דברי מלכיאל ג יד

שאפשר שלא יקבלו הבע"ד את דבריהם. אין להקשות דהא הבע"ד מצווים לשמוע לדיני התורה. דז"א די"ל שאפשר שיאמרו שרוצים לדון אצל חכמים אחרים או גדולים מהם. וכעין דאיתא במד"ר דברים פ"א שאומר מוסיף אני עליכם דיינים וע"ש ברמב"ן עה"ת. ואין לחוש שמא לא יחפוץ הזוכה לזכות עבורם אף שהוא אינו עושה מצוה רק מסייע במצוה. דכיון שרואה שהלה סומך עליו ומברך על מצות עירוב. מוקמינן ליה אחזקתו שלא יחזור בו שיוגרם על ידו ברכה לבטלה. כיון שאין הדבר נוגע לו לעצמו. ואף דבשאר מצות שנעשים ע"י אחרים אין מברכים י"ל דכיון שע"פ רוב אין השני מרגיש שהלה סומך עליו ומברך או שאינו שואל אותו מקודם אם יוכל לסמוך עליו. לזה לא תיקנו כלל ברכה במצוה זו. אף שאפשר שיזדמן שישאלנו ויאמר לו שמסכים ע"ז באופן שיסמוך עליו ויברך. מ"מ לא פלוג בזה. וכ"כ הפוסקים בכגון זה. משא"כ גבי עירוב עיקר מצותו הוא שיעשה בעצמו ויברך. ורק כשמזכה ע"י אחר שאינו מבני החצר צריך דווקא שידע הזוכה שהלה סומך עליו ומברך. בזה שפיר מברך. וה"ז דומה להא דקיי"ל בעירובין ל"ב דחזקה שליח עושה שליחותו היכא שהלה סומך עליו ונוגע לדבר מצוה ע"ש בסוגיא. וע' רמב"ם פ"א מה' מעשרות ה"ח והוא מהירושלמי שאם אמר שיעשר עליו יכול לסמוך עליו וע"ש בכ"מ מה שחילק בזה וע' מל"מ פ"ד מה' בכורות ואכמ"ל בזה

והנראה בזה דהנה קיי"ל בסי' תקכ"ז ס"כ דבע"ת אם לא אמר בהדין עירובא לא מיקרי עירוב. ואף אם אמרו ודילג בו איזה מלאכה. אסור לעשות אותה מלאכה מיו"ט לשבת. אבל בעירובי חצירות כ"ע מודו דהוי עירוב אף אם לא אמר בהדין עירובא. וכ"כ המג"א שם סקכ"ג ע"ש. ודברי הט"ז שם סקי"ח צ"ע דמה שייכא הברכה לאמירת הדין עירובא וכמ"ש המג"א שם סקכ"ח דודאי הברכה אין מעכבת גם בע"ת. ואמירת הדין עירובא מעכב בע"ת. ועכ"פ לפ"ז א"ש דבע"ת מברך לאחר הזיכוי קודם אמירת הדין עירובא. כיון שעיקר גמר עשיית ע"ת הוא באמירת הדין עירובא. ושפיר הוי עובר לעשייתן. אבל קודם הזיכוי הוי עובר דעובר ואסור לברך אבל בע"ח שאמירת הדין עירובא אינו מעכב ונגמר העירוב ע"י הזיכוי. בזה ודאי צריך לברך קודם הזיכוי. ומדוקדק היטב לשון הטוש"ע שכתבו גבי ע"ח שמברך בשעה שמזכה. ובע"ת שמברך אחר הזיכוי. ודנקטי בע"ח הלשון בשעה שמזכה ולא קודם הזיכוי. היינו להורות שצריך שיהא הזוכה מוכן ומרוצה לעשות זאת וכמש"ל שכל שאין הזוכה יודע שהמזכה סומך עליו לברך על מצות עירוב. אסור לברך כי שמא לא יתרצה הזוכה לזכות עבורם

