דברי מלכיאל ג קלב

של יב"נ והעידו העדים שאין יודעים משום קדושין בעולם ובלילה צוה הבחור להשליח ב"ד שיתרה את אחד מהעדים שישיב לו הכסף שקיבל ממנו כיון שהגיד שלא היה קדושין. אח"כ באו העדים ואמרו שהיו קדושין גמורים. ואחד מהעדים אמר שמן הבחור לקח חמשה ועשרים רו"כ. ומאבי הבתולה לקח, אח"כ שמונה רו"כ להגיד שקר. והשני אמר שמהבחור לקח שמונה רו"כ ומאב הבתולה לא לקח מאומה. רק שחבירו יעצו שלא יעשה רעה להבתולה. והבתולה ואביה ואמה צווחים שהכל שקר וכזב. ורק הבחור נתן להם שכר שיגידו שקר. ובב"ד בשביל האיומים והח' הגידו האמת. ועתה הוסיף להם הבחור כסף ולזה חפצים להעיד כעת שקר

הנה אף שפשוט שכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידים. מ"מ יש לפקפק בזה מצד שלא היה הבחור בשעת קבלת עדות ויש פוסקים שבכה"ג חוזרים ומגידים כדאיתא בח"מ סי' כ"ח. ואף אם הגידו בח' ג"כ אין נפסלים. כמ"ש התומים ונתיבות שם דהוי כסיפור דברים בעלמא. ואף דבנ"ד שלחו ולא בא הא יש כמה פוסקים דס"ל דבעי ג"כ שרוצים העדים לילך למדינת הים. וגם לשיטת הפוסקים דהא דאין מקבלים שלא בפני בע"ד הוא דאורייתא א"כ הא דשלחו לו ולא בא הוא רק תקנתא דרבנן כמ"ש האחרונים. ובקדושין לא שייך זה דאטו רבנן הפקיעו הקדושין בכה"ג וע' תו' ב"ב מ"ח ע"ב שלא הפקיעו רק בפשיעה. וא"כ י"ל בנ"ד שיוכלו לחזור מעדותם ויצטרכו לגבות עדותם שנית. ואף שאומרים שנטלו שכר מן הבחור להעיד. ואומרים שלקחו השכר אחרי הקדושין. וא"כ הוא רק להעיד. הא יש עצה שישיבו השכר ויוכלו להעיד. וכן העד שאמר על עצמו שקיבל שכר מאבי הבתולה להגיד שקר י"ל ג"כ שלא נפסל בזה אם נתפוס כשיטת הפוסקים שקבלת עדות שלא בפניו לאו כלום הוא. וכמ"ש התומים לענין חרם ושבועה

אבל לענ"ד העיקר שלא נקבל עדותם עוד הפעם דהא דעת הרבה פוסקים דבקדושין א"צ כלל קבלת עדות בפניו דהוי מילתא דאיסורא. ואף להפוסקים שצריך לקבל בפניו כבר כתב הח"ס חאה"ע סי' פ"ד שא"צ רק בפני האשה שעליה אנו דנין אם היא אסורה או מותרת. אבל האיש לא מיקרי בע"ד כלל וא"צ בפניו. ואף שלכאורה יש לפקפק בדבריו דהא שם העידו העדים שקדשה. וא"כ מחייבים אותו שלא ישא אחרת משום חדר"ג. וצ"ל בדעתו דכיון שאינו איסור שבגופו רק מצד תקנת רגמ"ה. לא שייך לקראו בע"ד והוי כמעידים שהוא חלב שממילא נאסר לאכלו וכדומה בשאר איסורים

ועכ"פ בנ"ד לא שייך זה כיון שהעידו שלא היה קדושין א"כ לא אסרוהו באחרת. ובלא"ה הרי הוא אומר על עצמו שהיה קדושין ואין נ"מ בזה. ויש לעיין בזה אם מותר לישא אחרת כיון דשוי נפשיה חד"א שאומר שהיו קדושין. וא"ל דהא בקדושין קונה אותה. והפקיעו קנינו. דהא בקדושין לחוד לא קנה אותה לשום דבר. וגם לא יוכל לכפותה לינשא לו ולא ראינו מי שיחלוק על הח"ס בסברא זו. ועכ"פ הרי יש כאן ספיקות וצדדים טובא להקל דשמא עיקר כהפוסקים שבקדושין א"צ קב"ע בפניו. ואף אם צריך הרי דעת הח"ס שצריך רק בפניה ולא בפניו. ואף אי נימא שצריך גם בפניו שמא עיקר כדעת הפוסקים שבדיעבד אם קבלו שלא בפניו אין חוזרים ומגידים. ואף לדעת הסוברים שחוזרים ומגידים. שמא הלכה כדעת הסוברים דסגי בשלחו ולא בא. ול"צ שילכו העדים למדה"י. וכבר כתבו הפוסקים להקל בס"ס בקדושין דאיכא ג"כ חזקת פנויה. וגם דבנ"ד שנתן רשות לגבות שלא בפניו י"ל דהוי כבפניו. וכעין מ"ש העבודת הגרשוני סי' ג' שאם הבע"ד מרוצה על קבלת עדות שלא בפניו שפיר הוי עדות. רק שיש לחלק בין ממון דהוי כנאמן עלי אבא ובין קדושין, וגם שי"ל דלהכי נתן רשות לקבל שלא בפניו לפי שהתרו בו שאם לא יבוא יקבלו שלא בפניו. אבל ז"א דא"כ לא שבקת חיי שכ"א יוציא קול על בנות ישראל. וכשירצו לברר הדבר לא יבוא לב"ד כדי שיודחה הבירור. ויוכל להחזיק הקול. ומצוה רבה בענינים כאלו לשבור מתלעות עושי עול לעשות בנות ישראל הפקר וכבר כתב הנו"ב סי' ע"ב שבקבלת עדות סגי בשלחו ולא בא לחוד. ורק בגמר דין צריך בפניו ע"ש. והכא שהעידו שלא היה קדושין. א"צ לדון כלל. ויש להאריך בדבריו ואין הפנאי מסכים לזה

