דברי מלכיאל ג קנ

סימן קג

ע"ד האיש שאשתו נשתטית, זה כארבעה שנים ונמצאת כעת בבית המשוגעים בווארשא. והבעל צווח כי לא טוב לו להיות לבדו וגם כי לא קיים פו"ר. וגם כי הרופאים אומרים שמזיק לבריאותו מה שיושב בלי אשה. והאיש לפי דברי מעכ"ת עני ואין ידו משגת להשליש כתובתה. ואף כי יש לו חלק באיזה בית אבל אין בידו למוכרה. ואחיו שהוא איש אמיד רוצה להשליש וועקסלען על כתובתה

והנה מה שפלפל מעכ"ת שהיתה מטורפת בעת הנישואין ואין לה כתובה. תמהני דהלא דר עמה זמן גדול ונתפייס במומה. כי כת"ר כתב שששה שנים משנשאה. וכבר ילדה בת. וגם כי בלי ספק לא היתה מטורפת כ"כ כי אין אדם דר עם נחש וכו'

אכן בגוף הדבר כבר בארתי בס"ד בחיבורי ח"א סי' ע"א שיכולים להשליש וועקסלען כשאין לו כסף. ושם בארתי ג"כ שא"צ לישבע שבועת אין לי. ורק בנ"ד שיש לו חצי בית רק שא"י למוכרה באשר כי הבית כתוב על שם אחי אביו ואביו צוה לו שלא יניח למכרה בשביל אשתו שדרה בחצי הבית. ויש לחוש בזה שיש קנוניא בדבר עם אחי אביו לזאת ראוי להשביעו וכמש"ש בחיבורי שכשיש מקום לחשדו ראוי להשביעו. ובפרט שדעת הגאון מהרי"א שליט"א בשו"ת עין יצחק בחאה"ע סי' ע"ד שיש להשביעו שאין לו כשמתירין ע"י השלשת וועקסלען. ואף כי עיקר ראייתו שם מהנו"ב. ובחיבורי שם הבאתי הנו"ב וביארתי בס"ד שאין ראיה משם. בכ"ז בנ"ד יש להשביעו. ואופני ההיתר כבר נתבאר באחרונים. וע' בחיבורי שם שצריך לדעת ענין שטות האשה אם יכולים לגרשה מה"ת

וראוי להזהיר את האיש שיאסוף החתימות שבכל עיר שיראה שיקיים הרב דמתא את חתימות הלומדים שיאסוף שם ובשו"ת שם אריה סי' ה' היקל שא"צ קיום דלא חיישינן לזיופא בפרט בדרבנן ותקנה בעלמא ע"ש ולענ"ד יש לחוש בזה מצד שהמאסף לא יבחין כ"כ אם האיש ההוא ראוי להיות מן המנויים לזה. וכיון שאינו בר הכי להבחין בזה אין שייך להאמינו בזה דאנן סהדי שאיננו יודע זה בבירור וגם אם הוגד לו אולי הוגד לו בשקר ובאומדנא. וכמו דקיי"ל ביבמות גבי עדות אשה דהיכי שיש לחוש דאמר בדדמי אינו נאמן. וה"ה הכא יש לחוש דאמר בדדמי שנראה לו שהוא גדול בתורה ובאמת אינו כן. ולזאת יקיים הרב דמתא שהאנשים ההם ראוים להמנות לזה. ואף אם יקיים חתימתם סתם סגי דממילא מוכח שהם ראוים דבודאי יודע הרב על מה חתמו שהרי הוא בעצמו חותם ג"כ ע"ז. ולא שייך לזה הא שא"צ שהדיינים יקראו השטר. ואם הרב כותב שאלו ראויים להוראה י"ל דסגי בזה אף שאינו מקיים חתימתם. ועכ"פ צריך שיכירו חתימת הרבנים שבכל עיר או שיהי חותם שלהם. כי ע"פ רוב המאסף החתימות הוא בא בשכרו והוא נוגע בדבר שמתעצל לנסוע לקבץ החתימות ונוגע בדבר פסלו אף בעדות אשה שהקילו חז"ל הרבה. ולזאת צריך שידעו עכ"פ חתימות הרבנים כדי שיתברר שהיה עכ"פ בעיירות ההם. ואז א"צ שיקויימו גוף החתימות וכמש"ל. ומטרדותי ההכרח לקצר. ובעצמי ראיתי שהחתימו על היתר נשתטית אנשים שאין ראוים להוראה. וידע מעכ"ת שלא יצרף אותי להיתר זה. כי מעודי אני נמנע בל"נ מלהצטרף לק"ר להיתר נשתטית מטעמים שונים והשבתי לכת"ר רק מפני הכבוד. וע"ל ס"ס קמ"ה

סימן קד

עובדא הוי באלמנה שהיה לה ילדה בת י"ג חודש וגמלתה זה כארבעה חדשים מפני שהיתה חולה ועתה נשתדכה לאיש והשדכן הגיד שהרב הורה שמותרת להנשא. והוא סמך ע"ז ונשאה. וכשנודע הדבר פירש ממנה. והנה א"א לו להיות זמן רב בלא אשה והאשה אינה חפיצה להתגרש וביקש אולי ימצא צד היתר

