דברי מלכיאל ג קכז

סק"ט דלהתו' בעינן נקב מפולש. והט"ז כתב דהא דמרזב וקולמוס איירי שלא הגיע לחלל. והוא נגד דברי התו' וכמש"ל והדרישה והב"ח כתבו דאף לדעת התו' אם ניקב בתחתית הגיד למעלה מעטרה עד החלל פסול. ולענ"ד מוכח מהתו' להיפוך וכמש"ל וכמ"ש הב"ש וכ"כ המהרש"ל ביש"ש סי' י"א ע"ש. ופשטות דברי הטור סי' ה' נראה ג"כ כדעת התו' ע"ש. וכ"כ הב"ש שם. אך י"ל דהטור מפרש דאיירי שלא ניקב כנגד החלל רק מן הצד וכמש"ל

והנה רוב הפוסקים חולקים על התו' בזה וס"ל דניקב לחלל פסול. וקצת פוסקים תירצו דהא דמרזב וקולמוס איירי שלא הגיע לחלל וכ"כ הט"ז. וקצתם פירשו דאיירי שבשר העטרה קיים רק שנגרר ממקומו וכ"כ הרי"ו בשם הרמ"ה. והמהרש"ל ביש"ש מחלק בין מרזב וקולמוס לנקב. דבמרזב וקולמוס יוצא הזרע כדרכו דרך המרזב. אבל בנקב מתחלק כח החמימות שקצתו נדחק לצאת דרך הנקב וקצתו הולך דרך השביל ועי"ז נחלש כח הזרע ואינו יורה כחץ כראוי ואינו מוליד וכ"כ הב"ח סי' ה'. ונראה להוכיח כן מדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ג שכתב שאם יש נקב בגיד למעלה מעטרה והשביל משם ואילך סתום. והזרע יוצא דרך הנקב. שפיר מזריע ומוליד מידי דהוי אברזא דחביתא ע"ש. וקשה דהא מפורש בש"ס דניקב פסול ולא חילקו בין נסתם השביל ללא נסתם. יצ"ל שהוכיח זה מהא דקולמוס ומרזב דכשר ומוכח שטעם פסול נקב הוא מפני שמתחלק כח החמימות כמ"ש היש"ש. ולזה היכא שנסתם השביל משם ולהלן שוב אין מתחלק כח החמימות ושפיר מזריע ומוליד. ורק הרא"ש פוסל כמרזב משום דשליט ביה אוירא כדאיתא בש"ס בזה. ודעת הרא"מ היא שניקב כשר רק שאינו מוליד והובאה דעתו בהרבה פוסקים. והב"ש ס"ק י"א כתב שאם כבר נשא צ"ע אם כופין להוציא נגד דעת הרא"מ. אלמא שאינה, דעת יחיד. ואפשר לצרפה לסניף או לספק

ובניטלה קצת מהעטרה דעת הרמב"ם שכל העטרה מעכבת. ורוב הפוסקים חולקים עליו וס"ל דרק רובה מעכבת. וקצת פוסקים ס"ל דעיקר העטרה הוא למעלה בעליונו של גיד ולא בתחתיתו. והא דקולמוס ומרזב מפרשים לדעת הרמב"ם שגררו בשר העטרה אבל לא הסירוהו ובמרחזב דאיתא בטוש"ע דלרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. נראה דכ"ז רק בעליונו של גיד אבל בתחתית הגיד אם המרזב אינו מגיע נגד מקום שלמעלה מעטרה בצד העליון של הגיד י"ל דכשר לשיטת התוס' דס"ל דבעינן נקב מפולש במקום שכנגדו הוא למטה מהעטרה. וא"כ ה"ה במרזב דהא אינו מפולש ובגוף דין מרזב כבר הכריע היש"ש שהעיקר כהרמב"ם דכשר וכ"פ רבינו ירוחם דכשר

והנה מחמת חולי ידוע מחלוקת הפוסקים אי הוי בידי אדם או בידי שמים. וכבר האריכו האחרונים לבאר דפשטות הירושלמי משמע דהוי בידי שמים. ובנ"ד שנעשה החריץ בגיד ע"י שנתפח הגיד ועי"ז נהדק החוט שהיה קשור על הגיד ונעשה חריץ. בזה י"ל דמיקרי ביד"ש דהא בקשירת החוט לא עשה מאומה. ואפשר לדמות זה נע"י חולי דהא תפיחת הגיד הוא חולי שבא מחמת קשירת החוט. ואף שבא החולי ע"י אדם. מ"מ מיקרי חולי ביד"ש דהא רוב חלאים באים ע"י מעשה האדם וכמבואר באחרונים דלהכי ס"ל לקצת פוסקים דהוי ביד"א ומ"מ ס"ל לרוב הפוסקים דהוי ביד"ש. וכעין זה איתא כסנהדרין דף ע"ז שם כפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור דלא הוי כעושה מעשה בהריגתו. וה"ה הכא לא מיקרי ביד"א ע"י מה שסופו ליתפח. ואף שיש לחלק דהכא נתפח ע"י החוט. מ"מ י"ל דאינו ודאי שיתפח. ועוד דלענין חיוב מיתה י"ל דהיה פטור לפי שהיה אפשר להסיר את החוט תיכף. ואף שלא היה להתינוק דעת לעשות כן. מ"מ לא הוי כעושה בידים דהא התפיחה נעשית ע"י שהיה החוט מונח על הגיד משך רב. וזה לא נעשה ע"י מעשה אדם. ורק לענין נזקין נראה דחייב וכדקיי"ל בב"ק דף כ"ז דאם הניח גחלת על שור חייב לפי שאין לו דעת להסירה ע"ש. וכ"כ החמדת שלמה סי' מ"ה דבנתפח ע"י קשירת החוט מיקרי ע"י חולי ושם כתב די"ל דמיקרי ביד"ש ממש והביא דמשמע כן בשו"ת שב יעקב. ואין ספר זה ת"י

