דברי מלכיאל ג קלז

מכרו לזה. ולזה כתבו הסמ"ע והש"ך שא"צ עדים שבא לידו במכירה. דהא רוב דברים שת"י אדם הם קנוים אצלו כנ"ל ומיושב קושיית השער משפט הנ"ל

ועפ"ז נראה לישב מה שהקשה המראות הצובאות סי' י"ז ס"ק פ"ט בהגה"ה על הש"ך שכתב בסי' ע"ה ובסי' צ' שנאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי במיגו דהחזרתי אף כשיש עדים שחטף מחבירו, וקשה דהא הוי במקום חזקה דחזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו ונשאר בצ"ע. ולפמש"ל שחזקה זו אתיא מכח רובא י"ל דהכא איכא רוב כנגדו כי רוב בנ"א אינם חוטפים בפרהסיא משל אחרים אם לא שהוא באמת שלהם. והא קיי"ל בשבועות מ"ו ע"א דאף אם אמר שילך למשכן את חבירו שלא ברשות אמרינן דעביד אינש דגזים ולא עביד כל זמן שלא ראו עדים שנטל כלים. הרי מבואר דחזקה אלימתא היא שלא יקח אדם את שאינו שלו וע"ש בתד"ה עביד. וחזקה זו עדיפא מחזקת כשרות לפי שרוב בנ"א אף שאינם כשרים אינם חצופים לעשות דבר כזה בפרהסיא. ועפ"ז אפשר לישב קושית התומים בסי' צ"ט סק"ד שהקשה מהא דאשה נאמנת לומר על מה שתחת ידה שהוא של אחרים במגו שהיתה יכולה למסור לו. ואמאי נימא חזקה שמה שת"י הוא שלה מנכסי מלוג. ונראה דבנשים לא שייך זה משום דנכסי מלוג לא שכיחי כדאיתא בכתובות נ"ו ע"ב ומ"ז ע"ב ע"ש בפירש"י וע' תוס' נ"ב ע"א ד"ה רצה ופ"ג ע"ב ד"ה וקסבר. ולזה כשיש לה. הוא ע"פ רוב או של אחרים או שנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות ויש להאריך בזה ואכ"מ

והנה בהך דסי' רמ"ה ס"י בשותק ולבסוף צווח שכתב הרמ"א שנאמן לומר שלא קיבלו מתחילה בתורת מתנה. נראה דבאמת רוב המקבלים בשתיקה מסכימים לקבל בתורת מתנה ומיעוטם אינם מתרצים. וכשאומר אח"כ שלא קיבל בתורת מתנה. הרי הוא טוען נגד הרוב ויש בזה אומדנא ג"כ. ורק שהטור והרמ"א כתבו שנאמן דס"ל כמ"ש ר"ת בתוס' צ"ב שנאמן לומר קים לי שאני מן המיעוט במקום שכנגדו אין יכול להכחישו וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ו בזה. ולזה נאמן אף בחב לאחרים. ומיושב קושיית האחרונים שם בזה. וממילא גבי קדושין דבאיסורא ודאי דאזלינן בתר רובא ואינה נאמנת לומר שהיא מן המיעוט. לזה אין שייך לומר שבזה שזרקתו הוי כאומרת שלא נתרצתה מתחילה ונאמנת. דרוב נשים השותקות בשעה נתינת הקידושין הן מתרצות להתקדש. וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' צ"ז דמה שקיבלה בשתיקה הוי הוכחה שמסכמת

ועוד נראה דאין שייך לומר שהזריקה תהא כאומרת בפירוש שלא הסכימה מתחילה על הקדושין. דהא י"ל שנמלכה כעת לזרקם. והא גבי מתנה לא מהני הוכחה מסופו על תחילתו רק באומר בפירוש. ובזרקתן צריך לומר שמוכח זה על תחילתו. אבל לא הוי כאומרת בפירוש

סימן צה

ע"ד שהקשה על הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' קמ"ח שהביא בשם חכם אחד ראיה דרבנן בקדושין ס"ח ס"ל כר' ישמעאל דחמותו לאתר מיתה בשריפה. דאי ס"ל כר"ע ולשיטת רש"י בסנהדרין ורשב"א ליכא בה רק איסור ארור שוכב עם חותנתו ולא לאו וכרת. א"כ מה מדחה שם דשנואה איירי בחייבי לאוין נוקי בחמותו לאחר מיתה. וע"ז הקשה יקירי דמ"מ תקשה מאי קאמר שם הש"ס לר"ע דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה דאיירי בבעולה לכ"ג. נימא בפשיטות דאיירי בחמותו לאחר מיתה ור"ע לטעמיה דס"ל דליכא רק איסורא. והנה לכאורה יפה הקשה

