דברי מלכיאל ג קמ

והנה לא נתבאר אם מקום לידת אבי הבתולה היו רוב כשרים או רוב פסולים ואם היו תרי רובי למען נוכל לדון מזה אם הבתולה היא חללה ופסולה לכהונה. ואחרי שלא דן מעכ"ת רק אם יכול לבטל קשר השידוכין נראה שפשוט לו שהיא כשירה לכהונה. אכן לפ"ז לא ידעתי למה הזכיר שלא נבדקה למי נבעלה. והנראה בזה דהנה הט"ז כתב באה"ע סי' נ' סק"ח שאם אחות המשודכת פנויה הרתה לזנונים הוי פגם ויכול לבטל השידוכין והובא בב"ש שם סקי"א וקאי שם הט"ז אהא שנזכר שם בשו"ע בהמירה אחות המשודכת. והנו"ב מ"ק חי"ד סי' ס"ט כתב דכ"ש אם המיר אבי אביה שיכול לבטל. וממילא נשמע דה"ה אם זנתה אם אביה לזנונים שיוכל לבעל השידוך כיון שהט"ז מדמה זה להמרה. וגם סברת הנו"ב שכתב שם שיש לחוש שימשך הזרע אחרי מעשה האבות עד ג' דורות. שייך גם בזה. ואף דהא דמייתי הנו"ב שם מהא דשבת קמ"ו שלא פסקה מאבות זוהמא עד ג' דורות י"ל דשייך רק בע"ז ולא בזנות מ"מ יש לחוש שימשך במעשיו ויאחז מעשה אבות בידו. וגם דהא כתב שם עוד טעם משום שנענשים עד דור רביעי וזה שייך גם כאן. וא"ל דא"כ נימא בכל איזה חטא שנמצא באבות. ז"א דבחטאים הרגילים לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא נתקשר עמה. משא"כ בחטא זנות שאינו מצוי כ"כ י"ל שלא נתקשר ע"ד כן. אך לפ"ז נימא דה"ה זנות לחוד. והט"ז וב"ש כתבו רק בהרתה לזנונים בפנויה. ונראה דבאמת בפנויה אין חטא הזנות חמור כ"כ אם אינה נדה. ולזה הצריך הט"ז שהרתה שזה מום ובזיון גדול. ולפ"ז גם באם אביה שייך זה דהוי בזיון ופגם גדול. וכן מוכרח דהא ודאי שאם זינה אביה ג"כ אין יכולים לבטל השידוך דהא גם במשודך עצמו כתב הנו"ב מ"ת סי' ר"ד שבזינה פ"א אין לבטל השידוך ע"ש. וע"כ צ"ל דהכא הוי הטעם משום פגם ולא משום חטא

והנה דין הט"ז צ"ע דמנ"ל לדמות זנות להמרה. דהמרה כבר יצא מכלל ישראל וכפר בכה"ת משא"כ בזנות שעושה למלאות התאוה ובפרט בפנויה שכתב הט"ז בעצמו שאינו פגם רק בהרתה לזנונים. וקשה טובא מנ"ל הא. ואפשר למצוא סמך מהא דאיתא בב"ר פנ"ב על פסוק ויסע משם אברהם. פנה מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על שתי בנותיו. הרי שהיה זה פגם לאברהם שנתעברו בנות לוט. וא"ל דשם דהוי מאביהם גרע טפי. דהא ב"נ מותר בבתו כדאיתא בסנהדרין נ"ח ורק הוי פגם בעלמא. אך לפ"ז נימא דה"ה באחות המשודך ואף בבת אחות המשודך והב"ש כתב שם דבאחות המשודך אין מבטלים השידוך. וא"ל שטעמם משום דרוב בנים דומים לאחי האם. דאי משום הכי א"כ ל"ל הרתה. וע"כ צ"ל שהטעם משום פגם ובזיון ולא משום חשש קלקול הבנים. וי"ל דשם היה לוט אחי שרה כידוע דרשת חז"ל שיסכה בת הרן זו שרה. ואף שהמדרש תפס בלשונו בן אחי אברהם. י"ל שזה לפי שהכל ידעו ששרה היא בת אחי אברהם ולזה אמר עליה אחותי במצרים ובגרר. והטעם נראה שהקפידא בזנות הוא רק במשפחת המשודכת כדאיתא בקדושין דף ע"ו דנשי כי מינצו בהדדי בעריות הוא דמינצו ופירש"י שם בזנות. וגברי ביוחסין מינצו. אלמא שהזנות הוא בזיון ופגם להאשה יותר מלאיש. וגם יש טעם בזה כי האשה כשמזנה נאסרה על בעלה ונפסלת לכהונה והאיש אינו מתחלל ואינו נאסר. ולזה יש לחוש באשה לזנות יותר מבאיש