עכ"פ בנ"ד יש כמה צדדים וספיקות להקל. שמא הלכה כהתוספת דבעי נקב מפולש דווקא וכמ"ש המהרש"ל והב"ש לדעתם וכמש"ל שכן עיקר. ואף להסוברים דניקב לחלל פסול אף שאינו מפולש שמא הילכתא כהיש"ש וב"ח שחילקו בין נקב למרזב וקולמס וכמש"ל. ואף אי נימא דמרזב פסול כדעת רש"י והרא"ש שמא היינו רק למעלה מעטרה בצד עליון של גיד ולא בתחתית הגיד דשם בעי מפולש כדעת התו' ואף אי נימא בכ"ז לחומרא מ"מ שמא הוי בידי שמים וכמש"ל וגם אולי שביל הזרע לא ניקב רק שביל מ"ר. וכדאיתא ביבמות דף ע"ו שיש להם שבילים מיוחדים. ואף שאפשר לבדוק כדאיתא ביבמות דף ע"ו. מ"מ אנן לא בקיאינן בזה כמ"ש האחרונים וגם שיש לחוש להרגל הוצאת ש"ז לבטלה. וממילא לא מיקרי אפשר לברר. וא"כ שפיר יש להקל כיון דהוי טובי ספיקי בזה. ואף שיש גם ס"ס להחמיר. שמא הלכה דמרזב פסול. ואף אם מרזב כשר שמא דווקא כשלא הגיע לחלל. וגם שמא הלכה כהרמב"ם דמקצת עטרה מעכבת. והוי תלתא ספיקי לחומרא מ"מ נראה שיש להקל דלקולא איכא ספיקי טפי ובפרט דיותר מסתבר דזה מיקרי ע"י חולי כמש"ל ורוב הפוסקים ס"ל דע"י חולי הוי ביד"ש. ובפרט לדעת השב יעקב וחמד"ש דהוי ביד"ש ממש כמש"ל. וגם דהא יש כאן חזקת היתר. וכ"כ החמ"ש שם שיש לו חזקת היתר. ובפרט דגם בלא"ה כתבו כל האחרונים שבספק פצוע דכא יש להקל והביאם החמ"ש שם ג"כ. ולכאורה עלה על דעתי לומר דבספיקא דדינא אין שייך זה. שוב ראיתי שכ"כ הרעק"א בתשובותיו שבסוף ספר דרוש וחידוש וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וכ"כ הנודע בשערים ס"ס כ"ז. וכ"כ השעה"מ פ"ב מה' י"ט ה"ו והג"פ לחלק בין ספק במעשה לספק בדין לענין ספק ערלה וספק מעשר בהמה ע"ש. אכן העמק יהושע סי' ט"ו ובאר יצחק חאה"ע סי' ד' חלקו ע"ז. והביאו ראיה עצומה מבכורות נ"ח ע"ב דקרי לספיקא דדינא עשירי ספק ע"ש

והנה לענ"ד העיקר כמש"ל דספיקא דדינא אינו בכלל מיעוטא דממזר ופצוע דכא ספק. ומ"ש הע"י ובא"י להוכיח מבכורות נ"ח. לענ"ד יש להוכיח משם להיפוך. דהנה לכאורה סוגיא דשם קשה טובא דאיתא שם דבן עזאי ס"ל שהאלויים מתעשרים בפ"ע לפי שהוא ספק אם ילפינן מעשר בהמה ממעשר דגן שסמוך לגמרו עישורו ור"ה שלו אלול. או ילפינן ממע"ד שר"ה שלו תשרי. ואמר רבא לדברי ב"ע אם נולדו לו ה' באב וה' באלול וה' בתשרי כונסן לדיר ומעשרן ונוטל אחד מן האלוליין והשאר פטורין ממנ"פ. אי אחד באלול ר"ה דאלול ותשרי מצטרפין ודאב פטורים. ואי תשרי ר"ה דאב ואלול מצטרפים ודתשרי פטורים. מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וקשה למה צריך לעשרן כלל כיון שהוא ספק. וספק פטור ואף שהאלוליים חייבים ממ"נ. מ"מ כיון שצריך למנותם ובלא"ה אינו קדוש. ופירש"י שם שמונה אותם רבוצים. וצ"ל שמונה שני פעמים פעם אחד בשל אב של אלול ופעם שני של תשרי ושל אלול ומכוין שיסיים מנינו באותו שסיים בו בפעם ראשון ולפ"ז קשה האיך מצטרפים של אלול למנין השני דהא הוי עשירי ספק. וגם בפעם ראשון למה מונה הא הוי עשירי ספק. ואין לומר דכיון שסוף סוף חייבים ממ"נ תו לא מיקרי זה עשירי ספק. דא"כ קשה למה של תשרי פטורים משום עשירי ספק יניחם לשנה הבאה דשמא יולדו לו באלול חמשה ובתשרי הבא חמשה ויכניסם לדיר יחד לעשרם בתורת ממ"נ. ואי"ל שאין דרך להמתין רק לגורן אחר ולא עד אחר שלש גרנות. ז"א דהא פירש"י בדף ס' שהבהמות שנקבעו בדיר להתעשר ונשארו אסור לשחטם עד שיתעשרו לגורן אחר