דברי מלכיאל ג קכט

ר"כ לא הזכיר רוב וצ"ע למה. וביותר קשה על לשון הטור שם שכתב עד שישמרו הסכינים שעבר כל זמן קציצתן. והול' רוב זמן קציצתן. והנראה בזה דלזה נקיט הש"ס רוב המקצועות ופירש הרמב"ם המחצלאות שמיבשים עליהם התאנים לפי שקצתם היו מניחים המחצלאות על הארץ עד הקיץ השני ולזה אמרינן בנדרים ס"ב שהתאנים משהוכפלו רוב המקצועות הן הפקר ומותרות משום גזל לפי שנתיאשו מהם והיינו משום שהמיעוט הנשאר אין מקפלים אותם כלל. ולזה לא שייך לומר שכוונתו עד שיקפלו כל המקצועות. ועפ"ז יש לישב דברי הטור שכתב שיעבור כל זמן קציצת התאנים. דכיון שקיפלו רוב הסכינים שקוצצים בהם. זה ראיה שכבר כלה כל זמן הקציצה ולזה המותר מותר משום גזל. ורק יש מיעוט שאין מקפלים כלל סכיניהם ומשאירים אותם כך לשנה הבאה. ולזה לא הזכירו הטוש"ע שישמרו רוב סכיניהם. דכיון שכתבו עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים ממילא נדע שאין שייך לומר שכונתו על מיעוט הסכינים שמשאירים אותם בבית עד הקיץ הבא. דלזה אין זמן מוגבל. ואין זמן קציצת התאנים תלוי בזה. וכן במשנה תנן סתמא משיקפלו המקצועות. ובזה מבואר הא דמייתי בנדרים ס"ב הא דמשהוקפלו רוב המקצועות מותר משום גזל ופטור מן המעשר. דלא שייך להתם כלל. ולפמ"ש י"ל דמייתי לה לישב דלא תקשה על הברייתא דקתני משיקפלו רוב המקצועות הא בנדרים ל"א בתר רובא כנ"ל. ולזה מייתי שאז מותר משום גזל. והיינו משום שהמיעוט אין מקפלים כלל ונגמר הקיץ לגמרי עד שמתיאשים מן המותר וכמש"ל. ולפלא שהשמיטו הפוסקים דין זה דמותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות. ועכ"פ מיושבים דברי הטוש"ע דנקיט משישמרו הסכינים ולא הזכיר רוב להורות שבאמת אינו תלוי ברוב דהא ל"א בנדרים בתר רובא כנ"ל. ורק הכא תלוי בעת שכל השומרים סכיניהם לקיץ הבא יקפלו סכיניהם. וממילא מובן שאם יש מקצת שאין מקפלים סכיניהם רק נשארים בבית עד זמן הקיץ הבא אין משגיחים עליהם וכנ"ל

עכ"פ שמענו דבלשון בנ"א אין נקרא דבר בהחלט בשביל שיש כאן רוב. ומכל שכן במקום שיש ספק גמור ולזה ברישא קאמר רבא שמצטרפים של אב ואלול ותשרי. משום דנהי שחדש וישן אין מצטרפים אין שייך לומר שהם פטורים ממעשר. דהא אם היו לו עוד בהמות משנה זו היו שפיר מתעשרים. ולזה כשמונה אותם הוי המנין בהחלט דהא עדיין לא נפטרו ממעשר. ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' בכורות שאם עישר מחדש על הישן הוי מעשר בדיעבד ע"ש. א"כ מיקרי עשירי ודאי. אבל בסיפא דאיירי שכבר נמנו של תשרי רק יש ספק אם אם נצטרפו עם האלוליים ונפטרו. בזה שפיר מיקרי עשירי ספק לצרפם עם אחרים. דהא אפשר שכבר נפטרו ממעשר. ואין שייך למנותם כלל. ואפשר שמכאן הוכיח הרמב"ם דבדיעבד הוי מעשר מחדש על ישן. מדלא מיקרי ברישא עשירי ספק. ויש להאריך בדברי הרמב"ם הללו ואכ"מ

ןעפמ"ש י"ל דאף דנימא דכל היכי שהתורה מיעטה ספק לא קאי על ספיקא דדינא. מ"מ הכא גבי עשירי מתמעט אף ספיקא דדינא. דהכא תלה הכתוב בדעת האדם שדרכו לקרוא עשירי רק במקום שאין בו שום ספק וכמש"ל. וממילא מימעט אף ספק בדין. דאף שאין שייך לומר שהכתוב ימעט ספק בדין לפי שקמי שמיא גליא ואין כאן ספק כלל. אבל היכא דקאי על דעת האדם שפיר מימעט אף ספק בדין. ובזה מיושב קושיית הע"י והבא"י מהא דבכורות דף נ"ח בפשיטות בע"ה בלי שום דוחק. וממילא קמה וגם נצבה לעיקר דעת הרדב"ז וג"פ ומל"מ ושעה"מ ורעק"א ונוב"ש דספיקא דדינא לא מימעט מקראי דממזר ופצוע דכא. וח"ו שיעלם מעיניהם סוגיא ערוכה

ובהא דעשירי ספק יש להעיר מהא דאיתא בבכורות דף נ"ז ע"א מה בנך בברור לך אף צאנך בברור לך. דא"כ למה לי דרשא דעשירי ספק. וגם הא גופא קשיא דגם בבנך א"צ ברור דהא גם בנולדו בתערובות עם אחר חייב כדתנן בדף מ"ח ע"ב. ויש לחלק ואקצר. וגם פירש"י בדף נ"ז שפירש בברור לך שנולד ברשותך צריך ביאור. דאטו זה תלוי במקום הלידה. ואי נימא דהיינו כשנולד כשהיה של אחר א"כ היינו לקוח וצ"ע בכ"ז לעה"פ ואכמ"ל בזה]

עכ"פ אף שנתבאר דספק בדין לא מימעט מקרא דממזר ודאי ופצוע דכא ודאי. מ"מ בנ"ד שפיר יש לצרף סברא דספק פצוע דכא כשר. משום דאיכא ספק במעשה אם הגיע לחלל שביל הזרע או רק לשביל מ"ר וכמש"ל ובלא"ה א"צ לזה כיון דאיכא טובא ספיקי כמש"ל. וגם יש לו חזקת כשרות ואף דאיתרע קצת במה שאנו רואים שנעשה חריץ בגיד. מ"מ כבר כתבו הפוסקים דזה הוי רק מדרבנן. והכא דאיכא ספיקי טובא הוי רק ספק דרבנן

ומה שהחריץ עובר על פני העטרה בעליונו של גיד אין בזה חשש. ולא מיבעיא לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דרק רובה של עטרה מעכבת. והכא איכא רוב עטרה בשלימות. אלא אף לדעת הרמב"ם דס"ל דכל העטרה מעכבת. מ"מ הא י"ל דבעינן שיהא הנקב עד החלל שיהא הזרע יוצא כדאיתא בדף ע"ו ע"א דגריס הרמב"ם שם ניקב בעטרה וכ"ה בשו"ע ס' ה' ס"ד. ובנ"ד החריץ למעלה אינו מגיע עד החלל

ועוד יש לצרף בנ"ד מצד שאנו רואים אשר מי רגליו הולכים בקילוח דרך המרזב עד פי האמה ועושים כיפה כראוי. וי"ל שגם הש"ז יהי יורה כחץ וכמש"ל בשם היש"ש דבכה"ג לא נפסק חמימותו. וגם דהא מסימני סריס שאינו עושה כיפה כדאיתא ביבמות פ' ע"ב. וכיון שעושה כיפה אינו סריס. ובפרט שיש לו שערות באותו מקום כראוי וקיי"ל באה"ע סי' קע"ב ס"ה שאינו סריס כשיש לו שערות אף אם יש לו סימני סריס וע"ש בב"ש סק"ו. ומכ"ש בנ"ד שאין לו סימני סריס. ונהי דבפצוע דכא גמור אין נ"מ אם יש לו סימני סריס או לא. מ"מ במקום שיש ספק יש להוכיח מזה שאינו סריס. והנו"ב חאה"ע סי' ו' הביא שהגאון מראדיוויל רצה לומר כן. והוא דחה דבריו דכיון דלית ליה חזקה דרבא תלינן השערות בשומא. ולענ"ד ריבוי שערות אין לתלות בשומא. ובלא"ה כתבו הב"מ והב"א הובאו בח"ס סי' י"ד שאין לתלות בשומא. רק הח"ס כתב להוכיח שסימן שערות אינו מדאורייתא והוי כסימני ביצים ואתרוג ממה שלא הזכירו סימן זה בש"ס ופוסקים גבי פסול קהל וכן גבי פלוגתא דמרזב וקולמוס לברר עי"ז אי כשר או פסול. ולענ"ד תמוה לומר כן דכיון שהרמב"ם כתב בפ"ב מה"א שא"א כלל שסריס יהא לו שערות. א"כ הרי הוא החלט גמור. ומנ"ל לומר שהסימן הזה הוא רק דרבנן כמו סימני ביצים ואתרוג. וגם מה שהשוה סימני אתרוג לזה הוא תמוה דסימני אתרוג לא הוזכרו כלל בש"ס. רק האחרונים הביאו זה שע"פ רוב הוא כן. ומה שלא הובא בש"ס לענין פסול קהל אינו ראיה דזה ידוע מסוגיא דיבמות דף פ' שחשבו שם סימני סריס. ולענין פלוגתא דמרזב אין שייך שיביאו זה. דלמ"ד כמרזב פסול אין שייך לומר שיבורר ע"י סימני סריס דכיון דס"ל שהוא ודאי פצו"ד אין שייך בירור כמש"ל ודמי לטריפה ודאית שראינו שחיתה י"ב חודש דמ"מ חלילה לעקור הדין עי"ז. ורק בספק במעשה שייך לברר ע"י זה אבל לא בספק בדין. וכ"כ הח"ס בעצמו שם מקודם ע"ש. ויש להאריך בזה אך טרדותי עצומות ובנ"ד אין צורך לזה דבלא"ה יש מקום להקל וכמש"ל וגם הח"ס היקל שם בנקב בגיד לצרף הא שיש לו שערות ע"ש. שוב ראיתי בכסא דהרסנא סימן ש"מ שהאריך בזה וביאר דרק כשנסתרס לגמרי אינו מגדל שער. וכן מבואר בלשון הרמב"ם פ"ב מה"א והסכים עמו בנוב"ש סי' כ"ז: