דברי מלכיאל ג יג

סימן ו

הנה בסידור הגאון יעב"ץ זצ"ל כן בשארי סידורים כתוב שאם מזכה עירובי חצירות ע"י אחר צריך לזכות מקודם ואח"כ נוטל מיד הזוכה ומברך ואומר בהדין עירובא והנה בש"ע ס"ס שס"ו וסי' שצ"ה ובטור שם איתא שבשעה שמקבץ העירוב או בשעה שמזכהו מברך. ולא נתבאר שם אם יזכה מקודם או יברך מקודם. ונראה שהגאון יעב"ץ ושאר אחרונים למדו זה מהא דאיתא בטוש"ע סי' תקכ"ז סי"ב גבי עירובי תבשילין שחוזר ונוטל מן הזוכה ומברך ואומר בהדין עירובא. אלמא שמזכה ואח"כ מברך. וממילא דה"ה בעירובי חצירות. שוב ראיתי שמפורש בלקוטי מהרי"ל הלכות עירובי תבשילין שבין בע"ח בין בע"ת יזכה מקודם ואח"כ יברך וזהו מקור האחרונים הנ"ל. ובפרדס הגדול כתב בסי' ק"ז שאחר קיבוץ הקמח ואפייתו קודם שישים העירוב במקום משומר יברך

אכן באמת יפלא על הטוש"ע למה כתבו בע"ח שמברך בשעה שמזכה ובע"ת כתבו שמברך לאחר הזיכוי. והלא לא דבר ריק הוא. ועו"ק דהאי קיי"ל דבעינן עובר לעשייתו. וכיון שכבר זיכה הרי נעשה העירוב דהא כבר יש עי"ז לכל אחד מבני החצר פת במקום זה. וכן מפורש בב"י סי' שצ"ה שכתב שצריך לברך קודם שמקבץ העירוב כי אחר שכבר קיבץ הרי כבר נעשה העירוב. וכ"כ המג"א סי' שס"ו סק"כ. וא"כ ה"ה הא דאיתא שמברך בשעה שמזכה הכוונה קודם הזיכוי. ואף להפרישה שכתב שם דמברך בשעת הקיבוץ או לאחר הקיבוץ מפני שהעירוב חל בעת שנתנו בבית שבחצר והוי שפיר עובר לעשייתן ע"ש. מ"מ במזכה מודה שצריך לברך קודם הזיכוי אם המזכה והזוכה עומדים בבית שבחצר שמערבין בו עתה. ואולי מפרש הפרישה דהא דבשעה שמזכה שנזכר בטוש"ע איירי כשהזוכה עומד בחצר אחרת. ושפיר הוי בחד גוונא עם הא דבשעה שמקבץ שהעירוב חל בשעה שנותנו בבית שמניחין בו העירוב. ועכ"פ קשה טובא לפ"ז למה גבי ע"ת מברך אחר שזוכה הא בעינן עובר לעשייתן. ושם אין שייך סברא שצריך להניחו בבית שמניחין בו העירוב. והנה בעירובי חצירות כתב המג"א סי' שס"ו סק"כ שעיקר העירוב חל בכניסת שבת ולזה כל היום מיקרי עובר לעשייתן. אבל בע"ת לא שייך זה דהא צריך שיברור מנה יפה מבעוד יום כדאיתא בביצה ט"ו. ובאמת דברי המג"א צ"ע דהא בעינן שיברך על המעשה וכאן אין כאן מעשה דביה"ש קונה העירוב ממילא. וע' בפמ"ג שהרגיש בזה וכתב דזה רק בדיעבד שלא בירך מקודם יכול לברך אח"כ קודם שחל העירוב. ונראה הסברא בזה דהא אם כיון ביה"ש שלא יקנה לו עירובו ודאי שבטל העירוב. וא"כ צריך שיתרצה ביה"ש שיקנה לו העירוב. ולזה שפיר מברך על רצונו זה. ועכ"פ לכתחילה מצריך לברך קודם הזיכוי. וגם דאי נימא שיברך אחר הזיכוי. יקשה לשון הטוש"ע גבי ע"ח וכמש"ל

