דברי מלכיאל ג קלח

מייתי הא דרבא שם דילפינן הנה הנה זמה זמה ובפרט שכן עיקר דאף אביי ס"ל הכי וכמ"ש התו' בסנהדרין שם ד"ה אמר ועו"ק למה אמר רב אמר הול"ל אמר רב דהא ליכא מאן דפליג עליה הכא

ונלע"ד דהכי גרסינן בירושלמי שם עד כדון בת בתו בתו מניין עד כדון כר"ע כר"י תני ר"י מאתהן רב אמר וכו'. והכוונה דבתר דאר"ש בר"י דילפינן עונש לבת בתו מאנוסתו מג"ש דהנה הנה זמה זמה מקשה מנ"ל בת אנוסתו וקאמר עד כדון כר"ע. פירוש לר"ע ניחא דמצינן למילף ג"כ מג"ש דהנה הנה וכדקאמר רבא בסנהדרין ע"ו. ואף דאיכא למיפרך כדאיתא בסנהדרין ע"ה ע"ב ובתו' שם ד"ה מנין. מ"מ הא ס"ל לר"ע בירושלמי יומא פ"ח ה"ג דמופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. והכא אינו מופנה משני צדדין כמ"ש התוס' שם ד"ה איכא. וצ"ל דס"ל להירושלמי דהג"ש שפיר מופנה משני צדדין רק כיון דיליף מיניה לעונש שוב אינו מופנה ולא ילפינן לבתו מאנוסתו ופריך לר' ישמעאל דס"ל שם ביומא פ"ח ה"ג דמשיבין א"כ קשה מנ"ל בתו. ומשני דיליף הנה מאתהן הכוונה כמש"ל שמפרש דקאי על אחת מהן. ואם נשא אמה מקודם חייב על בתה שריפה. וממילא מפורש בקרא דבת אשתו חייב שריפה וקשה ל"ל קרא הא מפורש בת אשתו בקרא גבי אזהרה ויליף לעונש מג"ש. וע"כ צ"ל דאייתר לה לאוקמא באם אינו ענין לבתו מאנוסתו ולא ניפרוך מידי וזוהי הכוונה הנה מאתהן דיליף מאתהן דהנה קאי גם על בתו מאנוסתו. ורב אמר דר' ישמעאל יליף מקו"ח דבת בתו וכאביי. ואליבא דרב קאמר הירושלמי שם אח"כ בסוגיא דלר"י ס"ל שלמדין בקו"ח והש"ק נתקשה בזה ע"ש. וכעין זה בארנו הירושלמי דברכות פ"ז בחיבורי ח"א סי' ל"ד ע"ש. ועוי"ל דקושיית הירושלמי עד כדין קאי גם על הא דיליף עונש מהנה הנה. ומשני הנה מאתה, דממילא יליף עונש ובתו בהדדי וזה דוחק קצת ואקצר. ויש לישב באופן זה הגירסא שלפנינו ג"כ

ולענין מה שהזכרנו הירושלמי פ"ק דקדושין ה"ב דפליגי ר"ע ור"י אם למדין מן הלמד תמוה לכאורה דלא מצינו זה רק בקדשים שאין למדין מן הלמד כדאיתא בזבחים מ"ח אבל לא בחולין. ובכל הש"ס מצינו שלמדים למד מן הלמד. ואפשר כוונת הירושלמי דכיון שכבר למד ג"ש או היקש א"כ שוב אינו מופנה דהא צריך לג"ש זו. וממילא לא נוכל למילף מינה בג"ש או היקש למקום אחר היכא דאיכא למיפרך דהא אינו מופנה רק מצד אחד. ורק למ"ד מופנה מצ"א אין משיבין שפיר נילף. והיינו דקאמר הירושלמי דלר"ע דס"ל אין משיבין כמש"ל שפיר י"ל שנלמוד למד מן הלמד אף דאיכא למיפרך. אבל לר"י דס"ל שמשיבין קשה. ועפ"ז יש לפרש ג"כ הירושלמי בסנהדרין פ"ז ה"ה ע"ש. אכן בקדושין שם עדיין צ"ע פירוש זה דקא סמיך אקרא דאחרת וכמש"ש הפ"מ. אבל ז"א דשם ג"כ ילפינן שטר בבת חורין מהיקש דהויה ליציאה כדאיתא בקדושין ט'. וע' תו' קדושין י"ד ע"ב ד"ה מוכר ואקצר

