דברי מלכיאל ג קנא

המהרש"א דהא הש"ס מוכיח דלית הילכתא כברייתא דשרי בגמלתו משום דהלכה כר"מ בגזירותיו גבי רדופה וא"כ מדמי לה הש"ס לרדופה. ואם כדעת הרא"ש שיש חילוק א"כ אין שייך להקשות מרדופה דשאני התם. ואי מגזירה שמא תגמול בכוונה. הלא גזירה כזו לא מצינו בברייתא דרדופה. ומנ"ל להקשות כן. וגם י"ל דלא ס"ל לגזור כן. משום דמוקמינן אשה אחזקתה שלא תזיק לבנה בכוונה. ורק היכא שכבר תינשא חוששין שתתעבר וממילא יופסק חלבה. וברדופה דגזרינן הא אטו הא. היינו ג"כ לא משום מזיד רק משום שוגג שיטעו בהלכה ויאמרו מותר לינשא תוך ג"ח דלאו כ"ע ידעי טעם איסור ג"ח שידע לחלק. וקשה טובא על התו' והרא"ש. וקושית המהרש"א נצבת כחומה

והנראה בדעת התו' והרא"ש דבאמת כשהקשה הש"ס מרדופה שפיר ס"ד שנגזור גמלתו אטו לא גמלתו וכמו שהבין המהרש"א. ורק כדמסיק והילכתא מת מותר גמלתו אסור משמע להו דמתחילה הוי ס"ל לאסור גם במת משום דגזר אטו לא מת כמו ברדופה. ורק אח"כ חידש דהילכתא דמת מותר דלא גזרינן במיניקה הא אטו הא ורק בגמלתו גזרינן שמא תגמלנו בכוונה. וע"ז אמר מר בר ר"א דגם במת יש לחוש שתהרגנו כיון שחוששים שתזיק לבנה בכוונה ומדחה שזה אינו מצוי כלל ולא שייך לגזור. ומבואר דלמסקנא לא גזרינן במינקת הא אטו הא. אכן תירוץ זה לא יכון רק על הרא"ש שכתב זה לדינא יעו"ש. אבל על התו' שכתבו זה לבאר הא דמייתי מרדופה קשה דא"א לומר כתירוצינו. וגם דמייתי ראיה מהא דשרי ר"נ לר"ג דמייתי לה קודם דמסיק והילכתא מה מותר

ובאמת צריך להבין ביאור הסוגיא דמקשה מרדופה וכי אפשר לדמות גזירות חז"ל זו לזו. דאפשר דבמינקת גם ר"מ מודה דלא גזרינן. וכ"כ התו' בחולין ק"ד ובכ"מ שאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו. ובפרט לפמ"ש התו' והרא"ש דהכא הגזירות אינן דומות. ונראה דלכאורה קשה למה לא מייתי הש"ס משנה דיבמות מ"א דקאמר ת"ק שאף ארוסות לא ינשאו והיינו משום גזירה. וצ"ל דמייתי ברייתא משום דקתני בה דברי ר"מ ועלה קאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו. ועדיין קשה דהא הכא ר"נ משמא דשמואל קאמר לה והו"ל לאתוי הא דאמר שמואל בהדיא ביבמות ל"ד ע"ב שבקטנה צריך להמתין ג"ח וע"ש בתו' שהקשו באמת ל"ל תרתי דשמואל. והנראה דהכא סמיך אהא דתנינן בברייתא שהובאה בסוגיא שם מקודם דר"מ אמר שלא תתארס ולא תנשא עד כד"ח. הרי שאסר אף באירוסין והיינו משום גזירה אטו נישואין וכדאיתא ג"כ גבי הבחנה ביבמות מ"א. ומבואר דגם במינקת גזר ר"מ. ולזה שפיר מייתי הא דר"נ דהלכה כר"מ בגזירותיו. ואף דיש לחלק דרק באירוסין אסר מפני שגוזר שמא תנשא או שהארוס לא יזהר בה ותתעבר. משא"כ בגמלתו דבאשה זו עצמה לא שייך שום גזירה. רק גזירה אטו נשים אחרות שיגמלו בניהן כדי שיוכלו להנשא. וי"ל דזה לא גזר ר"מ גבי מניקת. והטעם י"ל שאין אשה חשודה לגמול בנה בלא עת. מ"מ מקשה רב פפי מזה על ר"פ ור"ה בדר"י דסברו להתיר בנתנתו למינקת. דבהכי איירי שם מדמייתי עלה הא דר"נ שרא לדבי ריש גלותא ע"ש. ושם הגזירה באשה זו עצמה שמא תחזור בה המינקת כמ"ש התו'. ולזה שפיר מקשה דכיון דהלכה כר"מ בגזירותיו יש לאסור גם בזה. והש"ס מסיק דגם גמלתו אסור דגזרינן שמא תגמול בנה כמ"ש התו'. וממילא מיושב קושית המהרש"א על התו' כי אין כוונת הש"ס לדמות איסור מינקת לאיסור הבחנה. רק מייתי דהלכה כר"מ בגזירותיו

