמאי ובירושלמי פ"ב דדמאי ה"ד דבעה"ב שמוכר במדה גסה פטור מדמאי דקאמר שאם מוכר סאה ורובע פטור מן הסאה וחייב ברובע וע"ש בירושלמי בזה שמבואר כן דלא ס"ל כר"מ בזה. וא"כ ס"ל דלא עשו חיזוק כנ"ל. ולזה לא מוקי רב דיסבור ריב"ב ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק משום דדוחק הוא לומר שר"י בנו של ריב"ב יחלוק על אביו. וע' עירובין ק"ד ע"ב דמשמע קצת מפשטות הסוגיא דס"ל אליבא דריב"ב שלא עשו חיזוק ואם מכניס שרץ לעזרה פטור אין לחוש לשהיית הטומאה. ויש לדחות

סימן קח

ע"ד אחד מעסטרייך שהוא בלאנדאן קרוב לד' שנים והניח בביתו אשה ושתי בנות. ומחמת מחלוקת בינה וחמותה הוכרחה ליסע לבית אביה ברוסלאנד. וכעת הגיע מכתב להבעל מאמו כי אשתו נוסעת אליו והרתה לזנונים כי נתפתתה. והנה אמת נכון הדבר כי הרה לזנונים. אך טוענת כי בעברה הגבול לעסטרייך לראות שלום הבנות נאנסה מהאיש שהעבירה את הגבול. ונפשם בשאלתם אם מותר לדור עמה. ואם מחויב לגרשה. אם אבדה כתובתה או לא. והבעל אמר כי בחמשה שנים שדר עמה נהגה כבנות ישראל הכשירות ולא ראה שום פריצות ממנה. ובכ"ז אומר שמאמין לדברי אמו שנתפתתה כדי להאבידה כתובתה. וגם טוענת שלא שלח לה מאומה והיא לותה ואכלה ומכרה כל בגדיה לצורך מזונותיה

הנה לענין כתובתה פשוט שצריך לשלם דאף להירושלמי דפ"ק דכתובות ה"א שבאומרת נאנסתי אסורה משום ספק סוטה. מ"מ נאמנת לענין כתובה ע"ש ורק יכול לדרוש שתקבל בח' שהאמת עמה שנאנסה וכמבואר בפוסקים, וע' אהע"ז סי' קט"ו ס"ז ובאחרונים שם. ולענין להתירה לבעלה אין להאריך במה שכבר נתבאר בכמה אחרונים להיתר היכא שאין עדים שנתיחדה ע' נו"ב מ"ת סי' י"ד וט"ז וכ"א בזה: ובאמת אף היכא שיש עדים שנתיחדה עדיין צ"ע למעשה בעתים הללו אשר בעוה"ר היחוד נעשה כהיתר וההמונים אין יודעים כלל חומר האיסור. וא"כ לא שייך לדון דאיתרע חזקתה במה שנתיחדה. וכמו שמצינו לענין פסולי עדות ושבועה דכיון דלא משמע לאינשי איסורא לא מיקרי חשוד וכמו בהנהו קבוראי וכן גבי לא תחמוד. והרי היא כשוגגת ע"ז. ואקצר כי בנ"ד א"צ לזה דבוודאי אין עדים על היחוד

ורק מה שיש לדון בנ"ד שאמו כתבה לו שנתפתתה והבעל מאמין לדבריה. הנה מה שמאמין לדבריה נראה שאין בו ממש. כי נראה שאמו אינה יודעת בבירור ורק כתבה באומדנא שכיון שנתעברה חשודה שנתפתתה. וא"כ אין שייך לומר שמאמינה. וצריך בירור אם כותבת שיודעת בבירור או שחושדת אותה בכך. ובאמת יש לדון שהנשים החשודות לקלקלה לענין עדות מיתת הבעל. גם הכא אינן נאמנות. ורק גבי סוטה שקינא לה ונסתרה דהוי רגלים לדבר וסגי בעוף הפורח שלא להשקותה תנן בסוטה דף כ"ז דהחמש נשים נאמנות אבל היכא דליכא רגלים לדבר אינן נאמנות. וא"כ הכא נהי שאמו נאמנת לו שלא תשקר. בכ"ז בזה שחז"ל חשדוה למשקרת בוודאי אין לו להאמינה. ואף שאומר שמאמינה בלבו. היינו משום שאינו מרגיש הטעם שיש לחשדה לשקר, אבל אנחנו שידענו דברי חז"ל שחמותה חשודה לשקר. עלינו להסביר לו ולהגיד לו שלא יאמין

