דברי מלכיאל ג קכה

בדעת הרמב"ם דשרי לכרות מחמת חולי שבביצה ומותר לקהל וכמש"ל. מה שאם כן בנידון דידן שהחולי מחמת הקרומים. באמת דברי הבית מאיר תמוהים לענ"ד שכתב שם שאם נפסל ביד"ש עד שנחלה ומוכרח להנטל ביד"א שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל ביד"א אם לא יש לדמות למה דקיי"ל כר"ש דס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשיב ביד"ש וכשר עכ"ל. ומדכתב שאם נפסל מבואר דמיירי שניקב או נימוק באופן ששוב אינו מוליד וביד"א הוי פסול בכה"ג. ולזה קרי לה נפסל. ובכה"ג בלא"ה פשוט דשרי לקהל דכיון שהוא כבר סריס ביד"ש. שוב אינו נפסל במה שכורת האבר לגמרי. ולא דמי למסרס אחר מסרס וכמש"ל. ולמה הוצרך לסברא דכל העומד ליגזז. עכ"פ אין זה ענין להא דנ"ד

ונראה דמ"מ יש לצרף דעת היש"ש שכתב דאף הפוסלים בביצה אחת מודו שאם כרתו הרופאים הביצה בשביל חולי האבן או השבירה כשר. דכיון שאין חולי בגוף הביצה יכולים הרופאים לכרות באופן שישארו שבילי הזרע קיימים ושפיר מוליד וכמו שאנו רואים באמת שמולידים. והח"ס סי' י"ז ושאר אחרונים הביאו דברי יש"ש הללו להלכה. ונהי שיש חולקים על היש"ש בזה דהא מפורש במרדכי ר"פ הערל שאם כרתו מחמת שבירה או חולי האבן אינו כשר רק לשיטת ר"ת שמכשיר בביצה אחת. מ"מ הרי יש כאן ס"ס שמא הלכה דכשר בביצה אחת. ואף לדעת הרמב"ם שמא כשר בכה"ג וכמ"ש היש"ש ולכאורה צ"ע בדברי היש"ש דמנ"ל לחדש קולא כזו בלי שום סיוע מדברי הראשונים. ואדרבה מסתימת לשונות הש"ס ופוסקים מבואר שאין לחלק ולא מצינו שנסמוך בזה על דברי הרופאים והשערתם וא"כ נתיר בכל מקום שיאמרו הרופאים שיוליד. וזה בודאי אינו וכמש"ל שאין הרופאים נאמנים בדבר איסור על גוף פרטי

ונראה הסבר דברי היש"ש דהנה קיי"ל ביבמות ע"ה ע"ב דכרות איתא בגיד ובביצים ובחוטי ביצים וכן פצוע ודכא ע"ש וכן קיי"ל להלכה. ולכאורה קשה דבבכורות ל"ט ע"ב איתא דראב"י ור' יוסי ס"ל דכרות דגבי מומים הוי רק בגיד והכא משמע דכ"ע מודו דהוי בין בביצים בין בגיד. ואף די"ל דשם פליגי אי הוי מום שבגלוי. אבל הכא הטעם משום שאינו מוליד ובזה אין חילוק ע"ש בבכורות בסוגיא. מ"מ כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם כיון דלשון כרות קאי רק על גיד א"כ גם הכא נימא הכי ולכאורה יש ליישב עפ"ז הא דתנן ר"פ הערל דפצוע דכא הוא בביצים וכרות בגיד. וקשה טובא דהא פצוע וכרות קאי על ביצים וגיד כדקתני בברייתא בדף ע"ה. ולפמ"ש י"ל דמתניתין אתיא כר' יוסי דמעוך וכתות קאי בביצים וכרות בגיד. אך ז"א דודאי לא אתיא מתניתין דלא כהילכתא וכן העתיק הרמב"ם פט"ז מהא"ב ובשו"ע סי' ה' ע"ש. וכבר הרגישו בזה התו' ביבמות דף ע"ה ונדחקו דשפכה אינו רק בגיד ולענ"ד זה צ"ע דכיון דהש"ס מוקי כרות בביצים ע"כ צ"ל דגם שם שייך שפכה וכמו שיבואר להלן. וצ"ל בכוונת התו' דמ"מ פשטיה דקרא משמע טפי דקאי כרות בגיד]

ועו"ק דלמה לא נתבאר שיעור הפציעה ודכא וכרות וגבי נקב איכא מחלוקת הפוסקים אי בעי מפולש או רק עד שבילי הזרע. וקשה למה סתם הש"ס בזה. ובנימוקה פירש"י שהוקטנו הביצים ובנ"י כתב דהוי כמו חסרו. ולא פירשו עד כמה יוקטנו ויופסלו דלא מסתבר שיופסל במשהו. והנו"ב סי' ו' כתב דפצוע וכרות הוי במקצת ג"כ דאלת"ה ל"ל תרווייהו ודכא הוי ברובו. ולמעלה הקשינו עליו דמנ"ל לחדש דרשות מדעתו לפסול במקצת. אבל באמת דבריו הקדושים מפורשים בספרי פ' כי תצא אין לי אלא כולו מנין אף מקצתו ת"ל וכרות שפכה. ולכאורה אין לו ביאור דהיכי נלמד מזה אף מקצתו אבל לפמ"ש הנו"ב א"ש דיליף מיתורא דקרא. אכן הגר"א הגיה בספרי שם ת"ל דכא. נראה מזה שחולק על סברת הנו"ב וס"ל דאף בדכא סגי במקצת ולא בעי רובו. ונראה דבאמת דברי הנוב"י צ"ע דהא כרות לא הוי ידעינן מפצוע דהו"א דכרות עדיף מפצוע וכעין שכתבו התו' ביבמות ע"ה דאף דניטל כשר מ"מ נפצע פסול וכמו בטחול ע"ש. ואי כתיב כרות הו"א דפצוע עדיף שעכ"פ ישנה הביצה או הגיד ולא נכרתה לגמרי ואף דמפורש בשבת דף קי"א ובבכורות ל"ט דכרות עדיין מעורה במקצת וע"ש בתו'. מ"מ הוי, רק מעורה קצת. ופצוע עודנו מחובר כדרכו. וא"כ צריכי תרווייהו. ולזה הגיה הגר"א ת"ל דכא. ודכא היינו נימוקו שהוקטנו וכפירש"י ביבמות ע"ה. ומוכח דאף במקצת דבכולה הוי כ"ש מפצוע וכדאיתא בבכורות ל"ט ע"ב דמעוך וכתות ליתנהו ע"ש. ומוכח דהכא איירי אף במקצת ודלא כהנו"ב

