דברי מלכיאל ג קמא

נקראת קולנית אף שנשמע קולה בחדר השלישי. וכן מוכח בש"ס שם דקאמר במתניתא תנא כל שמשמשת בחצר זה ונשמע קולה בחצר אחרת. וקשה למה לא אמר גם מקודם שיעור שנשמע קולה בחדר השני. וע"כ צ"ל כמש"ל שאין שיעור קבוע לזה. ובאמת נראה דכל שתובעת תשמיש בקול רם מיקריא קולנית אף שאין שכנים בביתה. דודאי הוא בזיון גדול אף אם ישמע אחד מבני ביתם. ודנקיט במשנה שהשכינות שומעות נראה דהוא רק לדוגמא שאפשר שעי"ז יזדמן שישמעו השכינות. ולזה כתבו הפוסקים בלשונם שתובעת תשמיש בקול רם ע' רי"ף ורא"ש וש"פ. ועכ"פ זה ודאי שאין שייך להגביל שצריך דווקא שישמעו קולה בחדר השני ובר"ן פ' המדיר הביא על דברי הרי"ף פירש"י. וצ"ע דהא הרי"ף אינו מפרש כפירש"י ע"ש]

ובגוף הסברא של הנו"ב צל"ע טובא דמנ"ל להוכיח מהכא שזה מום מה שאינו יכול לדבר עמה על עסקי תשמיש. די"ל דרק אם מדברת ושומעים קולה הוא בזיון. וכן אם יש לה כאב בשעת תשמיש ונשמע קולה הוי מום כדאיתא בש"ס כתובות ע"ב ע"ב. וכבר כתב שם השטמ"ק וכמה ראשונים דהוי מום רק שהש"ס דוחה שא"א לפרש כן הא דקולנית. אבל כשאינו יכול לדבר עמה זה לא מצינו שיהא מום

ולענד"נ שא"צ לזה ראיה דודאי אם אינה שומעת עד שצועקים לה בקול גדול הוי מום. כי מזדמן כמה פעמים שצריך להגיד דבר לאשתו בלחש שלא ישמעו שאר אנשים שבבית ואף שבאותו חדר וכעין הא דב"מ נ"ט איתתך גוצא גחין ותלחוש לה וברש"י שם משמע שהכוונה שהיא תלחוש לו. אבל לשון ותלחוש לה משמע שידבר אליה. וצ"ל שכוונת רש"י שישאל עצתה וישמע תשובתה ע"ש] וכבר כתב החוות יאיר סי' ר"כ דמום מיקרי כל שרוב בנ"א מקפידים על זה. וכן קיי"ל בטוש"ע ח"מ סי' רל"ב ס"ו שכל שהסכימו בני המדינה דהוי מום אמרינן שעל דעת כן קונה הדבר ע"ש. וכ"כ בצלעות הבית סימן ו' דבשידוכין הוי מום כל דבר שדרך להקפיד עליו והביא ג"כ מהא דסי' רל"ב. וידוע שרוב בנ"א יקפידו ע"ז אם האשה לא תשמע עד שידברו עמה בקול רם. ולפלא שהנו"ב פלפל שם אי חרשת הוי מום ולחלק בין ביד"א לביד"ש. ולא נחית להא דכיון שבנ"א מקפידים הוי מום. ובפרט שידוע שמי שהתחיל חוש השמיעה שלו להתקלקל הוא הולך ומתקלקל במשך הזמן עד שמתחרש לגמרי. ובודאי מקפידים ע"ז. וכעין זה כתב הח"מ סי' קי"ז ס"ק י"ב דבמום שיש לחוש שישוב עליה לא מהני מה שנתרפאה ועמ"ש לקמן מזה

ונהי שלענין ביטול קדושין יש לדון בזה. אבל לענין שידוכים ודאי דהוי קפידא גדולה וכמבואר בפוסקים דגבי שידוכים הוי קפידא יותר מגבי קדושין דהא בהמירה או זנתה אחותה לא מצינו דהוי מום לענין קדושין ומ"מ הוי מום לענין שידוכין. וכ"כ הב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א דגבי שידוכים לא בעינן שיתנה שלא יהא בה מום ע"ש. והטעם בזה נראה דהא שידוכין אינו קנין גמור דהוי קנין דברים. ועיקר החיוב משום בושת וחרם הקהילות וכמ"ש באה"ע סי' נ' ובח"מ סי' ר"ז ורמ"ה. והנה בושת לא הוי דאיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל להודיע להצד השני כל מילתא גנאה דאית ביה. ועוד דהא בושת בעינן שיתכוין לבייש כדאיתא בב"ק דף כ"ז ועכ"פ שיתכוין להזיק ע"ש. ובנ"ד אין כוונתו רק להציל א"ע מחשש מום ופגם ומצד החרם יכול להתירו מצד שלא קבלו אדעתא דהכי וא"צ התרה דלא נתקן החרם רק באופן שלא יתגלה שום פגם