והנה בטוש"ע סי' י"ג והוא מהרא"ש פ' אע"פ איתא שאם לא הניקה בחיי בעלה מצימוקי דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מינקת בחיי בעלה מותרת להנשא. ונחלקו שם האחרונים אי בעי תרתי פסק ושכרו או חדא סגי ע"ש בב"י וב"ש. ועכ"פ מבואר דבעי דווקא בחיי בעלה. ולכאורה צ"ע דהא כתב הרא"ש שם הטעם דגמלתו לא גזרו אטו לא גמלתו רק שמא הגמלנו קודם כד"ח כדי שתנשא וזה שייך רק לאח"מ ולא כשגמלתו בחיי בעלה ע"ש. וא"כ כשפסק חלבה מעצמה למה צריך בחיי בעלה דבזה לא שייך שום גזירה. וצ"ל שגזרו שתקח איזה רפואה להפסיק חלבה כדי להנשא ומצאתי שכ"כ בכנה"ג סי' י"ג בטעם הדבר. ולפז"נ שאם האונס מוכח שאינה יכולה להניק. א"כ לא שייך לגזור בזה שמא תגרום זה לעצמה וכגון נ"ד שיש לה עינים כואבים. הנה זה היה לה גם בחיי בעלה וגם דוודאי לא תגרום לעצמה כאב עינים בשביל שתנשא בהקדם. וראיתי בש"א סי' ח' שהביא בשם איזה אחרונים להקל בגמלתו באונס. ונראה טעמם כמ"ש. וגוף הספרים שהביא שם אינם ת"י לראות טעמם ולזה לא אאריך בזה. וסברת האמונת שמואל שהיא אלמנה עשירה אין שייך כאן כי מעט הכניסה לו. וגם כי בחייו היתה מינקת בעצמה. ומצד טובת היתומים קשה ג"כ לסמוך ע"ז שא"א לשקול בפלס שהוא טובת היתומים כ"כ עד שנטעון עבורם א"א בתק"ח כמ"ש האחרונים בזה. ורק נשאר סברא דגמלתו באונס. וגם סברת הפנ"י בקו"א להקל אחר ט"ו חודש כידוע

ועוד נראה דהא אנן קיי"ל כרבנן דר"מ ביבמות ל"ו ע"ב דכנס תוך כד"ח יוציא ויחזיר וכתבו שם התו' ל"ז ע"א הטעם דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו ובכנס בשוגג כתבו האחרונים שא"צ להוציא רק סגי בהפרשה וכמו בתוך חדשי הבחנה. וכד"ח קיל מהבחנה כמבואר בפוסקים. והטעם משום דלא קנסו שוגג אטו מזיד. ומבואר מזה דלרבנן הא דיוציא הוא ג"כ רק קנס דמעיקר הדין סגי בההפרשה. ולזה בשוגג סגי בהפרשה. וענין ההפרשה לרבנן הוא רק כדי לקיים התקנה שתמתין כד"ח וכמובן. ולזה כתב הרשב"א בחי' ביבמות ל"ו ובשאר פוסקים שאם נשא תוך ג"ח הבחנה או תוך כד"ח ועברו כבר הג"ח או הכד"ח א"צ להוציא. כיון שא"א לקיים התקנה דלא שייך עתה הבחנה ולא תקנת הוולד וחלקו על הראב"ד שכתב שצריך להמתין יעו"ש. והכי קיי"ל בשו"ע סי' י"ג. וא"כ בנ"ד שתקנת הוולד לא שייך בזה כיון שכבר נגמל כמה חדשים. ורק גזירה שמא תגרום לעצמה שיופסק חלבה או שלא תוכל להניק והכא כיון שאסורה לינשא ואם תנשא במזיד נפרישנה עד כד"ח לא שייך לגזור בזה. וממילא היכא שנשאת בשוגג לא שייך לגזור שתנשא כיון שהיה בשוגג. וא"כ הו"ל כהא דא"א לקיים התקנה וא"צ להפריש. ונהי דבג"ח הבחנה וודאי שצריך להפריש אף באותם דהוו רק משום גזירה. היינו משום דשם החמירו בש"ס בכל הנהו דחשיב הש"ס בברייתא דרדופה משום לא פלוג אף דלא שייך הבחנה. וה"ה בזה. משא"כ בתקנה דכד"ח דלא הוי משום לא פלוג כמ"ש המקום שמואל סי' פ"ב וסי' פ"ו בזה ושאר אחרונים והוא מוכרח לדעת תו' והרא"ש בכתובות ס' ע"ב. והרא"ש כ' שם הטעם דל"ג גמלתו אטו לא גמלתו דגמלתו ניכר משא"כ בהבחנה. וראייתם מהא דהתירו לר"ג ולא גזרו אטו שאר בנ"א ע"ש. וה"ה דהו"מ לאתויי מהא דמת מותר ולא גזרו אטו לא מת

והנה המהרש"א הקשה שם על התו' דהא ברדופה וחברותיה גזרו הא אטו הא. וא"כ ה"ה במינקת נגור. ונשאר בקושיא. וכתב הק"נ ושאר מפרשים שלא ראה דברי הרא"ש שמיישב קושיא זו מצד דמינכרא מילתא. ולדעתי יפה הקשה