דברי מלכיאל ג קנב

לארץ דבר של רבים המשותף לכל העולם הוי כשל עולי בבל וה"ז דומה כהא דביהכ"נ של כרכים המבואר ביומא י"א ובמגילה כ"ו שאין יכולים למכור דהוי כמשותף לכל העולם. והנה בדבר של אותו העיר בענין שאין בו כדי חלוקה נחלקו הפוסקים אם יכול לאסור חלקו והובאו שני הדעות בש"ע י"ד סי' רכ"ד ע"ש דלדעת הרמב"ן ודעימיה אינו יכול לאסור ועמ"ש בחיבורי ח"א ס"ס ס"ד בזה. ולפ"ז ס"ת של רבים אינו יכול לאסור חלקו על חבירו. ואף לדעת הרמב"ם דס"ל שיכול לאסור דבר של אותה העיר. י"ל דהוי משותף לכל העולם והוי של רבים בכרכים. וכמש"ל מהירושלמי דדבר ששייך לכל העולם הוי כדבר של עולי בבל. ומכאן ראיה לדעת רי"ו הובא בב"י סי' רכ"ד שכתב שכל דבר שיש לכל ישראל רשות בו הוי כשל עולי בבל. ולא בעינן דווקא של עולי בבל ע"ש. ושאר ראשונים לא פירשו כן. והב"י שם כתב שהר"ן ס"ל כרי"ו בזה. ולענ"ד ז"א ורק בטעם שמותר של עולי בבל כתב הר"ן משום שהפקירום לכל ישראל. וכ"כ הנ"י דבדברים של בני העיר אף שכל ישראל רשאים להשתמש בזה מ"מ אסור על המודר. אבל רי"ו כתב דאף של אותה העיר אם הוא הפקר לכל ישראל מותר למודר ע"ש ויש לישב דברי הב"י. אבל עיקר נראה כמ"ש דפליגי בזה ובס"ת של יחיד קיי"ל בי"ד סי' רכ"א והוא מתשובות מיימוני שיכול לאסור על חבירו. וכבר נתחבטו שם האחרונים דהא מצות לאו ליהנות ניתנו וכמו במודר הנאה משופר יעו"ש בט"ז ושאר אחרונים. ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"א כתב דבאמת אינו יכול לאסור רק דאיירי באיסור כולל ע"ש. ודבריו צ"ע קצת דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ מה שייך איסור כולל. וע"ש בדבריו שיש לישב ולא אאריך. ובאמת מפורש בבה"ב סי' רכ"ד בשם הרשב"א שאין יכול לאסור ספרים על חבירו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכתב שם דלא גרס במשנה בנדרים מ"ח ע"א ספרים בין דברים של אנשי העיר

ועפ"ז נראה שכוונת הירושלמי שאם קידש ס"ת אינה מקודשת [כצ"ל. ולא בס"ת ומפני שפירשו שקידש אשה לזה הגיהו הגירסא בס"ת. אבל באמת צ"ל ס"ת בלא בית. וכן צ"ל בכל סוגיית הירושלמי שם בזה ע"ש]. והכוונה שאסר על חבירו ס"ת כהקדש וכעין מ"ש הרשב"א הובא בשו"ע סי' רכ"ו שאם אמר הקדש לך הכוונה לאסור על חבירו כהקדש ע"ש. ולשון מקודשת ואינה מקודשת מצינו גם גבי הקדש בסוכה מ"ח ע"ב במשנה ובדף מ"ט ע"ב בגמרא ע"ש. וכן במסכת פרה גבי קידוש מי חטאת מצינו לשון המקדש ולשון קידש ומקודש ע"ש. וכן בדין דהא אמרינן בריש קדושין שלשון קדושין באשה הוא משום דאסר לה כהקדש. וא"כ הלשון אחד בשניהם. והוי עובדא שאחד הקדיש ס"ת ושלחו ר"ש ור"ת שאלה זו לפני ר"ח והשיב שאינה מקודשת הכוונה שאין הס"ת נאסרת על חבירו

