דברי מלכיאל ג קל

וראיתי בח"ס שם שהחליט שאם ניקב בתחתית הגיד עד החלל הוא פסול אף להתו'. וכמרזב דכשר הוא ג"כ רק בעליונו של גיד ולא בתחתיתו אם הגיע עד החלל והנה בעיקר החילוק בין עליונו לתחתיתו של גיד כבר כתב בדרישה יע"ש. אבל לענ"ד א"א לומר כן דכל כה"ג הוי להש"ס ופוסקים לפרושי דכמרזב הוא רק אעליונו של גיד אם הגיע לחלל. ועוד דהא בתו' משמע שמוכיחים דבעינן מפולש גם מהא דכקולמס כשר. וכקולמס ע"כ איירי שהתחיל בעליונו למטה מעטרה ובתחתיתו הוא למעלה מעטרה כדאיתא בש"ס דאיירי למעלה מעטרה. וא"כ הרי יש כאן נקב בתחתיתו לחללו למעלה מעטרה. וע"כ צ"ל דכשר בכה"ג להתו'. ואין לחלק דשאני הכא שהגיד נכרת באלכסון כקולמס וכפירש"י שם בזה ונמשך הש"ז עד סופו ואינו שותת דרך הנקב. דזה תמוה לומר שניקב פסול ואם נכרת לגמרי ממקום הגיד והלאה והנקב יהא קצת באלכסון כשר. וכ"ה לשון התו' שם כיון דאפילו חתך לגמרי כשר כ"ש כשניקב ע"ש. וגם על פירש"י שפירש דמר בר ר"א תיקן המרזב ועשאו כקולמס הקשו הפוסקים ע"ש. ומכ"ש בכה"ג. ועוד דפשטות הש"ס ודברי התו' שם מבואר דדווקא מעבר לעבר פסול. אבל בניקב בתחתיתו לבד כשר. והח"ס הרגיש בזה וכתב דנקט מעבר לעבר לאשמועינן רבותא דרחב"א דסבר לאכשורי אף בכה"ג ולענ"ד הוא תמוה שיבוא לאשמועינן רבותא בדבר שאינו אלא סלקא דעתא דחד. ואם נבוא לדחות יש מקום לומר שכך אירע מעשה לפניהם. אבל ג"ז אינו דפשטות לשון התו' מבואר דבעינן דווקא נקב מפולש וכמו שהבינו היש"ש וב"ש ועוד פוסקים. ועוד דפשטות לשון הש"ס וירושלמי דניקב הגיד פסול מבואר שאין חילוק בין עליונו לתחתיתו וכל שניקב לחלל פסול. ונראה הטעם דאף בעליונו ג"כ י"ל שיצא הש"ז בשביל כח הדוחה שיש להש"ז. וכשיש מקום לצאת וגם החמימות נפסק קצת ע"י הנקב אפשר שיצא קצת אף למעלה. ועוד יש להוכיח שאין לחלק בין עליונו לתחתיתו לענין נקב ומרזב וע' שו"ע או"ח סי' ר"מ ס"ה אך אקצר. ועוד דהא הרבה פוסקים ס"ל דרק בתוך העטרה תלוי אם שותת הזרע דרך שם אבל למעלה מעטרה אין נ"מ מזה וכמ"ש הרי"ו בשם הרמ"ה. ולדידהו ודאי אין שייך לחלק בין עליונו לתחתיתו. ולזה נלע"ד דלהפוסקים המכשירים מרזב כשר בכל גוונא אף בתחתית הגיד. וכן להתו' דבעי נקב מפולש כשר בניקב בתחתית הגיד נגד מקום שבעליונו הוא למטה מעטרה

עכ"פ בנ"ד יש להתירו לבוא בקהל. ובפרט שאין לך שעה"ד גדול מזה כי איך אפשר שימצא גיורת לישא. ולישב בלא אשה בודאי א"א. וכן התיר בחמדת שלמה סימן מ"ה בכה"ג. ויכולים להשיאו אשה בלי פקפוק. שוב ראיתי בשו"ת נודע בשערים סי' כ"ח שהתיר בענין כזה ממש מצד ספק שמא לא הגיע לחלל אף שהמרזב הגיע לשביל של מ"ר ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'

סימן צ

והנה יש להסתפק במקום שאנו מתירים אותו לקהל מפני שהוא שכח שעת הדחק שלא יוכל לישא אשה. מ"מ איך מתירים להאשה לישא אותו דהא לה אינו שעה"ד כלל. ועכ"פ צריך להודיע לה שהותר רק משום דוחק כי אולי לא תתרצה בזה והוי כעין אונאה אם לא יגיד לה. דהא כל מום הוא כך שיש בנ"א שמתרצים במום. ומ"מ כיון שרוב בנ"א אין מתפייסים במומים פשוט שמחויב מי שיש לו מום להודיע להשני מזה. וכן בטריפות במקום שאנו מקילים בשביל הפסד מרובה צ"ע. דהניחא להתיר לבעל הבהמה לאכלה. אבל איך מתירים למכרה לאחרים. הא להקונה אינו הפ"מ. ועכ"פ צריך להודיע להקונה שהותר רק משום הפ"מ כי אולי לא יתרצה בזה והוי כמום במקח