ולכאורה י"ל דמ"ש בשעה שמזכה. היינו בשעה שהזוכה מגביה העירוב שאז חל הזיכוי. דהא קיי"ל בעירובין מ"ט ע"ב ובש"ע סי' שס"ו שצריך להגביה טפח. אבל ז"א דבאמת אין ההגבהה מעכבת וההגבהה היא רק כשהדבר הוא סמוך לקרקע צריך להגביהו משום דהוי לבוד לקרקע וע' תו' עירובין ע"ט ע"ב וכתובות ל"א ע"ב וב"ק כ"ט ע"ב בזה. וכ"ה לשון השו"ע בסי' שס"ו ס"ט שצריך להגביהו מן הקרקע טפח. ובח"מ סי' קצ"ח ס"ב לא הזכיר זה דהיינו מן הקרקע. וצע"ק למה לא ביאר זה. ובסמ"ע שם הביא הטעם משום לבוד. ובמג"א סי' תקכ"ז סקי"ב כתב דלאו דווקא מן הקרקע רק שיהא גבוה טפח ממקום שהיה מונח שם. ויש לדון בדבריו ואכ"מ. ובהא דעירוב פירשו הרבה ראשונים הכוונה שצריך להגביה טפח אף בלא זיכוי רק מטעם הכירא וע' ב"י סי' שס"ו שכ"ה דעת הרמב"ם ג"כ. ועכ"פ גוף הזיכוי סגי כשלוקח הדבר לידו בכוונת זיכוי דהא ידו קונה. רק שי"ל דבמקום שהדבר לא נכנס כולו לידו. לא קני בתורת יד רק בתורת הגבהה כדאיתא בירושלמי פ"ב דגיטין. וכ"כ הרעק"א בתשובה סי' רכ"ב שלזה צריך בגט להזהר שיהא כולו ביד האשה וע' פ"ת סי' קל"ט. אך מ"מ א"צ שיגביה את ידו. רק כיון שידו גבוהה מן הקרקע טפח סגי וכמש"ל שהטעם משום לבוד. וזה מיקרי הגבהה שמוגבה בידו. וע' ט"ז ס' שס"ו סק"ו וכ"כ הסמ"ע בסי' קצ"ח סק"ד שידו קונה בלי הגבהה. ורק מש"ש זה אהא דסגי בטפח קשה וכבר הרגיש בזה בנה"מ שם סק"ב. וע"ש בסק"ג לענין אם יוצא קצת מתוך ידו אי בעי הגבהה ג"ט. ולא הזכיר דברי הירושלמי שהזכרנו. ובסדר הגט ס"נ מבואר שיגביה הבעל הנייר והדיו ג"ט. וכתב בס' ברכת המים שאם לא הגביה יש לפסול. ותמהני שלא ביאר שאם ידו גבוהה מן הקרקע ג"ט. א"צ שיגביה עוד. ועכ"פ נהי דבעירוב צריך להגביה טפח בכל גוונא משום דעת הפוסקים דס"ל הטעם משום הכירא וכמש"ל. מ"מ גוף הזיכוי נגמר בשעה שלוקח לידו ולזה צריך לברך בע"ח קודם הזיכוי. ואולי י"ל הכוונה שיתן ליד הזוכה והזוכה יכוין בפירוש שלא לזכות עדיין. ואז יברך המזכה. ואח"כ יגביה הזוכה ויכוין לזכות. אך שוב לא הרווחנו בזה דעכ"פ הרי מברך קודם זכייתו. ועוד דלדעת הסוברים שהזוכה נעשה שלוחו של הזוכה ולא של המזכה. א"כ איך יברך על פעולת חבירו וכמ"ש המג"א סי' שס"ו סק"כ. אבל כשמברך קודם שנותן להזוכה הרי הוא מברך על מעשיו שנותן בידו לחבירו ועוד דהא כבר כתב הט"ז סי' תרנ"א סק"ה שאין לברך אחר שנטל הד' מינים בשביל שלא כיון לצאת בהם. דיש לחוש שישכח ויכוין לצאת קודם הברכה ע"ש. וה"ה הכא. ויש עוד לדון בזה דכיון שמחזיק מקודם את של חבירו הרי הוא שלוחו ונפקד שלו ואיך יכול לזכות אח"כ ולהעשות שלוחו של הלה שזוכה בשבילו אבל ז"א ע' תו' ב"ב דף פ"ו ובפוסקים ח"מ סי' קפ"ד ור' ואכמ"ל בזה. ולבד זה הא בירושלמי פ' הרואה פליגי אמוראי אם יברך עובר לעשייתן או בשעת עשייתן. ואנן קיי"ל שיברך עובר לעשייתן. וע"כ צריך לברך קודם הזיכוי

