דברי מלכיאל ג קלג

לה אפשר יהא פינגערוט זה טוב עבורך ונתנו באצבעה לראות אם הוא למדתה ואמר איזה דברים. ובראותה שאינו למדת אצבעה הסירתו וזרקתו לו על הווארסטאט. ולא ידעה כלל מהו אומר בעת נתינתו. והוא והיא מודים שהפועלים שהיו בבית היו טרודים במלאכתם. ועל זה שהטבעת הוא של הבעה"ב אין בירור רק מה שהפועל מודה בעצמו. ושני פועלים שמעו רק תיבות הרי את. ואחד אמר ששמע שקודם שאמר הרי את מקודשת אמר הבחור הלז בפינגערוט זה יכולים' ג"כ לקדש. אבל הנתינה לא ראה ואם אמר כדמו"י הוא מסופק. ואחד אומר שגם אמר כדמו"י. והעדים אומרים ששחקו הכל כששמעו הדברים מהמקדש וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה

והנה כת"ר לא בירר בהגב"ע אם ראו אח"כ הפינגערוט באצבעה ורק בדברי אחד נזכר שלא ראה ההסרה. וג"ז אינו מבואר אם ראהו באצבעה רק לא ראה ההסרה. או שלא ראהו כלל באצבעה. וגם מה שאמר הלז שלא ראה היטב הנתינה לא בירר אם ראה שהושיטו לה רק לא ראה שנתנו באצבעה. או שמסופק אם ראה. וראיתי במכתבו שנסתפק בכוונתו. והיה לו לשאל את העד כוונת דבריו. גם לא ביאר אם הפועלים מכירים את הפינגערוט שהיה מכבר בידי המקדש למלאכתו ואם ראו אח"כ הפינגערוט ביד הבתולה. וכן אם דרך הפועלים שם לעשות מלאכתם בפינגערוט של הבעה"ב או עושים גם בשל עצמם. וכן מה הבעה"ב בצלאל אליעזר אומר אם הוא שלו או לא. וכן העד אברהם מיכל בן בצלאל אליעזר אשר כפי הנראה הוא בנו של הבעה"ב אם הוא אומר שיודע שהפינגערוט הוא של אביו או לא. כי בכל פרטים הנ"ל יש נ"מ לדינא. וכן עלה ברעיוני אולי העד חיים צבי בן יוסף והעד ישראל בן יוסף הם אחים. וכן לא ביאר אם ידעו הפועלים שבאה לשאול פינגערוט. כי נראה מדבריה שאמרה זה בפני כולם. כי לפי דבריה המקדש שמע זה ואמר לה שאולי הפינגערוט זה יהי טוב עבורה. אך באשר לענ"ד גם לפי סתימות הדברים יש ג"כ להקל בנ"ד. לזאת אשיבו תיכף כי מעכ"ת ביקש להשיבו בלי איחור

לכאורה נראה שאין בזה חשש קדושין כיון ששום אחד מהם לא ראה הנתינה וכדקיי"ל בסי' מ"ב ס"ד ואף לשיטת המרדכי פ' האומר הובא בב"ש שם ס"ק י"ב דהיכא שמוכח הדבר שנתנו לה הוי כאלו ראו הנתינה. הנה בנ"ד אין שום הוכחה דהא נראה מדברי העדים שלא ראו מקודם הפינגערוט ביד המקדש ואח"ז ביד הבתולה שזה היתה הוכחה שנתנו לה וכדאיירי שם המרדכי בכה"ג. והעד אברהם מיכל שאמר שראהו בידו הרי אומר שלא ראה הסרתו. ומשמע מזה שלא ראהו כלל בידה. כי אם הפירוש שראהו בידה רק ההסרה לא ראה. א"כ מה אמר שהנתינה לא ראה היטב ומכ"ש שלא ראה ההסרה. דמה קו"ח הוא זה דהרי ראהו באצבעה. וע"כ צ"ל כוונתו שלא ראהו כלל באצבעה. וא"ל שראה שנתנו לה רק לא ראה אם שם באצבעה או נתן לידה. ז"א דמדאמר שכ"ש שלא ראה ההסרה מוכח שלא ראה כלל שנתנו לה. וכוונתו לומר שלא נסתכל היטב בעת אמירתו האמ"ל אם נתן לה או לא. ובאשר שראהו בידו וגם פשוט לו שנתנו לה לפי ששניהם מודים בזה. לזה אומר שהנתינה לא ראה היטב. ובזה נאמן העד גם כעת לפרש דבריו. וע' ח"מ ס' כ"ט בזה