אבל עדיין צ"ע דא"כ מעכב אף משהו. ולמה בניקב הגיד ס"ל לרוב הפוסקים דבעי עד שבילי הזרע וי"א דבפ' מעבר לעבר. והרי כתב הב"ש בשם הסמ"ג דניקב הוי בכלל כרות וש"פ ס"ל דהוי בכלל פצוע ע"ש. וא"כ סגי בכל שהו וגם תמוה דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי שיעורא. ובדף ע"ו משמע שהשיעור עד שביל הזרע כנ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ג ח"ד שאם ניקבו הביצים שיעור הנקב עד שיצא הזרע ע"ש. ונראה מקורו מהא דאיתא ביבמות ע"ה בההוא דחרזיה סילוא ונפיק כי חוטא דמוגלא ופירש"י שיצא ממנו ש"ז וקשה טובא למה לא פירש כפשוטו שיצאה מוגלא וליחות מן הביצה ובזה הכירו שניקבה הביצה. ולזה דייק רבינו ירוחם שצריך שיצא ש"ז בניקבו הביצים. ולפלא שלא הוזכר דין זה בשו"ע. אכן הא גופא טעמא בעי מנ"ל לרש"י ורי"ו האי שיעורא כיון שלא נזכר בש"ס והו"ל לרש"י לפרש באמת מוגלא כפשוטו על ליחות הביצה. וגם דברי הספרי צ"ע קצת דאף אם נגיה כהגהת הגר"א. מ"מ לא משמע דדריש מיתורא. דכל כה"ג הו"ל לפרושי ולמימר בזה"ל אם נאמר פצוע למה נאמר דכא וכו' וכידוע לשון הברייתות בכה"ג. וגם דבנקל יש לחלק בזה. ועוד דלשיטת הסמ"ג וש"פ שלוקה על פצוע לחוד ועל דכא לחוד איצטריך דכא ללאו מיוחד. ומנ"ל ללמוד אף מקצתו

לזה נלע"ד דהא דדרשינן כרות שפכה ששופך ע"י כריתה ולא מקלח זה קאי אכולהו גם על פצוע ודכא דבעינן שיפצע או ידוך עד מקום הזרע שיהא הזרע שותת ולא יורה כחץ. וזהו שיעור פצוע דכא וכרות עד שביל הזרע. וכן ניקב שיעורו בהכי כנ"ל. ולזה פירש"י חוטא דמוגלא שיצא ש"ז. דאי מוגלא הוא ליחות הביצה עדיין מנ"ל שהגיע הנקב לשביל הזרע. ומהיכא פריך בפשיטות על מה שהוליד. ואם בדקו וראו שהגיע הנקב לשביל זרע הו"ל להש"ס לפרושי ולזה פירש"י דמוגלא היינו ש"ז. ובספרי נלע"ד לקיים הגירסא שלפנינו ת"ל וכרות שפכה כל שנכרת הגיד. ובילקוט הגירסא כל שנכרת הגיד הפוסק. ונראה עיקר כגירסת הילקוט. דלשון הספרי אינו מובן דמאי קאמר כל שנכרת הגיד. אבל לגירסת הילקוט הכוונה שנכרת עד הקרום שמפסיק בין שביל מי רגלים לשביל הזרע וכדאיתא ביבמות ע"ו שיש שני שבילים ויליף מינה שעיקר הפסול הוא מצד שפיכת הזרע. וה"ה בפצוע ובדכא השיעור עד שביל הזרע ומה שפירש"י שהוקטנו הביצים צ"ל ג"כ דאיירי שנימוקו עד שביל הזרע. וסמך רש"י על מה שמפורש להלן בש"ס שהעיקר תלוי בשבילי הזרע. ואף שפירש"י שחסרו כל שהן פסול. צריך לדחוק דהכוונה שחיסר משהו עד שבילי הזרע. ואפשר ס"ל לרש"י דכיון שחסר כל שהו סופה להתקלקל כולה. וצ"ע דמנ"ל זה וגם ברמב"ם ושו"ע לא נזכר כלל חסרה כל שהו רק חסרה סתם ומשמע חסרה כולה. ועכ"פ להלכה נראה פשטות דברי הפוסקים דבכל שהו לא מיפסל

ולזה מוקמינן לכרות אף בביצים ולא פליגי ראב"י ור' יוסי בבכורות ל"ט. משום דהכא כתיב שפכה. ומתבאר הטעם ששופך הזרע וממילא מוכח דאף בביצים וחוטי הביצים הדין כן כיון דגם שם שותת הזרע. ואדרבא שם גרע טפי