סימן צו כבוד הרה"ג כו' מו"ה צדוק נ"י אבד"ק אקערמאן

ע"ד האשה שנתקוטטה עם בעלה שמעון בן שמואל טאביס מחמת שהיה שיכור. והלך ממנה לעירו עיר דוביסאר ואח"כ שמעו שנסע לאדעסא ואחר איזה שנים בא כתב פארמאלנא לדוביסאר מאדעסא ששמעון בן שמואל טאבים מת ביום 28 עין פעווראל בבית החולים של נכרים באדעסא. וכן קיבלה כתב פארמאלנא מהרב מטעם הממשלה ומח"ק דאדעסא ששמעון בן שמואל טאביס מדוביסאר מת שם בבית החולים הנ"ל. ונראה שלא היה שם איש שהכיר אותו. רק מבית החולים הודיעו להח"ק שמת שם איש ששמו כך. ובביה"ח ידעו זה ע"י הפאס שנמצא אצלו. וא"כ ניחוש לשאלת הפאס לאחר. ולא נתברר הדבר איך היה כי לא חקרה אז האשה על בירור הדברים בזה. ועתה עברו שמונה שנים וא"א לברר והאשה מדלי המצב ורוצה להנשא. ומעכ"ת צידד להתירא בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה

והנה לכאורה אין לסמוך על הכתב שהגיע מח"ק ומהרב מטעה"מ כיון שנראה שלא ידעו את שמו רק ממה שהודיעום מביה"ח והם ידעו שמו מהפאס. וכמ"ש התה"ד סי' ר"מ והובא להלכה ברמ"א סי' י"ז סי"א ובב"ש ס"ק ל"א וסק"מ דהיכא שאפשר לתלות שהעד אומר כן בדדמי בשביל שיצא קול שמת וכדומה שוב אין סומכים על עדותו וה"ה הכא יש לתלות עדותם בשביל שראו שמו בפאס שלו והפאס ניחוש לשאלה או שלקחו אחר ממנו בשעת שכרותו. ואף אם הגיד שמו בפיו בביה"ח. י"ל שהיה מוכרח לומר כן שלא לשנות מכפי שכתוב בפאס שלו. וכ"נ בנו"ב מ"ק סי' מ"א ע"ש

אבל באמת ז"א דהתה"ד שם ושאר אחרונים כתבו זה רק היכא שיש רגלים לדבר שהעד מעיד בשביל הקול שיצא ולא בסתמא. וכ"כ הב"ש בסק"מ דבמל"ת לא חיישינן דאמר בדדמי אם לא יצא קול. וכן מוכח ממ"ש כל הפוסקים סתמא דמל"ת שפלוני מת נאמן. ובנ"ד אין שום הוכחה שידיעתם היתה ע"י הפאס דהא אפשר שהיה שם מי שהכירו או שהגיד בעצמו את שמו. ומ"ש כת"ר דלא מסתבר שלא היה לו פאס כי באדעסא א"א להיות בלי פאס. הנה לדעתי מסתבר טפי שלא היה לו פאס כי אם היה לו פאס היו שולחים הפאס לדוביסאר אחר מיתתו וכידוע מנהגם בזה. ונראה שלזה היה שוכב בביה"ח של נכרים כי השוטרים מצאוהו חולה והובילוהו לביה"ח שלהם כי בביה"ח של ישראל יראים לקבל חולה בלי פאס. וכידוע שכן דרך השוטרים כשמוצאים איש חולה. ואטו בשביל שאין לו פאס יניחוהו למות בחוץ. ולפ"ז צ"ל שידעו שמו ע"פ אחר או ע"פ עצמו. ופשוט שמאמינים אותו על שמו כדתנן ביבמות קכ"ב אני פב"פ נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ולכאורה י"ל דשם נאמן לפי שיודע שהולך למות ומתכוין להתיר את אשתו משא"כ בנ"ד י"ל שהגיד שמו תיכף בבואו לביה"ח ולא חשב כלל שימות אבל ז"א דמה לו לשקר. וכן מוכח ברמב"ם פי"ג מה"ג הכ"ג ובש"ע סי"ז סכ"ג שכתבו ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פב"פ או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה וכו'. משמע מזה שהוא לא אמר שנשכו נחש רק שראו מרחוק שנחש נושכו והוא מת. דאלת"ה הול"ל ונשכני נחש כלשון המשנה. ומוכח מזה שנאמן אף שלא אמר זה מחמת מיתה. והא דקתני ונשכני נחש נראה משום שכך היה מעשה שאמר כן והוזכר זה במשנה לבאר שלזה לא הכירוהו לפי שנשוכי נחש משתנים ומתנפחים. כי אם לא היה שום סיבה לתלות מה שלא הכירוהו. לא היה נאמן דאף עדים אין נאמנים בכה"ג שגלוי לכל המכירים אותו וכמ"ש התו' ביבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא וכתובות דף כ"ב. וכן איתא גבי גט בגיטין ס"ו ויבמות קכ"ב שבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח בזה. וכן מפורש בש"ס סוף יבמות שאחד העיד ששמע ממנו ששמו יוחנן בן יונתן אריה ומת והתירו אשתו. ואף שבשעה שהגיד לו שמו לא חשב כלל שימות כדאיתא התם. שוב מצאתי בח"ס ח"ב סי' מ"ה שהביא בשם שו"ת רא"מ סי' ע"ו שכתב ג"כ שנאמן על שמו והביא ראיה מהא דשלהי יבמות ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. והח"ס דחה דשם מוכח שלא כיון לשקר. ולענ"ד אין שם שום הוכחה. ולדינא הסכים הח"ס שאם כיון שמו ושם אבי