ולפ"ז נראה דגם באם אביה הוי פגם דהא קיי"ל בב"ב קכ"ח ובח"מ ר"ס ל"ג דאב ובן הם ראשון בראשון והיא עם אם אביה הוי שני בראשון ופסולים לעדות. ובכה"ג ודאי הוי פגם. ובפרט לפמש"ל למילף מלוט. וכבר כתבנו שזנות הוי פגם באשה ולא באיש. וא"כ הוי הפגם מצד בנות לוט והם היו רק בנות אחי שרה. אך קשה לדון מזה על בת אחיה שלא מצינו זה בפוסקים. וגם יש לדחות דנהי שהיה פגם וגנאי לאברהם מ"מ אינו פגם גדול כ"כ לבטל שידוכין דהא זנות פנויה מפורש בכתובות דף מ"א ובסנהדרין דף ע"ה דהוי פגם משפחה. ומ"מ כתב הט"ז שאינו מבטל השידוך בזינתה אחותה רק אם הרתה לזנונים. והיינו משום דבעינן פגם גדול. ועדיין צ"ע בזה על הט"ז. ועוד דבנ"ד גרע טפי שהיא בעצמה נצר משרשי זנות זה. וגם דהא מצינו במס' כלה דבן הנדה הוי פגם וע' יבמות דף ס' ע"א. וידוע שכל פנויות המזנות הם נדות והויא אביה בן הנדה והוא פגם גדול. ובודאי ראוי להתרחק מזה. ועוד דכיון דהוי ספק שמא זינתה עם פסול לה. נהי דאיכא רוב כשרים. מ"מ הוי מום שיכול לומר שחושש למיעוט ובפרט לפמ"ש הירושלמי פ"ק דכתובות שהזנות רצה אחר הפסולים יכול לומר שאינו רוצה ליכנס בספק זה. והא קיי"ל במומים שתלוי בדרך בנ"א אם מקפידים על כגון זה. וע' סימן שאח"ז. וזה מובן לכל שבנ"א מקפידים על כגון זה. וכעין זה איתא בפ"ח דעדיות ובכתובות דף י"ד דאף היכא דאיכא ס"ס להתירא מ"מ אין מושיבין ב"ד על כך שהכהנים שומעים לרחק אבל לא לקרב. אלמא שדרך בנ"א להחמיר ביוחסין ושומעין להם שהרי ריב"ז גזר שלא להושיב ב"ד על כך. אף דס"ס עדיף מרוב כידוע ואין העת מסכמת האריך בזה. ונראה ברור שיכולים לבטל השידוך בשביל זה. רק צריך לברר אם לא ידע מקודם מזה וכמ"ש הב"ש סי' נ' סקי"א דהוי כמום שבגלוי. וכתב שם שהכל לפי הענין. וה"ה הכא אם היה מפורסם היו כמום שבגלוי ואין מועיל אף שבועה שלא ידע מזה דהוי כאנן סהדי שחקר ודרש כראוי. וכן מוכח בכתובות דף ע"ה ואקצר. ואף לדעת המרדכי והג"א הובאו בב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א דבאירוסין לא אמרינן מסתמא הכיר כיון שעדיין לא נכנסה לרשותו. זה שייך במום שבגופה. אבל בפגם משפחה לא שייך סברא זו ואף בשידוכין המנהג לחקור על המשפחה. ואם אין מפורסם כ"כ וי"ל שלא ידע מזה. יש להטיל קב"ח עליו שלא ידע והכל לפי ראות עיני הדיין

ובהא שנודע שאבי אבי הבתולה היה אסופי מן השוק נראה ג"כ שיכול לבטל השידוך. דאף אם מצאוהו מהול מ"מ הרי עיקר הטעם שמכשירים אותו הוא משום שהרוב הם כשירים ע' אה"ע סי' ד' סל"א ל"ג ובאחרונים שם. והוי פגם. וגם דידוע אומדן דעת בנ"א שמקפידים על כגון זה והוי מום בכה"ג וכמש"ל. ודינו ג"כ כמש"ל שצריך לעיין אם הדבר היה מפורסם לכל והוי כמום שבגלוי או לא

סימן צח

ואגב אזכיר מה שהיה מעשה שנתודע שחוש השמיעה של הכלה נחלש וצריך לדבר עמה בקול. והנה הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ג כתב שאם כשמדברים ממה בחדר היא שומעת ובחדר השני אין שומעים לא הוי מום. ואם אין שומעת עד שיצעקו לה בקול שישמעו בחדר השני הוי מום. דהא ישמעו כשידבר עמה על עסקי תשמיש והוי כקולנית ע"ש. והנה אף שאיני כדאי לחלוק על הנו"ב. אבל לענ"ד דבריו צ"ע דא"כ נתת דבריך לשיעורין דיש חדר גדול ויש קטן ויש שמפסקת מחיצה עבה ויש מחיצה דקה. וגם תלוי בחוזק חוש השמיעה של השומעים בחדר השני. והא דקולנית שתובעת תשמיש בקול לא חילקו כלל אם בקול צעקה גדולה או בקול בינוני. וכל שתובעת בקול רם ולא בלחש יכול לגרשה. וא"כ ה"ה הכא כיון שצריך לדבר עמה בקול רם שוב אין חילוק בין קול גדול מאוד לקול בינוני. ודתנן במשנה שם כל שמדברת ושכינותיה שומעין את קולה. נראה דהכל לפי מה שיש לה שכנות שאם יש לה כמה חדרים ואין שם איש זר ודאי שאינה