כד מעיינת בה לק"מ דרק לרבנן קשה דנימא דחייבי לאוין לא תפסי בהו קדושין וחייבי עשה תפסי ושנואה קאי על חייבי עשה. ואי תיקשי היכי משכחת לה דאי במצרית ואדומית הוי משני עממין כדאיתא שם. מ"מ נוקמא בחמותו לאחר מיתה. אבל לר"ע דס"ל דבחייבי עשה ג"כ אין תופסין קדושין משום דס"ל דכל שאין לו ביאה בישראל אין קדושין תופסין. א"כ אף בחמותו לאח"מ אין קדושין תופסין דהא ג"כ אסורה בביאה. ואין לחלק בין חייבי עשה לאיסור בעלמא. דכיון דס"ל דמרבינן מויו דולא יגלה כל שאין לו ביאה בישראל כדאיתא ביבמות מ"ט. א"כ אין חילוק. ובעולה לכ"ג דתפסי קדושין היינו משום דלא קרו לה שאין לו ביאה בישראל משום שאין האיסור שוה בכל. ובאמת בעיקר קושיית הנו"ב שם י"ל דרב אחא ב"י ור"פ דבקדושין שם ס"ל כאביי בסנהדרין ע"ו דס"ל דמשמעות דורשין איכא בינייהו דר"י ור"ע. וגם ר"ע ס"ל דחמותו לאח"מ בשריפה

ועוד נראה דהנה רב אחא ב"י קאי שם לתרוצי דברי ר' יוחנן ור' ינאי ע"ש. והנה ביבמות דף צ"ה איתא דר' יהודה ס"ל שהבא על חמותו פסל את אשתו. ואר"ל דיליף מקרא דאותו ואתהן ע"ש. וצ"ל לפ"ז דס"ל כר"ע דדרש מאתהן דקאי על שתיהן שם צ"ד ע"ב. וס"ל דחמותו לאח"מ בשריפה כיון דליכא קרא למעוטי דהא מאתהן דריש על איסור אשתו ובירושלמי פ"י דיבמות הל' ו' מפרש ר' יוחנן הכי אליבא דר"י וקאמר שם עד כדין כר"ע כר"י תני ר' ישמעאל באש ישרפו וגו'. והכוונה כמש"ל דזה רק לר"ע דדריש אתהן על שניהם אבל לר"י דדריש אתהן על אחת אין לדרוש מכאן איסור על אשתו וכן פי' הק"ע שם. ולר' ישמעאל כתיב אתהן בכוונה שאם נשא מקודם האם חייב אח"כ על בתה ואם נשא מקודם הבת חייב אח"כ על אמה. ומשכחת שריפה בכל אחת מהן. ושמענו מזה דר' יוחנן ס"ל דר"ע דריש אתהן על איסור אשתו ולא למעוטי חמותו לאח"מ וס"ל בזה כאביי דאף לר"ע חייב בחמותו לאח"מ. ומיושב בזה הא דלא מוקי הש"ס בקדושין שם קרא דשנואה בחמותו לאח"מ משום דקאי שם אליבא דר' יוחנן. ואף די"ל דר"י בירושלמי שם קאמר לה רק אליבא דר' יהודה. מ"מ י"ל דלהכי לא משני הש"ס בקדושין לר"ע דקאי על חמותו לאח"מ. משום דאכתי תיקשי על ר' יהודה דס"ל בסנהדרין דף נ"ג דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אף בלאו דשאר. וע' תו' יבמות י' ע"א ד"ה לר"י מ"ש בזה. ור"י ס"ל דחמותו לאח"מ בשריפה כנ"ל ומיושבים דברי הנו"ב

ועפ"ז מיושב ג"כ מה שקשה לשמואל ביבמות צ"ב דמספקא לי' אי קדושין תופסין ביבמה. והכא תפסינן בפשיטות שאין קדושין תופסין ביבמה. וכבר הקשו כן המפרשים אבל לפמ"ש א"ש דהא ר' יוחנן ור' ינאי ס"ל ביבמות צ"ב דאין קדושין תופסים ביבמה. ולזה שפיר קאמר הכי ראב"י אליבייהו

ועפמש"ל נראה לבאר דברי הירושלמי פי"א דיבמות ה"א דאיתא שם גבי בתו ובת בתו עד כדון לאזהרה לעונה מניין אר"ש בר יצחק הנה מהנה זמה מזמה עד כדון כר"ע כר"י תני ר"י הנה מאתהן עד כדון בת בתו בתו מניין רב אמר אם על בת בתו מוזהר לא כ"ש על בתו ופירש הפ"מ עד כדון כר"ע דזה אתיא כר"ע אבל ר"י מצינו דיליף לה מקרא אחרינא. והוא תמוה דלשון הירושלמי משמע שכבר ידוע מחלקותם באיזה דבר במק"א ומקשה מינה הכא. והק"ע פירש דעד כדון כר"ע דיליף למד מן הלמד ומייתי מקדושין פ"א ה"ב. אבל קשה דבקדושין שם מפרש להדיא במה פליגי. והיינו משום שלא מצינו פלוגתא זו מפורש במקום אחר ולמה לא מייתי הכא להדיא הא דלמד מן הלמד. ולהלן יבואר דליכא פלוגתא כלל בזה. וגם מ"ש הפ"מ והק"ע דאתהן הוי כאלו כתיב הנה. הוא דחוק מאוד ועו"ק דמסיק למילף בתו מק"ו. והיינו כדאביי בסנהדרין דף ע"ו. וקשה למה לא