ולכאורה יש עוד מקום לצדד היתר מצד שבאים העדים לפטרה. וכתב הר"ן הובא בח"מ סי' כ"ח סי"ח שלפטור מקבלים אף שלא בפני בע"ד. אכן באמת נראה דהא דלפטור לא שייך הכא. דעיקר הטעם שם הוא משום דהוי כעדיו חולים או שהולך למה"י דאיירי שם שהיתומים תובעים אותה. וכ"כ המהרי"ט חח"מ סי' ל"ב וכ"ה בשטמ"ק בכתובות צ"ח ע"א וכ"ה בתשובות הרשב"א סי' אלף כ"א והובא במהרי"ט שם. וכתב שם המהרי"ט שאם אין תובעין אותו אינו יכול להביא עדים לפטור א"ע. וה"נ כיון שעדיין לא תבעה המקדש מה לה בזה. ואף כשתובעה הרי יסוד הטעם הוא משום דהוי כהולך למדה"י או חלה. וכ"ז שייך, רק אי נימא דקבלת עדות בפני בע"ד הוי דרבנן. אבל אי נימא דהוי דאורייתא צ"ל הטעם שמקבלים שלא בפניו לפטור משום דהוי כהפקר ב"ד וכמ"ש האחרונים גבי עדיו חולים או שלחו ולא בא. וא"כ לא שייך זה גבי קדושין דהוי מדאורייתא וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ד. וכן הסכים הקצה"ח בסי' כ"ח סק"ט לדעת המהרי"ט והביא שכן דעת המבי"ט. ולא ראה שמפורש כן בשיטה מקובצת וכמש"ל ובאמת אין חידוש בדברי הר"ן שהובא בח"מ שם בסי' כ"ח דהוא מפורש בש"ס בב"ק דף קי"ב גבי בר חמוה דר' ירמיה שאם אין הקרקע בחזקת הקטן א"י להוציא. וכ"ה בש"ע סי' קמ"ט ס"כ. והיינו רק כשבא לתבוע. אבל אם אינו תובע אין מקבלים שלא בפני בע"ד רק היכא דהוי כהא דהעדים הולכים למדה"י. וע' ח"מ סי' ק"מ ס"י ובאחרונים שם

ועדיין יש לדון מצד שע"י הקול ימנעו לישא אותה והמוציא קול לעולם לא יבוא לב"ד ואין לך תביעה גדולה מזה והוי קבלת העדות לפטרה. ואף שמותרת לינשא מ"מ לא שבקת חיי שכל איש יוציא קול שקידש ולא יבוא לב"ד וכמש"ל. וכ"כ הנו"ב סברא זו במ"ק סי' ע"ב ופסק שלזה מותר לקבל שלא בפניו בשלחו אחריו ולא בא ע"ש. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים דס"ל שאם קבלו שלא בפניו אף אי הוי מדאורייתא הוי קבלה. דכיון שהעידו לפני ב"ד אין חוזרים ומגידים וכהא דקיי"ל ס"ס כ"ח שאם קבלו עדות מעומד כשר בדיעבד. וכ"כ קצת פוסקים לדמות הא דקבלת עדות שלא בפניו לעבר ודן בלילה. דלהירושלמי שדינו דין. ה"נ שפיר הוי קבלה ואין חוזר ומגיד. עכ"פ נתבאר שאין לקבל עדות האנשים האלה שנית. והבתולה אין עליה שום חשש קדושין. והעדים ראוי להענישם דהא הם רשעים ממ"נ. ובנ"ד ניכר השקר שהרי מודים המקדש והעדים שקבלו שכר מהמקדש. והסכים לזה אז הגאון מהרי"א זצ"ל למעשה

סימן צג

ע"ד פועל אצל חייט שלקח בית אצבע שקורים פינגערוט של הבעה"ב ונתנו באצבע בתולה אחת ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו. וכל הפועלים שהיו בבית אז שמעו את דבריו רק לא ראו נתינת הפינגערוט באצבעה ואחד מהם אמר שראה הפינגערוט בידי הבחור אבל לא ראה היטב נתינתו באצבעה ומכ"ש שלא ראה הסרת הפינגערוס מאצבעה. והמקדש אומר שהפינגערוט היה של הבעה"ב וכיון זה לשחוק בעלמא. והיא אומרת שהיא באה לשאול מהבעה"ב פינגערוט ואמר הבחור דוד