דברי מלכיאל ג קלה

וא"כ ה"ה בנ"ד הרי ראו במעשה הקדושין מה שהיה אפשר לראות שנתיחדו ושהו שיעור ביאה. וע' נו"ב מ"ק ס"ס נ"ח שמוכח ג"כ מדבריו שא"צ שהוא והיא ישגיחו על העדים לראות אם רואים מעשיהם רק דלא נחית שם לבאר זה ע"ש. וע' רדב"ז סי' ער"ה בענין זה כשסומך אולי יש עדים רואים וראיתי בשו"ת ב"י הל' קידושין סי' י' שכתב גדול אחד שאם היו שני עדים אבל המתקדשת לא ראתה רק אחד מהם שפיר הוי קדושין. וצ"ע דמה מועיל מה שראתה אחד ואכמ"ל בזה]

ועוד לצדד בזה דכיון שלא דיבר עמה מקודם אודות קדושין אין ראיה שנתרצתה. וכבר פסק הרמ"ה הובא להלכה בש"ע סי' כ"ח ס"ד שאם נתן לה קדושין ולא נטלתן בידה רק זרק לה לא הוי קדושין. וא"כ הכא כיון שהוא שם הפיננערוט באצבעה ולא נטלתו בעצמה מידו. אף שזרקה הפינגערוט לאחר כ"ד לא הוי קדושין. דמה שאמר לחבירו שגם בזה יכולים לקדש זה לא מיקרי שדיבר עמה אודות קדושין וגם דהא אברהם מיכל לא שמע זה כלל. ואף שיש פוסקים החולקים שם. מ"מ הוי רק ספק קדושין ע"ש באחרונים. וא"כ בעד אחד ודאי דלא חיישינן כולי האי. ובפרט שיש ס"ס שאפשר לא ראה כלל הנתינה ואפשר זרקתו תכ"ד דלא הוי קדושין לכ"ע. אך י"ל דכיון שהניחה לו לשום באצבעה הוי כנטלתו בידה. וראיתי בקהלת יעקב סי' ל' ס"ז שכתב דאמרינן בקדושין אם זרקה אח"כ שהוכיח סופו על תחילתו שלא כיונה לשם קידושין. ומשמע אף שזרקה לאחר כדי דיבור ג"כ בטלו הקדושין. ולפ"ז גם בנ"ד יש לבטל הקדושין אף שזרקה לאחר כדי דיבור. ולענ"ד ז"א דאף לרשב"ג דס"ל בב"ב דף קל"ח במתנה בשתק ולסוף צווח שהוכיח סופו על תחילתו. היינו רק בזיכה ע"י אחר דאמר כיון דלא אתי לידי אמאי אצווח. וכן גבי גט אמרינן בגיטין דף ס"ה דרק באומר מקודם כתבו אמרינן הוכיח סופו לפי שיש גם בתחילה איזה רגלים לדבר שכוונתו לזה. אבל היכא שקיבלה הקדושין בידה ואין שום הוכחה שלא נתרצתה לקדושין. בודאי נתרצתה והוי קדושי ודאי דדברים שבלב אינן דברים אף אם לא נתרצתה. ומה לנו שזרקתו לאחר כ"ד. ואפשר כוונת הקה"י דאיירי בתכ"ד. ומייתי הא דהוכיח סופו משום דבקדושין קיי"ל דתכ"ד לאו כדיבור דמי ולזה הכא כיון שלא אמרה שרצונה להתקדש י"ל שמה שזרקה תיכף לנתינה מוכיח שלקחה הקדושין כדי לזרקם בשביל כעסה על שהעיז לקדשה. ומ"ש הקה"י מהא דהוכיח סופו על תחילתו הוא רק דרך דמיון בסברא. והראיה דהא שם קיי"ל בח"מ סי' רמ"ה דהוי רק ספק ועי"ד סי' ד' בזה. ומש"ש דהוכיח סופו ע"ת הוי אף לאחר כדי דיבור כוונתו שם דכמו דשם מהני לאחר כ"ד. ה"ה בקדושין מהני תכ"ד אף דבכל קדושין לא הוי תכ"ד כדיבור יעו"ש שמבואר זה בהדיא בלשונו. כ"נ ליישב דבריו. וע' שו"ת רעק"א סי' צ"ז שכתב ג"כ דלהכי מהני זרקתו תכ"ד. וכתבתי זה באשר ראיתי בשו"ת עין יצחק סי' נ"א אות ו' שצירף סברת הקה"י להלכה שאף אחר כ"ד מהני זריקה. ודבריו תמוהים לענ"ד וכמש"ל דכיון שנתן לידה ומכ"ש אם נטלתן מידו ודאי לא שייך זה

