דברי מלכיאל ג קלט

ועירו וכינויו אין לחוש למשקר ע"ש. ואף אינימא דבנ"ד הוי ספק אם הגיד שמו בעצמו או ידעוהו מהפאס שלו. מ"מ הוי ס"ס דשמא הגיד שמו בעצמו ואף אם נודע ע"פ הפאס שמא לא השאיל הפאס. ואף שבעיקר הדבר אין כאן רק ספק אחד אם מת בעלה של זו או לא. מ"מ כתבו רוב אחרונים דאמרינן ס"ס בכה"ג וע' נו"ב מ"ק סי' מ"ג בזה

ועוד דהא כבר כתבו כמה אחרונים שאין לחוש בפאס לשאלה דלא מושלי אינשי דבר כזה. ובפרט איש נודד ממקומו בודאי לא משאיל פאס שלו והוא ישאר בלא פאס. ומ"ש כת"ר לחוש שלקחוהו אצלו בעת שהיה שיכור. לדעתי אין לחוש לזה דמוקמינן את האיש שנמצא אצלו הפאס כעת בחזקת כשרות שלא גנבו. וכן מוכח ביבמות ק"כ דקאמרינן דאוכף טבעת וארנקי לא מושלי אינשי. וקשה ניחוש לגניבה. וע"כ צ"ל דלגניבה לא חיישינן. אך יש לדחות דהתם גבי אבידה שפיר חיישינן רק לשאלה כי ע"י שהשאיל חפציו עולה על דעתו להגיד סימני חפץ שלו. אבל במכירה וגניבה אין עולה על דעתו כלל שזה הנמצא הוא חפץ שנגנב ממנו. ומצאתי בשטמ"ק ב"מ כ"ז בשם הרמב"ן שכתב לחלק לענין אבידה בין שאלה למכירה וכמ"ש. ומצאתי שהמה"צ והח"ס סי' נ"א הביאו דברי השטמ"ק והאריכו בזה. וכבר נחלקו האחרונים אי חיישינן למכירה או לא ע' ח"מ סי"ז ס"ק מ"ב שכתב דחיישינן והנו"ב סי' ל"ז ומ"ג כתב דל"ח. אבל לגניבה י"ל דכ"ע מודו דל"ח משום דאיכא חזקת כשרות של האדם שנמצא כעת החפץ אצלו וכמש"ל. וגם דעכ"פ הוי ס"ס כיון דהוי מחלוקת הפוסקים בזה

ועוד נראה דהנה הח"צ כתב בסי' קל"ד דשאלה למי שיש לו סימנים כסימני המשאיל הוא כמו נפילה דיחיד ולא חיישינן לה. ואף בסימנים גרועים שאין סומכים עליהם להתיר אשה. מ"מ לא חיישינן שיזדמנו סימני השואל כסימני המשאיל. וא"כ ה"ה בנ"ד שהפאס אינו נאות רק לאיש הדומה בסימניו לבעל הפאס כי הלא בפאס כתובים סימני האיש וכידוע וא"כ ודאי ליכא למיחש לאבידה. דזה הוי כנפילה דיחיד כי לא יסכון הפאס רק לאיש שסימניו דומים להסימנים שבפאס. ולזה בנ"ד אם נתפוס דפאס לא מושלי אינשי ממילא ה"ה שאין מוכרים אותו. ולאבידה אין לחוש דהוי נפילה דיחיד וה"ה לגניבה דהוי ג"כ כנפילה דיחיד שהגנב יהיו לו סימנים של זה. ונהי דבשאלה ומכירה יש לדון דלא הוי כנפילה דיחיד לפי שלא ישאל אדם פאס של חבירו אם לא יראה שסימניו מכוונים לסימנים שבפאס. אבל בגניבה לא שייך זה כמובן ואף שהרבה אחרונים חלקו על הח"צ. מ"מ הו"ל ס"ס וכבר כתבנו שרוב אחרונים ס"ל דמהני ס"ס בעגונה. ובפרט דהכא הוי ספיקא דדינא ובזה לא מרעא החזקה את הס"ס כידוע