ובאמת לולא דברי התו' היה אפשר לומר דחיישינן שמא יחלש הילד בשביל שגמלוהו או שלא יהי לו מה לאכול ויצטרכו להניקו שנית. דתוך כד"ח מותר כדאיתא בכתובות שם ס' ע"א. ומבואר בזה הא דמייתי הש"ס שם הא דמינקת לא תנשא עד כד"ח דקשה מה שייכות הוא שם. ודוחק לומר משום דמייתי בברייתא שם שיעור דכד"ח. וטפי הוי שייך ביבמות מ"ב דאיתא שם טעם דהבחנה ומעוברת משום דלהנקה קיימא ע"ש. והו"ל לבאר שם עד כמה אסור לישא מינקת. אבל לפמ"ש א"ש דמשום דקאמר שם שאף אם פירש כמה ימים תוך כד"ח מותר לחזור ולהניקו. להכי קיי"ל דגמלתו אסור. ואולי לא נקטו התו' גזירה זו משום דלא שכיחא שיחזרו להניקו אחר הגמלו. ועו"ק דהא אמרינן ביבמות מ"ב ע"ב דהחשש הוא שאם לא יהי לה להניק ותצטרך ביצים וחלב להאכילו לא יתן לה בעלה ע"ש. וא"כ י"ל דגמלתו אסור משום דתוך כד"ח צריך למסמס לו ביצים וחלב והבעל לא יתן לה ובושה לבוא לב"ד והורגת את בנה כדאיתא ביבמות שם. ולמה הוצרכו התו' והרא"ש לטעם שמא תגמול את בנה. ולפ"ז נפיק חומרא בגמלתו באונס דאסורה להנשא ואף בנשאת בשוגג יוציא. כי עי"ז יתוקן האיסור. כי בהיותה בלא בעל תשגיח על בנה ותמסמס לו ביצים וחלב. ומזה תקשה נמי אהא דאיתא בברייתא בכתובות שם דגמלתו מותר דליתסר משום שלא יתן ביצים וחלב וכן יקשה על הרא"ש וכן קיי"ל בשו"ע סי' י"ג שאם גמלתו בחיי בעלה ובפסק חלבה בחיי בעלה שמותרת לינשא. דאכתי ניחוש למסמוס ביצים וחלב. וא"ל שכשהוא קטן צריך לביצים וחלב שהם יקרים וכשגדל קצת אוכל שאר מיני מזון. דא"כ נתת דבריך לשיעורין והו"ל לש"ס ופוסקים לפרש השיעור עד כמה צריך לביצים וחלב וכן דוחק לומר דלהטעמים אחרים שמבוארים ביבמות מ"ב על הבחנה לא ס"ל סברא דמסמוס ביצים וחלב ונימא דהכא קאי לשמואל דס"ל שם טעם הבחנה מקרא ע"ש לזה נראה דביבמות מ"ב החשש שתתעבר ויהי חלבה. עכור ומעט ע' רש"י שם. ויצטרכו לתת להילד ביצים וחלב כי חלב אמו לא יספיק לו. ואם תנשא תבוש לבקש מבעלה ותחשוב שיספיק להילד חלבה. ועי"ז יהי נזק להילד. אבל היכא שגמלתו או שפסק חלבה לגמרי. בזה אין חשש דוודאי תבקש כל טצדקי להאכיל בנה שלא ימות ברעב וכדמסקינן בש"ס דל"ח שתמית בנה. וכן מוכח דאלת"ה אף אחר כד"ח ניחוש שלא יהי להילד מה לאכול. וע"כ צ"ל דלזה אין לחוש. והחשש הוא רק כשיש לו מה לינק ואינו מספיק לו. אז חוששין שלא תשגיח להוסיף להאכילו ביצים וחלב

והנה יש להאריך בזה אך באשר כבר דברו בזה בכמה תשובות לזאת אקצר. ועכ"פ בנידון דידן נראה להקל כיון שהיה שוגג גמור שהרי וודאי כל איש מישראל נאמן לומר ששאל לחבר פלוני והתיר לו וכדאיתא בדמאי פ"ד מ"ה שאף ע"ה החשוד נאמן באופן כזה דעבידא לאגלויי וכן קיי"ל בי"ד סי' קי"ט סי"ט. ובמה שיוציאנה או יפרישנה לא יהי בזה תועלת להילד כיון שכבר נגמל וכמש"ל דבנגמל אין שייך סברא דמסמוס וביצים. וגם לגזור שמא כל אשה תגמול את בנה אין שייך כיון שידענו שגמלתו באונס. ויש להתירה להיות תחת בעלה

סימן קה

ע"ד שהקשה על הא דאיתא בירושלמי פ"ה דנדרים ה"ה דקידש בס"ת של יחיד אינה מקודשת. מדוע לא תהא האשה מקודשת. כבר הקשה זה בש"ק שם. והשתא דאתא לידן נימא בה מילתא דבאמת תמוה הדבר וגם קשה איך העלימו כל הפוסקים עין מזה ולא הביאו דין זה בהלכות קידושין. ועו"ק מה שייכות דין זה הכא והו"ל לאתויי זה בקדושין ס"פ האיש מקדש

ולזה נלע"ד הכוונה בירושלמי דהנה איתא שם בירושלמי מקודם רחבה שדרך הרבים מפסקתה הוי כשל עולי בבל ואינו יכול לאסרה על חבירו. ונראה דעת הירושלמי דאף בחוץ