ולזה נלע"ד דודאי אין לחייב קנס אם חוזר בו מחמת שאינה שומעת כראוי. רק יש לחקור אם לא ידע מקודם מזה דהא הוי מום שבגלוי. ובפרט בעתים הללו שעפ"י רוב החתן מדבר הרבה עם הכלה קודם הגמר ורחוק שלא ירגיש בזה. וראוי להטיל על החתן קב"ח אם לא ידע מזה. והח"ס בסי' קי"ז סקי"ב נסתפק בשידוכים שנתגלה שהיתה מצורעת או נכפית אם יכול לבטל השידוך בשביל שיחזור החולי עליה. ולענ"ד פשוט שיכול לבטל כיון שהח"מ תופס שם דהוי מום בכה"ג באשה נשואה. מכ"ש דהוי גבי שידוכין. ומכ"ש לפמש"ל דזה מיקרי אינו מתכוין להזיק או לבייש. ואף על ההוצאות נלע"ד שאין לחייב דכל כה"ג הו"ל לאודועי ואיהו דאפסיד אנפשיה. ואדרבא היה מקום לומר שיוכל לתבוע מהשני הוצאותיו בשביל שלא הודיעו וכדין מוכר לחבירו דבר שיש בו מום והלוקח הוציא ע"ז הוצאות כפי המנהג קודם שנודע לו המום דקיי"ל בח"מ סי' רל"ב סכ"א שחייב לשלם לו הוצאותיו רק שיש לדון דכיון שחיוב ההוצאות בכה"ג אינו רק מדינא דגרמי. ובנ"ד י"ל דהוי שוגג כי לא עלה על דעתו דהוי מום כיון שכעת הוא בריא ושלם ולזה לא הודיעו מזה. וכן דנתי להלכה במי שנתגלה שהחתן או הכלה נשתטה איזה משך ונתרפאו שיכול השני לבטל השידוך כי ידוע שמצוי חולי זה לחזור בהמשך הזמן. וביחוד בנשים בעת לידתן ובאנשים כשיזדמן להם צער גדול ר"ל. רק יטילו עליו ח' אם לא ידע מקודם מזה. וכגון זה יכולים לשאול לרופא אם יש חשש בזה. ובזה לא שייך לסמוך על הרוב וכמש"ל כי מי יחפוץ להכניס א"ע בספק כזה ובודאי אדעתא דהכי לא קיבל על עצמו את ח' הקהילות. וגם לא מיקרי זה נתכוין להזיק או לבייש דכוונתו רק להציל א"ע. ועפמ"ש מבואר הא דקיי"ל בסי' נ' דבשידוכין אין שייך סברא דנסתחפה שדהו ויכול לחזור אף אם נעשה המום אח"כ. וקשה דהא מ"מ נעשה זה ברשותו. אבל לפמ"ש א"ש דאין כאן קנין כלל

סימן צט

ע"ד מ"ש הפ"ת באה"ע סי' נ' סק"ה בשם מעין גנים שאם נותן הנדוניא פחות שליש הוא פטור מקנס. אבל הצד השני יכול לחזור בו. והקשה כת"ר דממ"נ אם יש בידו לסלק הכל. בודאי חייב לקיים כפי שגמר. ואם אין בידו מאי איריא שליש אפילו אינו יכול לקיים כלל ג"כ פטור דהוי אנוס. וכתב שי"ל דאיירי שיש לו בית וקרקע הצריך לו. וקמ"ל שאם מסלק פחות שליש אין מחייבים אותו למכור ביתו. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה

הנה מפורש ביו"ד סי' רל"ב סט"ז שאף אם נשבע לתת נדוניא לבתו א"צ למכור ביתו. דאנן סהדי שלא נשבע על דעת כן כי אין עושים כן למכור ביתו וכלי תשמישו בשביל נדוניא והוא מתשובת הרא"ש ע"ש. וע' ח"ס סי' רכ"ח בזה. ונראה דהיינו רק בגוונא דאיירי שם שנתקלקלו חובותיו ע"ש. אבל אם גם בשעה שנשבע היה דחוק. הרי מוכח שנשבע ע"ד למכור ביתו וכלי תשמישו שהרי ידע שאין לו מקור אחר ונראה שאם נתקלקלו חובותיו או סיבה אחרת שאינו יכול לקיים כפי התנאים הרי הוא פטור מקנס. דהא הקנס הוא דמי בושת כמבואר בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' נ' והכא הלא אינו מתכוין לביישו ולא להזיקו רק הוא אנוס שאין לו לסלק הנדוניא וכדקיי"ל בב"ק דף כ"ז שאם לא נתכוין פטור מן הבושת. ורק יכול להשביעו אם האמת כדבריו שאין לו. ומ"ש המעין גנים נראה הכוונה שידוע שהוא דחוק ורק אם יתן כל מה שיש לו בעסקו יוכל להשלים כל הנדוניא ולא יצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו. ולזה כתב דסגי בשני שלישים דבכל מקום קיי"ל רובו ככולו ורק בקצת מקומות בעינן רובא דמינכר וכגון גבי בהמ"ז דבעינן שבעה מתוך עשרה כדקיי"ל בברכות מ"ח. והיינו שני שלישים. ונהי דבממון לא שייך זה וצריך לשלם כמה שחייב עד פרוטה אחרונה. מ"מ הכא איירינן לענין בושת וכיון שנותן רוב דמינכר אין זה כחוזר בו מהשידוך ולא מיקרי שמביש את