והרי יותר מצינו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז והובא בש"ע אהע"ז סי' קע"ח ס"ט דאם היה להבעל קטט עם אשתו לא יוכל לומר שמאמין לדברי העד ע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד שהחמות נקטינן מחז"ל ששונאת אותה. ובפרט בנ"ד שהרחיקה אותה מאתה בשביל איזה מחלוקת ושנאה. וודאי לא שייך להאמין לדבריה. והנה האחרונים נתקשו בדברי הרשב"א הנ"ל דכיון שאומר שמאמין לדברי העד ושויא חד"א מה מועיל זה שהיה לו קטט עמה ע' יש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח וח"ס חאה"ע סי' ק"ו. ולפמ"ש י"ל הסברא לפי שבעצמו אינו מרגיש שמה שחושב שמאמין אינו בהחלט. ורק מצד שיש שנאה בלבו עליה וכיון שענין שויא חד"א הוא כעין נדר. ושכיון שחושב שהוא אסור לו אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ובנדר היכא דליביה אנסיה הוי נדר בטעות. וה"ה הכא. ואין זה דומה לפתח שצריך היתר עכ"פ. רק הוי כטעות מעיקרו דאנן סהדי שכל שיש לו שנאה על חבירו מאמין עליו כל דבר. ובפרט לפמ"ש הפוסקים שצריך שיהא נאמן העד לו גם בשאר דברים כבי תרי זה וודאי קשה למצוא והוא מיעוטא דלא שכיח. ואף להסוברים דשויא חד"א אינו מטעם נדר רק מצד שמחזיק זה לאיסור לזה אסור עליו. י"ל דהיכא שאנו יודעים שהחזקתו היא בטעות שפיר מותר. והוי כמו אם חוזר בו מצד איזה אמתלא דקיי"ל שיכול לחזור בו ולא הוי חד"א. ובאומר שראה בעצמו צידד באמת הרשב"א שם רק מצד שחכמים יכולים לעקור דבר מה"ת אבל לא מצד שמשקר נתיר לו דבר האסור לו ע"ש. ואף שהרשב"א צידד שם משום דמשקר היינו משום דהמעשה היתה שהוחזק כפרן. אבל באמת איכא גם טעם בדדמי. וגם באומר שראה שזינתה י"ל שאומר בדדמי ואכמ"ל בזה. עכ"פ בנ"ד י"ל שמה שאומר שמאמין לה אין ממש בדבריו כיון שאנחנו יודעים שהיא שונאה לה. ובדברי חז"ל הוחזקה לדינא שהיא שונאה. א"כ מה שאומר שמאמין לה הוא בטעות ומכ"ש דלא שייך לומר שהיא נאמנת כבי תרי: ולא אאריך בזה באשר כי נראה שחמותה לא כתבה זאת רק באומדנא וחשד ולא מצד שיודעת זאת בבירור

ועוד יש לחוש בנ"ד שהרי כתב הנוב"י שם ס' י"ד שאם היא חשודה בעיני הבעל לזנות ברצון ואינו מאמין לדבריה בבירור שנאנסה. אסורה עליו דשויא חד"א. וא"כ גם בנ"ד אסורה עליו. והנה כבודו כתב דהבעל מאמין לדברי אמו כדי להאבידה כתובתה. נראה מזה שבאמת אינו חושדה ורק אומר כן להאבידה כתובתה. וא"כ פשוט שזה לא מיקרי מאמין. והשתא כשיגידו לו ב"ד שצריך לשלם כתובתה תהא