ובאמת נלע"ד שהקה"י במחכ"ת לא דקדק בדבריו שם כראוי. שהרי כתב שם דפליגי בחולין ל"ט בקיבל מתנה ושתק ולבסוף צווח ופירש"י בשתק בשעה שקיבל השטר ולבסוף צווח. ובמחכ"ת הא הש"ס מוקי לה שם בזיכה ע"י אחר ולא שקיבל בעצמו השטר. ומה שפירש"י בשעה שקיבל השטר. זה קאי שם אהא דקאמר שם בשתק ולבסוף צווח כ"ע מודו דקנה יעו"ש שאח"כ פירש"י הא דזיכה ע"י אחר. והרי מפורש שאם קיבל לידו ל"א הוכיח סופו ע"ת. ומבואר שהקה"י במחכ"ת חשב דאף בקיבל לידו איירי שם. ולפלא על הע"י שלא הרגיש בזה וצירף דבריו להלכה. וע' ח"ס חאה"ע ח"א סי' פ"ד שכתב ג"כ דלענין הוכיח סופו ע"ת בעינן שיהא איזה מעשה בתחילה. ולכאורה יש לדון מהא דזבחים ב' ע"ב דאמר הוכיח סע"ת בלא מעשה וכן בהא דחולין ל"ט והארכתי בזה במק"א בס"ד. וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ה. ועכ"פ אין לצרף זה להא דנ"ד [וכעין קושייתי על הקה"י הקשה השער אפרים סי' קכ"ב ד"ה וראיתי על המהרי"ק סי' קנ"ה ע"ש. אך שם יש לדחוק שכוונת המהרי"ק שמסירת השטר ליד הזוכה בשבילו הוי מעשה ע"ש ובש"א שם ואקצר]

והנה עוד יש לדון בנ"ד דהפינגערוט אינו שלו. ואף שהיה שאול בידו למלאכתו. מ"מ לא היה שאול לעשות בו דבר עבירה לקדש בלא ברכה ובלא שידוכין ועשרה. ועוד דהא הפועל עושה במלאכת בעה"ב ובביתו וא"כ לא היה שאול כלל להפועל רק עשה בו מלאכת בעליו. ופשוט דלא הוי קדושין רק כת"ר כתב שלא נתברר זה. והנה אם העד אברהם מיכל בנו של בעה"ב יודע שהפינגערוט הוא של אביו פשוט שאין עדותו כלום. דהא הוא שהעיד על הקדושין והוא מעיד שאינו שלו. ואף שהוא נוגע בדבר שאומר שהוא של אביו מ"מ הכא שהפועל מודה שהוא שלו וגם היא מודית שלא זכתה בו. ממילא הוא שייך להבעה"ב גם בלא עדות בנו. ושוב בנו כשר לעדות. וגם בלא"ה שפיר נאמן דלא שייך בזה פלגינן דיבורא דעכ"פ הרי אין כאן עד על הקדושין שהרי אומר שקידשה בדבר שאינו שלו. ואף אם לא שאלוהו ע"ז בשעת מעשה נראה דמהני לשאלו עתה דאין זה חוזר ומגיד דהא לא חקרוהו היטב בכל פרטי הדברים ואינו אלא רק כמפרש דבריו

אם העדים אינם יודעים בבירור שהוא של בעה"ב מ"מ נראה שאם ידוע מנהג החייטים שם בכלל ומנהג בעה"ב הזה בפרט שהפועלים עושים מלאכתם בפינגערוט של הבעה"ב נראה דכל הפינגערוטין של הפועלים הם בחזקת הבעה"ב כיון שהם בביתו ובחזקתו. וידוע דקיי"ל שאין אדם יכול לטעון נגד המנהג. ויש להאריך בזה ובאשר לא ידעתי מנהגם לא אדון בזה כעת. ולכאורה יש לצרף דעת קצת אחרונים שהובאו בכנה"ג ר"ס כ"ח שהמקדש נאמן לומר שאינו שלו. אך זה צ"ע למה יהא נאמן. והכנה"ג הביא זה שם מהדברי ריבות סי' ר"צ ובאמת אין מבואר זה שם יעו"ש. וכן בתשובת ב"י שהביא שם ג"כ אינו מבואר. וראיתי בשו"ת עין יצחק סי' נ"א אות ד' שכתב שנאמן מפני מיגו שבידו לגרשה. ותמהני דהא ניחא לו שלא יאסר בקרובותיה. ועוד כמה סברות יש בזה

היוצא לנו מזה שאם העדים לא ראו אחר המעשה את הפינגערוט ביד הבתולה לאה כי כבר היה מונח על הווארסטאט או ביד הבחור דוד. והעד אברהם מיכל יברר דבריו שלא ראה גוף הנתינה וגם לא ראה אח"כ הפינעערוט בידה. וכן אם ראהו רק יודע שהפינגערוט הוא של אביו אזי אין שום חשש בקדושין הללו. ואם יגיד אברהם מיכל שראה שנתן הפינגערוט לידה ממש רק שלא ראה השימה באצבעה או אף שלא ראה הנתינה ממש רק ראה אח"כ הפינגגערוט ביד הבתולה. וראה מקודם הפינגערוט ביד הבחור דוד. אזי לכאורה יש לחוש לקדושין דקיי"ל לחוש לקדושי ע"א שלא במקום עיגון וכבר כתב המרדכי הובא למעלה דכיון שיש אומדנא ברורה שבא לידה מידו הוי כראה הנתינה. וכבר בארנו דהעיקר כהמרדכי דאף בע"א אמרינן אומדנא זו. ובנו"ב מ"ק ס"ס נ"ח כתב שאם ראו שאחז הטבעת בידו ואחז את אצבעה הוי אומדנא ברורה על הנתינה אף שלא ראו גוף הנתינה. ולענ"ד צ"ע דודאי אפשר שאחז ידה ולא נתן לה כדי שלא יהיו קדושין גמורים דעביד אינש דגזים ולא עביד. ובפרט כשכיון לשחוק דודאי יעשה באופן שלא יהיו קדושין. ומכ"ש אם עתה הטבעת בידו דאמרינן כאן נמצא כאן היה ומנ"ל להחזיק שנתן לידה ואח"כ נתנה לו. ויותר מזה אמרינן בכריתות י"ב ע"ב שאם שנים אומרים שבעל שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן