דברי מלכיאל ג קכו

כידוע שכל שהזרע נמשך למעלה כח הדוחה שבו הוא יותר חזק. וכל שיוצא למטה הוא יותר חלוש. ולזה אם יוצא הזרע דרך הביצה אזי ודאי לא יוליד דאינו יורה כחץ. אבל גבי מומים דלא כתיב כרות שפכה רק כרות לחוד שפיר ס"ל לראב"י ור"י דקאי רק על גיד דמשמע להו הכי לשון הכתוב. וס"ל דכרות ביצה לא הוי מום שבגלוי כדאיתא בסוגיא שם. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים

ועפ"ז מבוארים דברי היש"ש דכיון שעיקר פסול כרות ביצה, הוא מצד שפיכת הזרע. וא"כ כשנשארו שבילי הזרע שלימים שפיר כשר. ולזה כשהחולי בגוף הביצה ס"ל שא"א להזהר שישארו שלימים כיון שנתקלקלה גוף הביצה משא"כ כשכורתה הרופא בשביל חולי אחר שפיר יכול להזהר בזה. ולפ"ז דברי היש"ש מוכרחים להלכה כיון שהוכחנו שעיקר פסול כרות הוא משום שפיכת הזרע וזהו שיעור פסולו וראיתי בחינוך פ' תצא שכתב דשבילים שמתבשל בהם הזרע היינו חוטי הבצים. ותמהני דא"כ מה חילוק בין ביצים לחוטי ביצים. דהא גם בביצה בעינן שינקוב או יכרות שביל הזרע ואולי שביל שיוצא הזרע לאו היינו שביל שמתבשל הזרע. ורש"י פירש חוטי ביצים שתלוים בהם הביצים. ונראה הטעם דכיון שנפצעו או נכרתו הוי כאלו נכרתה הביצה. וע' במרדכי שכתב דבעינן שיכרתו כל החוטים. ולהלכה קיי"ל אף בחוט אחד פסול ע' בפוסקים ובאה"ע סי' ה'. ויש להאריך בזה ואכ"מ וגם צריך לחקור אצל הרופאים איך תהלוכות החוטים ושבילי הזרע

עכ"פ כיון שבארנו דברי היש"ש שיש להם יסוד להלכה נראה שיש להקל בנ"ד דהוי ס"ס שמא הלכה דנכרתה ביצה אחת כשר ואף להפוסלים שמא עיקר כהיש"ש דאם אין חולי בגוף הביצה וכרתוה לרפואה כשר. ואם נתפוס שיש כאן חולי בגוף הביצה או שקרום הביצה היא מגוף הביצה. א"כ יש לצדד עפמ"ש היש"ש סי' ט' בדעת הרמב"ם שכיון שההכרח לכרתה הוו תחילתו בידי שמים וסופו ביד"א דמוכח בירושלמי דכשר וכ"כ הח"ס סי' י"ז ושאר אחרונים שדעת הרמב"ם דכשר בסופו ביד"ח. ואם נימוק מקצת הביצה ג"כ יש לצדד כן. ולשיטת רש"י והנ"י דסגי בכל שהו א"כ הו"ל כבר סריס בידי שמים. ותו לא מיפסל על הכריתה וכמש"ל

וראיתי בספר עין יצחק סי' י"א שכתב להוכיח דבנכרתה ביצה אחת מוליד וכשר מקושיית המקנה בקדושין כ"ה דעבד שסרסו בביצים הא אין לוקה ומשלם. והאריך בזה. ולענ"ד ז"א דאי ס"ל לסוגיא דהתם שמוליד. א"כ למה קרי לה סירוס. וגם עיקר קושיית המקנה לענ"ד יש לישב דאיירי שכרתו לרפואה ובזה אינו לוקה דהא מותר לכתחילה וכדקיי"ל דבהפיל שינו או חטט עינו לרפואה יצא לחירות כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' עבדים הי"ג. וגם ראיתי שכתב שם דבנכרת ראש הגויה ונשארה העטרה בשלימות יצא לחירות. ולענ"ד זה צ"ע מסוגיא דקדושין שם דקאמר סירוס בגיד היינו ראש הגויה. ולדבריו משכחת סירוס בגיד שנחתכה העטרה וראש הגויה נשאר בשלימות. והוי סריס בכה"ג וי"ל בזה. וגם מש"ש ראיה להבית מאיר מהא דלא מייתי שן נדודה. תמוה דשן נדודה הוי ממש כאבר מדולדל שאינו שייך עוד להגוף והוי כבשר מת כידוע. משא"כ הכא שהביצה עודה במקומה כראוי וההכרח לקצר

ועוד יש לדון בנ"ד עפמ"ש האחרונים להקל בספק פצוע דכא. אך אקצר בזה באשר כי לענ"ד בספיקא דדינא לא שייך זה וכמ"ש בס"ד בסימן שאח"ז

סימן פט

ע"ד אחד שקשרו לו חוט בגידו בילדותו ועי"ז נתפח הגיד ואחר שריפאו הרופא ע"י תחבושת נשאר חריץ עמוק על פני כל ראש הגיד עד כלות העטרה מלמעלה לצד הגוף. והחריץ אינו מגיע לחלל הנקב. ולמטה לצד הקרקע חסר קצת מן הגיד עד מקום הנקב ונעשה שם כעין מרזב מראש הגיד עד העטרה ועד בכלל. ושם תחת העטרה נראה נקב השתן ודרך שם הולך קילוח השתן דרך המרזב עד ראש הגיד במקום שהיה הנקב בתולדה. והוא מתקשה ויש לו שערות באותו מקום ועושה כיפה ומקלח למרחוק כדרך כל אדם. ונשאלתי אם מותר להשיאו אשה

לכאורה יש להחמיר בזה דהנה בשו"ע אה"ע סי' ה' ס"ג איתא שאם נחתך הגיד כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. וכתב הב"ש דאיירי שהעטרה קיימת דהא הרמב"ם ס"ל שהעטרה צריכה להקיף כל הגיד. ולפ"ז בנ"ד שהמרזב עובר גם על העטרה פסול לכ"ע דלרש"י והרא"ש פסול כמרזב. ולהרמב"ם פסול מצד שניקבה העטרה. ואין לנו לתפוס תרי קולי. קולא דרש"י דסגי ברוחב הגיד. וקולא דרמב"ם להכשיר במרזב. ובפרע דבשו"ע קבע להלכה בסעיף ב' וס"ה כהרמב"ם דבעי כל הגיד. והח"מ כתב בסק"ג דניקב גרע מנחתך כי הנקב מגיע עד חלל הש"ז ונחתך הוא רק מבחוץ או דניקב הוא מפולש עכ"ד. ונראה שמפרש דאיירי הא דמרזב דלא כהב"ש. ולכאורה צ"ע דהא משמע דמרזב איירי שנחתך עד מקום הש"ז דהא פירש"י ביבמות ע"ה ע"ב דכמרזב שליט אוירא שהרוח נכנס בדפנות ומתקרר הגיד ואין מתבשל הש"ז. וצ"ל דאף שלא נחתך עד מקום ש"ז. מ"מ עי"ז שנכנס הרוח בתוך הגיד מממממ הוא מתקרר. ונ"מ לשון רש"י וכ"כ הט"ז סק"ב דאיירי שלא נכרת עד מקום ש"ז. ולפ"ז בנ"ד שנחתך עד החלל למעלה מעטרה פסול

אבן בתו' ביבמות ע"ה ע"ב ד"ה ניקב משמע דמפרשי שניקב עד החלל ששם יוצא ש"ז ג"כ. דהא כתבו שם להוכיח דניקב למטה מעטרה כנגדו פסול היינו בנקב מפולש אבל בניקב עד החלל כשר. דאי בניקב עד החלל אף למטה מעטרה פסול אם כנגדו הוי למעלה מעטרה א"כ למה מכשרינן בכמרזב וכקולמס. וכיון דחתך לגמרי כשר כ"ש ניקב עכ"ל. הרי מפורש דעד החלל כשר. וא"ל דכוונת התו' דרק למטה מעטרה כשר עד החלל וכמ"ש בדבריהם ולא למעלה דז"א דהא מהכא מוכח דגם למעלה כשר דאלת"ה היכי בעי רחב"א ביבמות שם לאכשורי בניקב למטה וכנגדו למעלה. תיפוק ליה דהא ניקב עד החלל כיון דהוי נקב מפולש. ואי"ל דס"ל להתו' דאיירי בנקב מפולש מעבר לעבר אבל לא נגד חללו של גיד רק מן הצד. ונגד החלל באמת לא בעי מפולש דז"א דהנה י"ל בזה שלשה סברות. או דבעי דווקא נקב מפולש וכמו גבי טריפות דכל היכא דמטרפינן בניקב בעי נקב מפולש רק בטחול יש חילוק בעוביו. או שהעיקר תלוי בהגעת הנקב עד החלל שעי"ז מתקרר הש"ז וכמו בניקב הלב דטריפה בניקב לחלל וכן בבני מעיים וכדומה. או דנימא דכל שנפגמה העטרה בכל שהוא פסול דהעטרה כולה מעכבת וכדעת הרמב"ם. והנה אי נימא שעד החלל פסול מפני שמתקרר. א"כ פסול אף בניקב למטה מעטרה עד החלל וכנגדו למעלה מעטרה. דנהי דלמטה מעטרה לגמרי כשר בניקב לחלל כי כשמגעת הש"ז לשם כבר נתבשלה ואין חשש שתתקרר. אבל במקום שכנגדו למעלה מעטרה יהא פסול. והרי מפורש בתו' שכשר בכה"ג. וממילא שמעינן דכשר אף בניקב למעלה מעטרה עד החלל. וכ"נ מראיית התו' ממרזב וקולמוס שנראה שהבינו שנחתך עד החלל. והתם איירי למעלה מהעטרה כמפורש בש"ס שם. וממילא מוכח דס"ל להתו' דאף למעלה מעטרה בעי נקב מפולש ולא סגי עד החלל. וכ"כ הב"ש