ונראה בנ"ד ראיה מהא דגיטין דף מ"א. שחצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לשחררו. והקשו התו' שם הא אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ותירצו דבמקום דלא פשע שפיר אמרינן. ובפסחים דף פ"ח כתבו התו' הטעם דלישא אשה דהוי מצוה רבה שאני. וא"כ ה"ה בנ"ד שפיר מותר להאשה לישא אותו משום דהוי מצוה רבה. ואף דודאי איסור גמור אסור לה לעבור בשביל זה דהא כתבו התו' בגיטין שם דלא אמרינן שישא אשה דאתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. משום דהיא יכולה לישא אחר. הרי מבואר דאף דהוי מצוה רבה מ"מ אסור לה לינשא לו. ועוד דהכא הוי רק ספק מצוה דאם הוא באמת כרות שפכה הרי לא יוליד ואין כאן מצוה דפו"ר ולא שבת. וע' בתפארת למשה בסי' רס"ז שכתב דבסריס איכא שבת ודבריו צ"ע וע' אה"ע סי' א' ס"ח ובאחרונים ויש להאריך בזה. מ"מ בנ"ד שאינו איסור רק שאם לא היה שעה"ד היינו מחמירים עליו בזה. ודאי יש להקל לה לינשא לו ואדרבא עוד יש מצוה בזה להמציא לו אשה ולהצילו מעבירה וכמו שאנו כופין הרב לשחררו וכנ"ל וע' טו"א ריש חגיגה מ"ש בדברי התו' שהזכרנו ואכמ"ל בזה

ולכאורה יש להביא ראיה דאף על ספק קיום מצות פו"ר אומרים לאדם חטוא. דהא גם בחצי עבד יש ספק שמא לא יוליד וכמ"ש בהג"א פ"ק דכתובות דלהכי אין מברכין על מצות פו"ר דשמא לא יזכה להבנות ממנה ע"ש. אבל ז"א דאנו סומכים על הרוב דרוב מתעברות ויולדות כדאיתא ביבמות קי"ט. ורק גבי ברכה החמירו לחוש למיעוט המצוי דלא ליהוי ברכה לבטלה ובמק"א הארכתי בזה בס"ד

אכן יש להביא ראיה מדאמרינן בע"ז דף י"ג שכהן מטמא בבית הפרס ללמוד תורה ולישא אשה וכן קיי"ל ביו"ד סי' שע"ב. ומשמע אף קודם אירוסין. והרי אפשר שלא תתרצה לינשא לו ואף אם נתרצתה אפשר תחזור בה ואף אחר אירוסין אפשר שתחזור בה כדאיתא בכתובות דף ח'. אך שם י"ל דהוי רק חשש למיעוט החוזרים אחר אירוסין. וע"כ צ"ל דאף בשביל ספק מצוה רבה התירו לעבור על איסור ביה"פ וטומאת ארץ העמים. וכן איתא שם שמותר לטמא לדון ולערער עם נכרים. ואף שאפשר שלא יוכל להציל עי"ז שידון עמם. מ"מ התירו על הספק ועמש"ש התו' בשם השאלתות ואכמ"ל בזה. וכן איתא שם דמותר לטמא ללמוד תורה אף שמוצא ללמוד במקום אחר שלא מכל אדם זוכה ללמוד. והרי עכ"פ יש ספק שמא יזכה ללמוד גם במקום האחר. ומ"מ מותר. ואף דשם איירי באותו איש שמקיים המצוה. מ"מ מינה נשמע דכיון שודאי איסור נדחה אף אצל איש אחר במקום ודאי קיום מצוה רבה. ממילא במקום ספק קיום מצוה רבה יש להתיר לדחות ספק איסור קל אצל אחר. ומכ"ש בנ"ד שאף ספק איסור אין כאן. רק שבלא שעה"ד היינו מחמירים בתורת חומרא. וכן מצינו בגיטין דף י"ט ע"א שהכשיר ריב"ל גט משום דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד. אלמא שהתיר לישא אותה אף שלהאיש הנושא אותה לא היה לו שעה"ד. והיינו כמש"ל דבמקום שיש לחבירו מצוה רבה. שרי גם לאחר לסמוך על קולא דשעה"ד. וכן מצינו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שהקילו במקום עיגון בדברים חמורים. אף שהאיש הנושא אותה יכול לישא אחרת. והיינו כמש"ל שהתירו זה לכל אדם

ולכאורה יש לדון דהא אשה מצווה על שבת כמ"ש התו' בגיטין מ"א ע"ב. וא"כ איך תכניס א"ע בספק זה שאם לא יוליד הרי לא תקיים מצות שבת. ושבת היא ג"כ מצוה רבה כמבואר בתו' שם. והנראה דכיון שאפשר לה לכופו אח"כ להתגרש ע"י טענת בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה ממילא מותרת עתה להכניס א"ע לספק זה: