דברי מלכיאל ג קלד

זה. וכ"כ הנו"ב במ"ק סי' נ"ט משום דלא הוי לישנא ריעא. אבל בעד אחד כ"ע מודו שנאמנת. ועוד דהיכא שיש הוכחה כתבו כל האחרונים שנאמן לומר לשחוק כוונתי. והכא יש הוכחה לזה שהרי אמר בטבעת זו. ואין זה טבעת. ואף שכתב הרשב"א הובא בש"ע סי' ל"א דהוי קדושין בכה"ג. היינו כשאומר שכיון לשם קדושין. אבל באומר שכיון לשם שחוק אין לך הוכחה גדולה מזו. וכ"כ הפ"ת בסי' כ"ז בשם השב יעקב סברא זו בכה"ג. ונראה שאף אם היה הפינגערוט פתוח מלמעלה כדרך שישנם קצתם. מ"מ לא מיקרי טבעת בלשון בנ"א. שוב מצאתי בח"ס סי' פ"ה שכתב בשם השב יעקב בכה"ג לענין מקדש בפינגערוט ואמר בטבעת זו וכתב שם הח"ס שאם היה פתוח למעלה י"ל דמיקרי טבעת. ולענד"נ כמ"ש. אכן בלא"ה י"ל דגבי אנשים פשוטים אין מזה הוכחה שכיון לשחוק כי אפשר הוא סובר שכן הוא נוסח הקדושין ואינו יודע כלל פירוש המלות בזה רק יודע שבלשון זה מקדשים אשה. וא"צ שיבינו פירוש כל מלה רק שידעו שהוא ענין קדושין. וגם אין לצדד בזה עפמ"ש האחרונים באה"ע סי' מ"ב שבקדושי ע"א כ"ע מודו שנאמן לומר לשחוק כונתי ואז גם היא מותרת אף באומרת שכיונה לקדושין יעו"ש. וכ"כ הח"ס בסי' ק"ד וסברתו שם שזו גופא הוכחה שכיון לשחוק מדקידשה בפני ע"א. דנראה שזה שייך רק היכא שאין שם אלא ע"א אבל הכא היו כמה עדים. רק שם שנזדמן שלא שמע וראה רק אחד בזה אין שום הוכחה. די"ל שהם סברו שכל הנמצאים שם ישמעו ויראו. שוב ראיתי שכ"כ הח"ס בעצמו בס"ס ק"א. ותמהני שבסי' נ"ד כתב שמוכח שכיון לשחוק ושם היו ג"כ עוד אנשים ע"ש

ואף שאומרים שכיון לשחוק והיא אומרת שלא ידעה מהו אומר. וכתבו האחרונים בסי' מ"ב שנאמנים לומר כן נגד ע"א במגו דהכחשה. מ"מ לענ"ד הדבר צ"ע דמה שייך מיגו לענין איסור דכיון דקיי"ל שחוששין לקדושין בע"א א"כ דינו כב' עדים לענין זה דדברים שבלב אינן דברים. והו"ל כמיגו במקום עדים דהא העד מעיד שראה קדושין גמורים ומה לנו לדבריהם שבלבם. והב"ש הקשה שם מנסכא דרבי אבא ותמהו עליו האחרונים דלא דמי כלל. ונראה שכוונתו למש"ל והביא הא דנסכא בדרך דמיון דגם שם אמרינן כיון שחטף מחבירו אמרינן חזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו ואין נאמן להגיד שאינו שלו. וה"נ אמרינן שאדם עושה מעשיו בכונה ולא אחד בפה ואחד בלב ולהכי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים. וכבר הקשה כן הח"מ. והח"צ תירץ בסי' קל"ה דהוי כאלו נתברר שלשחוק כיון לפי שנאמן במיגו. ואין לזה מובן כלל כיון דלא מצד נאמנות אתינן עלה. והח"ס סי' ק"ד כתב שאצלה יש אומדנא שלא כיונה לקדושין גמורים דהא היא תיאסר והוא יהא מותר כשיכחיש העד ע"ש. ולענ"ד צ"ע דאטו אשה דינא גמירא כולי האי שתדע שהוא יכול להכחיש וגם אין עולה על רעיונה שיכחיש כיון שרואה שמקדשה כעת ורוצה בה ולכאורה י"ל שכיון שמקדשה בלא עשרה ובלא שידוכים יש הוכחה שמכוונים לשחוק דהא יש להם חזקת כשרות שלא יעשו איסור. וכ"כ הח"ס שם ס"ס ק"ד להוכיח מזה שהיה זה בשבת ואין מקדשים בשבת והביא ראיה מהא דכתב המהרי"ק הובא בש"ע סי' מ"ה דבשבת אין חוששין לסבלונות משום דאין מקדשין בשבת וכן היכא שיש ח' שלא לקדש רק בפני עשרה ע"ש. וכ"כ שם הב"ש ס"ק ט"ו בשם הש"י שאם נשא אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חדר"ג. אכן באמת ז"א דהרי כבר כתב הח"צ סי' קל"ה שאף אם יש לו אשה ובנים חוששין לקדושין דאפשר יצרו תקפו והרבה פיתוים יש ליצר ע"ש. וראיתי בשו"ת עין יצחק סי' מ"ז שהביא דברי הח"צ וחלק עליו מכח ההיא דסבלונות דסי' מ"ה הנ"ל. ולענ"ד צדקו דברי הח"צ דהא הב"ש בעצמו כתב שם בסי' מ"ה ס"ק ט"ו דהיכא שראינו שקידשה לפנינו לא שייך כלל הך אומדנא. והסברא דכיון דחזינן שלא עשה כדרך בנ"י הכשרים לצחוק עם אשה בענין קדושין אשר זה בודאי איסור גמור לשחק עם נשים באופן כזה. ממילא הוא חשוד גם על איסור חדר"ג ועל איסור קידושין בלא שידוכים ועשרה ובשבת וכדומה וע' חיבורי ח"א ס"ס נ"ט. וגם דלאו כו"ע דינא גמירי. ולפוחזים כאלה כשחוק לכסיל עשות זימה לקדש בלא עשרה ושדוכים ובשבת וכדומה. אבל גבי סבלונות עדיין לא ראינו ממנו שום ריעותא דהרי נהג ככל ישראל שנשתדך לה ושולח לה סבלונות. ועכ"פ דברי הח"ס וע"י צ"ע לענ"ד. והעיקר לענ"ד כדברי הח"צ שאין לצרף אומדנא זו. וע' ר"ס ל"ג ברמ"א לענין חדר"ג שאין חוששין לקדושין אף שבועל בעילת זנות וע' מהרי"ט ח"ב סי' א' וע' באבני מלואים שם לענין בועל נדה אי חוששין לקדושין. וע' שו"ת רעק"א סי' קפ"ב בזה. וענין זה דורש אריכות וע' רדב"ז סי' ד' וסי' רע"ה. ועכ"פ אין לעשות מזה אומדנא בנ"ד

ולכאורה יש לצדד בזה דהא קיי"ל בסי' מ"ב שהמקדש והמתקדשת צריך שיראו את העדים. אבל אם לא ידעו שיש עדים לא הוי קדושין. וא"כ בנ"ד שהיו טרודים במלאכתם וכמו שאמרו הוא והיא א"כ לא חשבו כלל שהפועלים רואים אותם וסברו שאין עדים בדבר. ונהי שאחד ראה זה. מ"מ הם חשבו שאין רואה. ואף שאין לנו להאמינם ע"ז מ"מ כיון דלא הוי קדושין רק בכה"ג ממילא צריך שהעדים יעידו שהוא והיא ידעו שיש עדים בדבר דבלא"ה אין עדותם שלימה ובנ"ד העדים א"י להעיד שהם חשבו שיראו אותם. והוי כקידש בלי עדים. אבל ז"א דהכא הרי אמר מקודם שגם בזה יכולים לקדש. וא"כ הרי דיבר עם אחד מהם וידע שאחד שומע ורואה והוי קדושין בע"א עכ"פ

ולכאורה יש לדון בכל קדושין דנימא שצריך שיראו הוא והיא שהעדים משגיחים על מעשיהם. וכן העדים צריכים לראות שהוא והיא רואים איך שהעדים מביטים עליהם דבלא"ה הוי כמקדש בלי עדים דהא אפשר שחושבים שהעדים אין מביטים על מעשיהם ולא הוי קדושין כדקיי"ל בסי' מ"ב ס"ג. וכיון שאין העדים יכולים להעיד ע"ז תו לא הוי קדושין אבל באמת ז"א דא"כ כל קדושין שלנו לא ליהוי קדושין דהא מכסין פני הכלה ואינה רואה את העדים. ואף שיודעת שיש הרבה אנשים אבל הלא אינה רואה אם משגיחים על הקדושין ודוחק לומר שסומכים על שיודעת מנהג העולם שמיחדין עדים לקדושין דלא כל הבתולות יודעות זה. וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל בגיטין דף פ"א הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. והלא צריך שישהו ביחוד עכ"פ כדי ביאה. וא"כ הם בעת שמתיחדים אין יודעים אם שהו העדים לראות יחודם עד שיעור זה או לא. והוי כמקדש בלי עדים. ועכצ"ל שבזה סומכים על הרוב כיון שרוב אנשים רואים ושומעים כל הנעשה סמוך להם. ממילא יודעים הוא והיא שהאנשים העומדים ישמעו ויראו הקדושין וכן העדים ברור להם שהוא והיא יודעים זה. וכן בעידי יחוד כיון שראו העדים בעת כניסתם להתיחד חושבים שישהו קצת כדי לראות אם ישהו ביחודם כדי ביאה

ועוד נראה דהנה בסי' כ"ז נתקשו האחרונים היכא שאומרת שלא הבינה לשון הקדושין למה חוששין לקדושין הא אין עדים על הקדושין דהעדים אין יודעים אם מבינה או לא ונדחקו בזה ע"ש באב"מ סק"ו. ומש"ש שעל האשה א"צ עדים הוא תמוה לענ"ד ואכמ"ל בזה. והנלע"ד בזה דהא דילפינן דבר דבר מממון הוא רק שיהא כדין ממון ובעינן שיהיו שני עדים על דבר שלם ולא על חצי דבר וכמו בממון. וכתבו הפוסקים דדבר שלם מיקרי כשראו העדים כל מה שאפשר לראות בשעת מעשה בגוף עדותם וע' ח"מ סי' ל'. וה"נ בקדושין כיון שאמר לשון קדושין וראו שנתן בידה הקדושין שפיר הוו עידי קדושין גמורים. ואין לנו לחוש למה שאפשר שלא הבינה כי זה אפשר לברר אח"כ ע"י שאלת פיה או ע"י בירור אם ידעה מקודם בלה"ק ויש להאריך בזה ולישב בזה כמה קושיות