ועדיין יש לדון בזה עפמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' י"ח דהיכא שאפשר לעקור אח"כ המצוה ולבטלה אין מברכין עליה דחיישינן שמא תיעקר אח"כ והוי ברכה לבטלה. וקשה דא"כ איך מברכין על ע"ח או עירובי תחומין הא בידו לחזור בו קודם כניסת השבת ולסלק א"ע מעירוב זה או להניח עירובי תחומין לרוח אחרת. וכן יקשה מהפרשת תרומה דהא אפשר למיעקרה ע"י שאלה. אבל באמת לק"מ דשם איירי קודם שנעשתה המצוה. ועשיית המצוה תלויה ברצון אחר שעליו לא חלה המצוה כלל. וכעין צדקה דמייתי הרשב"א שאין חיוב על העני לקחת צדקה. וכן מייתי שם מהא דאונס שותה בעציצו שאין מצוה על האשה שתנשא לו. ולזה אפשר למיעקרה ע"י שלא תרצה לינשא לו. אבל הכא הלא מצות עירוב מוטלת על כל דיירי החצר וגם עושה כעת המצוה. ולזה אין לחוש שמא יחזרו בהם אח"כ להניח העירוב במקום אחר. דהא המברך לא יסכים ע"ז כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. וממילא בלעדיו לא יוכלו לקיים המצוה לערב בחצר. ובע"כ ישאר העירוב הראשון. ובפרט למאי דקיי"ל ס"ס שס"ז שמערבין בע"כ. וכן בעירובי תחומין אין לחוש שיחזור בו ויגרום ברכה לבטלה. וכן בתרומה. ובאמת יש לדון דאפשר כיון שכעת מניח ע"ת למזרח שפיר מברך ואח"כ כשחוזר בו ומניח לצד מערב לא הוי ברכתו ראשונה לבטלה. דהא שפיר עשה מצוה ובירך עליה ומה לנו בזה כיון שמצות חכמים היתה כן שיוכל לערב אח"כ לצד אחר. וכן כששואל על התרומה. י"ל ג"כ דכיון שבירך בשעה שעשה המצוה כהוגן מותר לישאל אח"כ ואין לו לחוש למה שיצטרך לברך שנית. וכן מוכח בנדרים דף נ"ט דבעי למימר דתרומה הוי דשיל"מ ע"י שאלה. ודחי דכיון דלאו מצוה לאיתשולי לא מיקרי דשיל"מ וקשה דתיפוק ליה דאסור לישאל בשביל הברכה. ועכצ"ל כמש"ל וזה דורש אריכות ואכ"מ. ועכ"פ בנ"ד אין שייך זה

ולכאורה י"ל דלהכי יברך בעירובי חצירות אחר הזיכוי לפי שהעירוב נעשה כשמניחו בבית אבל לא כשמונח בידי הזוכה שאז הוא ברשות הזוכה. וכן בעירובי תחומין העירוב נגמר בשעה שמניחו בקרקע. אבל באמת ז"א דאטו כשמונח העירוב על השולחן שגבוה מן הקרקע לא הוי עירוב והרי מפורש בעירובין ע"ג דהוי עירוב. ואף אם השולחן אינו