מבוארים יתר דברי הירושלמי שם וזה לשון ועפמ"ש הירושלמי. חד בר נש קידש בס"ת. צ"ל ס"ת וכמש"ל] ר' שובתי ור' חסידא עאלון עובדא קומי ר' יסה ואמר אינה מקודשת א"ר חזקיה אנא קרת איגרתא וכתיב בגוה ולא עוד א"ר מנא קשיתה קומי ר' חזקיה מהו ולא עוד בס"ת של יחיד קידש אמר לון אינה מקודשת אתא מימר לך אפילו בס"ת של רבים קידש והיינו ולא עוד אתא מימר לך אפילו בס"ת של יחיד קידש והיינו אינה מקודשת ע"כ. והנה הק"ע פירש שבאגרת של ר"י היה כתוב אינה מקודשת ולא עוד. והספק הוא אם המעשה היה בשל יחיד וקאמר ולא עוד דאפילו בשל רבים אינה מקודשת. או בשל רבים היה והשיב דאף בשל יחיד אינה מקודשת. והגיה בירושלמי שם לגרוס או דילמא בס"ת של רבים קידש ואמר אינה מקודשת ואתא מימר לך אפילו בס"ת של יחיד אינה מקודשת. ופירושו תמוה דאינימא דהמעשה היה בשל יחיד א"כ כל שכן בשל רבים. ומה שייך לומר ע"ז ולא עוד. ועו"ק דקאמר אתא מימר לך אפילו בס"ת של רבים קידש והיינו ולא עוד. ולפירושו עיקר חסר מן הספר והול"ל אפילו בס"ת של רבים אינה מקודשת שזהו עיקר הרבותא. ועוד דקשה מאד להגיה כ"כ ולהוסיף עשרה תיבות בירושלמי. ואם נבוא להוסיף שיטות שלימות. לא נדע הלכה ברורה בשום מקום. והפ"מ כתב שם למחוק שתי שיטות שלימות ולהגיה בלשון זה בס"ת של רבים קידש א"ל אינה מקודשת אתא מימר לך אפילו בס"ת של יחיד קידש א"מ והיינו ולא עוד. וזה בוודאי א"א לומר שנמחוק שתי שיטות שלימות וביתר הלשון נוסיף ונגרע כרצונינו ולפ"ז יהי כעיר פרוצה אין חומה וכל החפץ יגיה יוסיף ויגרע בירושלמי כרצונו. ורק הגהה קטנה וקלה וט"ס דמוכח בידינו להגיה אבל לא באופן כזה. וכבר ידוע כמה צווח ר"ת בס' הישר על מגיהי הספרים

אכן לפמש"ל נראה כוונת הירושלמי פשוט. שר' מנא היה סבור שהמעשה היה בס"ת של יחיד. והקשה לר"ח מהו ולא עוד. בס"ת של יחיד קידש א"ל א"מ אתא מימר לך אפילו בס"ת של רבים. בתמיה. דהא קו"ח הוא לס"ת של רבים שא"מ וכמש"ל. והכא א"ש לשון בס"ת. כי הכוונה שר"מ מקשה ומה בס"ת של יחיד אמר שאינה מקודשת קל וחומר בשל רבים. ומזה נמשך הטעות לפרש שקידש אשה בס"ת והגיהו בתחילה בס"ת. ושם צ"ל ס"ת כמש"ל. והשיב לו ר"ח ס"ת של רבים קידש (ומצד שהיה כתוב בירושלמי הלשון בס"ת של רבים קידש. וחשבו הסופרים שהוא כפל לשון לזה דילגו התיבות ס"ת של רבים. אבל באמת צ"ל כמ"ש. והיינו ולא עוד אתא מימר לך אפילו בס"ת של יחידי קידש היינו כצ"ל ולא והינו] אינה מקודשת. והיינו דא"ל ר"ח שהמעשה היה בס"ת של רבים ושפיר קאמר ולא עוד דאף בס"ת של יחיד אינה מקודשה מצד מצות לאו ליהנות ניתנו. וכמש"ל בשם הרשב"א. ואפשר לפרש עוד הירושלמי בלא הוספת תיבות ס"ת של רבים שהוספנו. והכי קאמר ר' מנא כיון דבס"ת של יחיד א"ל אינה מקודשת איתא [כצ"ל ולא אתא] מימר לך אפילו הכוונה דלא הו"ל למימר ולא עוד כיון דשל יחיד הוי רבותא יתירה משל רבים. והכי הול"ל אפילו בשל יחיד אינה מקודשת ומשני ר"ח ס"ת של רבים קידש והיינו ולא עוד אתא מימר לך אפילו בס"ת של יחיד קידש היינו אינה מקודשת. וכמו שפירשתי למעלה. אכן יותר נכון להוסיף תיבות ס"ת של רבים. ויהי הירושלמי מפורש כפשוטו בלי שום דוחק. וטעות סופר כזה מצוי וקרוב שיפול כידוע ללומדים ובפרט בירושלמי

עכ"פ לפ"ז אין שום מקום לדין זה לענין קידושי אשה והמקדש בס"ת וודאי מקודשת ואף בשל רבים יכול לקדש בחלקו אם יש לו חלק בה. וע' אה"ע סי' כ"ח סי"ח לענין אם קידש אשה בדבר של שותפות. ולכאורה יש לדון לשיטת הרז"ה בפ"ג דר"ה דבמצוה דרבנן אמרינן דליהנת ניתנו. א"כ קה"ת דהוי רק מתקנת מרע"ה כדאיתא בב"ק פ"ב ע"א נימא דהוי הנאה ואסור לקרות בה. אכן ז"א דנהי דחיוב קריאת הפרשה ברבים הוי מדרבנן אבל גוף הלימוד יש בו מצוה דאורייתא ובמק"א הארכתי לבאר אם מצות והגית היא חיובית או רצונית ומקוצר הפנאי אקצר בזה. ולפמ"ש השעה"מ פ"ח מה' לולב. דבמצוה שאין בה הנאת הגוף מודה הרז"ה דאף במצוה דרבנן אמרינן לאו ליהנות ניתנו א"ש ואכמ"ל בזה

סימן קו

ראיתי בשעה"מ פ"ה מה"א ה"א הביא להקשות בשם ספר חזון נחום על התו' דקדושין נ"ו שהקשו אהא דתנן שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דהתקדש במה