ועדיין צ"ע דהא מפורש בשו"ת הרשב"א סי' י"ח שעל מצוה שאין בה מעשה וכגון השמטת כספים אין מברכין ע"ש. וכ"כ הכלבו הובא בב"י סי' תל"ב שאין מברכין על המחשבה. וה"נ הרי קניית העירוב ביה"ש אין בה מעשה. ולכאורה יש להוכיח שיש לברך על כוונת מצוה בלא מעשה מהא דסוכה דף מ"ו דרבנן דבי רב אשי מברכי כל אימת דממשמשי. והנה דעת רש"י ותו', והרמב"ם ורוב הפוסקים שטעם החיוב למשמש בתפילין הוא כדי שלא יסיח דעתו מהם וע' בתו' בסוכה שם ולפ"ז אין בגוף המשמוש שום מצוה רק המצוה במה שיכוין בדעתו לזכור במצות תפילין שעליו. והמשמוש הוא רק שעי"ז יזכרם. אבל באמת סגי רק בזכירה בעלמא שלא יסיח דעת מהם. אלמא שמברכין אף על דבר שאין בו מעשה רק כוונה בעלמא. ואף דאנן לא קיי"ל כרבנן דבי רב אשי. היינו משום דס"ל שהברכה הראשונה היא על כל הזמן שנושא תפיליו. והרי דעת הרבה פוסקים שאף אם מסיר תפיליו וחוזר ולובשן א"צ לברך רק כשנכנס באמצע לביה"כ ע' בטוש"ע סי' כ"ה אבל בהך סברא שאפשר לברך בלא מעשה לא מצינו פלוגתא בזה ואף שאפשר שבשעת המשמוש עדיין לא הסיח דעתו. מ"מ תקנו לברך בשעה שממשמש שגורם בזה שלא יסיח דעת ויש לדחות דכיון שתקנו רבנן שימשמש ממילא הוי מעשה. אכן בתו' סוכה מ"ו שחקרו מה מברך בשעת משמוש משמע שאין הברכה בשביל תקנת חכמים בזה. רק בשביל גוף הדבר שלא יסיח דעת מתפילין ע"ש. אכן באמת אינה ראיה דשם מה שלבוש תפילין הוי מעשה גמור ומקיים מ"ע בכל רגע. רק כשמסיח דעתו מהם נפסקה מצותן ממנו. וכשחוזר ונזכר ומכוין למצותן חוזר ומקיים המצוה והוי כמעשה ממש. ומה שלבוש התפילין באותה שעה כאלו לבשן כעת וכעין הא דקיי"ל במכות כ"א ע"ב דשהייה בכלאים הוי כלבישה ע"ש וע' תו' שבועות י"ז ע"א ד"ה או. ואף שהתו' כתבו ביבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו דאי נימא דמצות ציצית אינה בשעת עטיפה. לא אמרינן דהוי אח"כ כמעשה מה ששוהה כשהוא לבוש ע"ש. די"ל דגבי תפילין הוי ג"כ עיקר המצוה בשעת הנחה. וכן מוכח במנחות ל"ו דאיתא שם שמברכין משעת קשירה עד שעת הנחה ע"ש. וכן יש להוכיח מלשון הברכה שמברכין להניח תפילין, וכעין מש"ש התו' מהא דלהתעטף בציצית ע"ש ובלא"ה י"ל דשפיר מיקרי שוא"ת מה שאינו לובש בגד בלא ציצית. ומ"מ גוף הדבר מה שהוא לבוש בגד כלאים או תפילין הוי מעשה. ומצאתי שכ"כ הש"א סי' ל"ב. וע"ש שחולק על התו' בעיקר סברתם. עכ"פ י"ל דלהכי בירכו רבנן דר"א בשעת המשמוש משום דהוי כמעשה אבל בלא מעשה אין מברכין וכמבואר בשו"ת הרשב"א. והא דנקיט ברשב"א שם כגון שמיטת כספים לכאורה צל"ע דהא מצות שמיטה הוא שיאמר בפיו משמע אני כדאיתא בגיטין ל"ו וא"כ הוי מעשה דלענין ברכה ודאי הוי דיבור כמעשה. וכן מברכין על התורה ועל ההלל דהוי רק דיבור אך ז"א דשם באמת משמט ממילא. ורק כשאמר משמט אני יוצא בזה. ומותר לקבל אח"כ ע"ש בסוגיא ובמשנה שילהי שביעית. ועפ"ז יש לישב קושיית הגר"א באו"ח סי' מ"ז סק"ג שהקשה למה א"צ לברך בה"ת על הרהור בד"ת הא מצות לימוד התורה הוא גם בהרהור דכתיב והגית ונשאר בקושיא. ולפמ"ש א"ש דעל ההרהור אין מברכין שאין בו מעשה וכמ"ש בשו"ת הרשב"א כנ"ל. ויש עוד לדון מהא שמברכים על הפרשת תרומות ומעשרות שישנן במחשבה כדאיתא בקדושין מ"א ע"ב. וצ"ל דשם מחשבתו עושה מעשה שנעשה תרומה עי"ז וכדאמרינן בתמורה ג' ע"ב להדיא ע"ש. נשוב לנ"ד דבשעת קנין העירוב ביה"ש אינו עושה שום מעשה רק שהעירוב קונה ממילא ואף כוונה א"צ כלל. בודאי שאין שייך לברך על זה. וצ"ל כוונת המג"א דכיון דהמצוה נמשכת עדיין דגמר חלות העירוב הוי ביה"ש. לזה כשלא בירך עובר לעשייתן יכול לברך כל זמן משך המצוה כמ"ש התו' בפסחים ז' ע"ב ד"ה בעידנא. וע' ש"א סי' כ"ו בזה

ולכאורה י"ל עפמ"ש הרשב"א בתשובה סי' י"ח דלהכי אין מברכין על צדקה ועוד מצות לפי שתלויים בדעת אחר שאפשר לא יתרצה לקבל זה. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות סי' י"ב דלהכי אין מברכים על אירוסי אשה שמא תחזור בה. וא"כ ה"ה הכא הרי אפשר שיחזור בו זה ולא יתרצה לזכות עבור האחרים או אפשר שברגע זו גילו שאר בני החצר דעתם לפני עדים שאין חפצים בזכות זה. והוי ברכה לבטלה. ולזה ההכרח לברך אחר הזיכוי ולסמוך על מה שיקנה העירוב ביה"ש כנ"ל. אבל לפ"ז יקשה איך יעשה בע"ת דהא בע"ת לא שייכא סברא דקונה ביה"ש כמש"ל. וגם דא"כ גם אחר הזיכוי מנא ידע שלא גילו בני החצר דעתם דלא ניחא להו ועכצ"ל שסומך על החזקה דניחא להו במצות עירוב וכדקיי"ל שזכין שלא בפניו. ומ"ש בתשובת הרשב"א וברא"ש שם שחוששין שמא לא יתרצה השני. היינו במקום שאינו מצוה על השני. ואף דבאירוסין יש מצוה גם על האשה לישא איש וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' כ"ז וע' אה"ע סי' א'. מ"מ אין המצוה לקחת דווקא את איש זה. ומש"ש דלהכי אין מברכים הדיינים על מצות דין לפי