ואף אם יאמר עתה שראה שנתנו לידה רק לא ראה אם שמו באצבעה. נראה שלא יהי נאמן. כי לשון העד בהגב"ע. האב איך גיזעהן אז דוד האט גיהאלטין דעם פינגערוט אונ איך האב ניט אזוי גוט גיזעהן וויא ער האט דער בתולה ארוף גיזעצט דעם פינגערוט אויפין פינגער נאר איך האב גיהערט דעם גאנצין פסוק האמ"ל בטבעת זו כדמו"י. אונ דעם אראפ נעמען אודאי נישט. מוכח מזה שלא ראה שנתנו לה מדלא אמר שראה שהושיטו לה. רק אמר שראה שדוד אחז הפינגערוט. וקרוב יותר לפרש כוונתו שהנתינה מסופקת אצלו: ופשוט דכה"ג לא כלום הוא דבעינן עדות ברורה. והאומר איני יודע בגופה של עדות לאו כלום הוא. וע' באה"ע סי' ל' בח"מ סק"ח ובב"ש סק"ט ובשעה"מ פ"ט מה"א לענין אם העדים העידו על קדושי ספק. ובנ"ד נראה דכ"ע מודו דלא הוי קדושין כיון שספק לו בגוף הנתינה. משא"כ בספק קרוב לה שראו עכ"פ שזרק לה קדושין ואכמ"ל. וע' בקה"י באה"ע שם בזה. וכבר כתבו החות יאיר והמקנה והח"ס סי' ק"א וכל האחרונים בנידון דהרשב"א המובא בש"ע דגם המרדכי מודה דהא לא מוכח כלל. דאפשר שלא נתנו לה בעת האמירה רק מקודם או אח"כ וגם אפשר שלא היה בידו כלל כי לא נזכר שם שראו האתרוג מקודם ביד המקדש. וכ"כ בשו"ת הרשב"א סי' אלף קל"ג להדיא ע"ש. [ובחות יאיר כתב שמא לא נתנו לידה רק הניחו ולקחה. נראה שתפס בפשיטות דטלי מע"ג קרקע לא הוי קדושין. ובאמת היא מחלוקת גדולה כידוע והעיקר נראה דהוי קדושין. וע' אחרונים סי' כ"ז וסי' ל"]

[והח"ס סי' ק"א כתב דבע"א לא אזלינן בתר הוכחה והביא ראיה מתוספתא דגיטין שאם נתיחד בע"א לא אמרינן שנתיחד לביאה וא"צ גט ע"ש שהקשה מזה על המרדכי. ולענ"ד שם הטעם משום דכיון שאין דרך לקדש רק בפני שני עדים. אין כאן אומדנא שבא עליה וקידשה. וכעין זה כתב הח"ס בסי' ק"א וק"ד שמזה שקידש לפני ע"א מוכח שלא כיון לשם קדושין גמורים ע"ש. וא"כ כ"ש הכא שלא שמע ולא ראה שום ענין קדושין. ואף למ"ד שחוששין לקדושי ע"א. אינו רק חשש ולא שיהו קדושין גמורים וכמ"ש המהרי"ט בחידושיו והנו"ב מ"ת סי' ע"ה ולזה אין דרך לקדש לפני ע"א. אבל בנידון דהמרדכי דאיירי ששמע העד שקידשה ולא ראה הנתינה רק ראה הטבעת מקודם בידו ואח"כ בידה בזה אמרינן אומדנא אף בע"א. וכן מסתבר דמה מקום יש לחלק באומדנא בין אחד לשנים. ולכאורה קשה בקדושין ס"ה ע"א דמייתי מהא דלנה בפונדקי ובעי לאוקמא פלוגתייהו בעד אחד. למה לא מייתי הא דמפורש בתוספתא דאיירי רק בשני עדים. וי"ל דכיון דלהתוספתא צריך ג"כ לבאר דפליגי בהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וממילא נדחה ראייתו לענין ע"א. לזה לא האריך הש"ס להביא התוספתא. ויש להאריך בזה ואכ"מ]

ואף אם נתפוס שכוונת העד הוא שראה שנתן לה הפינגערוט רק לא ראה היטב אם שם באצבעה. מ"מ הא אומרת שתיכף הסירתו והשליכתו על הווארסטאט. וכבר בארנו בחיבורי ח"א סי' פ"ד אות י"ח שצריכים עידי קדושין לראות שעד אחר כדי דיבור אחר הקדושין החזיקה בידה הקדושין ולא דברה דבר לבטל הקדושין ולא זרקה. ובלא"ה אין עדותם שלימה דהא אפשר שאמרה שאינה רוצה בתכ"ד. וגם נראה כוונתו שלא ראה ההסרה אבל ראה שהשליכתו על הווארסטאט. ואף אם ספק לו מ"מ אינה עדות שלימה כנ"ל. וא"ל שכוונתו שלא ראה שזרקתו וממילא מוכח שלא זרקתו. דא"כ היה לו לומר בבירור שראה שלא זרקתו. וע"כ צ"ל כוונתו שלא השגיח ברגע ההוא על מעשיה אם הסירתו או לא. וא"כ כיון שאומרת שהסירתו תיכף שוב לא הוי קדושין. ואף אם היה מכחישה והיה אומר שלא הסירחו תיכף הרי קיי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ע' ר"ס מ"ב. אכן אף אם תאמר שלא זרקתו בתכ"ד. מ"מ הרי אין עדותו כלום כיון שלא ראה כל הקדושין וכמש"ל. דאף בשני עדים לא הוו קדושין בכה"ג דהא תלוי זה בדיבורה שתאמר שלא זרקתו תיכף והעד אינו יודע זה, וע' בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ז ואכמ"ל בדבריו

ועוד דהא המקדש אומר שכיון לשחוק והיא אומרת שלא הבינה מה שהוא אומר. וכבר כתב הב"ח בסי' כ"ז שנאמנת לומר שלא הבינה. ואף שהאחרונים חלקו עליו שם היינו משום דדברים שבלב אינם דברים ואין לנו שום הוכחה על