ועוד נראה דבאמת כל דבר שת"י אדם אמרינן דחזקה שהוא שלו וקיי"ל בח"מ סי' צ"ט דהויא חזקה אלימתא ואף מיגו לא מהני במקום חזקה זו יעו"ש. ואף שהתומים חולק שם על הש"ך וכתב דמהני מיגו. מ"מ כבר ישבנו בס"ד דברי הש"ך ע"ל בסי' צ"ד. וא"כ נימא הכא חזקה שהפאס הנמצא אצלו הוא שלו ולא שאול או גנוב ואף שכתבו המה"צ והח"ס סי' נ"א דלא שייך בכה"ג הך חזקה משום שאין קנין למת. והכא נמצא אצלו אחר מיתתו. נראה שזה רק לענין בגדיו שאנו דנין עליהם כעת אם הם של המת או שאולים לו. אבל בנ"ד הרי כתבו הח"ק והרב מטעה"מ ומבית החולים שמת איש זה. רק שאנו חוששין שמא ידעו זה ע"י הפאס שנמצא אצלו. והנה זה ידוע שבכל ביה"ח בעיר גדולה כשמקבלים איזה חולה לוקחים ממנו הפאס ושואלים מה שמו כדי לכתוב בפנקסם. וא"כ אנו דנין עליו מחיים אם בעת שנכנס לביה"ח היה הפאס שלו או היה שאול. ובזה איכא חזקה שמה שת"י אדם הוא שלו. משא"כ בבגדים דאף שודאי היה לבוש בהם גם מחיים. מ"מ אין אנו דנין כעת על מחיים. משא"כ בנ"ד וכנ"ל. ואי"ל דאפשר כשלקחוהו לביה"ח לא היה יכול לדבר ורק אחר מותו מצאו אצלו הפאס. ועי"ז כתבו שמת איש זה וא"כ דנין על אחר מיתה ואין קנין למת. כי הוא דבר רחוק וגם כי ידוע שמנהגם בביה"ח להפשיט החולה בגדיו ולהלבישו בגדים אחרים. ובאופן כזה בלי ספק חפשו בבגדיו למען דעת מי הוא. והעיקר דאין לנו לחוש לחשש רחוק כיון דגם שאלה בפאס הוא דבר רחוק. ובכה"ג שיהי בלי דיבור ושימצאו הפאס אחר מיתה ושיהי שאול הוא מיעוטא דמיעוטא ואין לחוש לזה וכמ"ש התו' ביבמות ל"ו ע"ב ובע"ז דף מ' דרק במים שאין להם סוף החמירו מפני דהוי מיעוט המצוי. ואף להמרדכי שכתב בפ' בתרא דיבמות דמשאל"ס הוי מיעוט שאינו מצוי. הרי כתב שם הטעם שהחמירו משום חומרא דא"א ולזות שפתים. וי"ל דהתם שייך לזות שפתים לפי שלא ראוהו מת וימצאון אנשים שיוציאו קול שניצל. אבל בנ"ד לא יעלה על לב אדם לחוש חששות רחוקות כאלה. וכן צ"ל בהא דאיתא ביבמות קכ"א דבמים שיש להם סוף ל"ח למחילה של דגים דלא שכיחא. וקשה דהא להמרדכי משאל"ס ג"כ לא שכיחא וחיישינן. ולפמ"ש א"ש דבמחילה ש"ד ליכא לזות שפתים כי הצלה כזו לא יעלה על לב איש. וע' רש"י גיטין כ"ט ע"א ד"ה תו לא שכתב ג"כ דלמילתא דלא שכיחא ל"ח. ועכ"פ איכא בנ"ד תרי רובי רוב אנשים אין הפאס שאצלם שאול ורוב חולים הנכנסים לביה"ח נכתב שמם תיכף בפנקסם או ע"י שאלת פיהם כי רובם יכולים לדבר או ע"י הפאס שנמצא אצלם. ולזה יש כאן חזקה מה שת"י אדם הוא שלו. ובתרי רובי כבר כתבו הפוסקים דלא חיישינן למיעוטא בעיגונא דאיתתא. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים

מסקנא דמילתא שהאשה הנ"ל מותרת לינשא ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה. ורק צריך לחקור אם אין בעיר הנ"ל עוד איש ששמו ושם אביו כך. ולחוש לתרי שוירי ולומר שיש עוד עיר דוביסאר בעולם ויש שם איש ששמו כך פשוט שאין לחוש כמבואר באה"ע ס"ס קל"ב. ובפרט אינימא שנודע שמו ע"י הפאס הרי בפאס כתוב מאיזה פלך ומחוז הוא. ועוד דאזלינן בתר קרוב כי דוביסאר זאת נראה שקרובה לאדעסא. ועכ"פ סביבות אדעסא ידוע שאין עוד עיר ששמה כך. ויש לפלפל בענין זה ומצאתי שהעיר בזה בב"מ ותו"ג ס"ס קל"ב ובח"ס חאה"ע ח"א ס' ע' לזה אקצר ובענין עדות בכתב ג"כ אין להאריך דעכ"פ הוסכם מכל הפוסקים דהוי עדות לענין עיגונא דאיתתא וכדאיתא בגיטין ע"א ובירושלמי דיבמות לענין מצאו כתוב בשטר. ולזה בנ"ד האשה מותרת. ויש לדון עוד מצד שכתוב בשאלה ששמעו שנסע לאדעסא דנימא כאן נמצא כאן היה וזהו שמת באדעסא. ואקצר בזה באשר לא נתבאר אם נתברר זה או שמועה בעלמא

סימן צז

כבוד ידידי הרב הגאון ובו' מו"ה יוסף נ"י רב דק"ק סעראצק

ע"ד כהן שנשתדך עם בתולה ונודע אח"כ שאבי הבתולה ילדתו פנויה. ולא נבדקה למי נבעלה. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי אם יוכל החתן לבטל קשר השידוכין בשביל זה והנה כעת בא לפני מעשה שאחר שנשתדך נודע לו שאבי אבי הבתולה היה אסופי שנמצא בשוק. ולא נודע למי הוא ואין איש זוכר בבירור איך נתברר שהוא מזרע ישראל אם ע"י שראוהו נימול או ע"י איזה מכתב. וארשום בקוצר את הנלע"ד: