דברי מלכיאל ג קכד

וכמש"ל בשם האחרונים דבכה"ג אם נתמסמס ביד"ש כשר אף כשכרתו אח"כ. ונלע"ד דבכה"ג כשר אף בשני בצים. דמה שכורת אח"כ הוי ככורת בשר המת. ואף אי נימא דלענין לאו דמסרס חייב אף בכה"ג משום דמרבינן מסרס אחר מסרס בשבת קי"א ובכורות ל"ג ואף בנותק אחר כורת. מ"מ בנ"ד לא מצינו כלל שיופסל לקהל אם כבר ניטל גידו בידי שמים למטה מהעטרה ואח"כ ניקב גידו ביד"א. ורק גבי מסרס הוי גזה"כ לחייב בכה"ג. וזוהי שיטת הרמב"ם שהביא ביש"ש סי' ט' שאם נימוקה מחמת חולי וכרתה כשר אף שפוסל בביצה אחת. שוב ראיתי בח"ס סי' י"ז שנתקשה בהא דנותק אחר כורת. ותמהני דמנ"ל להשוות לאו דמסרס ללאו דפסול קהל ולכאורה י"ל לפי מ"ש הנו"ב סי' ו' להקשות ל"ל פצוע וכרות ותירץ לרבות במקצת. ולענ"ד דבריו תמוהים איך נוכל לעשות דרשות מדעתינו וללמוד דינים חדשים נגד הכלל דבכ"מ בעי רובו. וזה מסור רק לחכמי הש"ס. ואם באנו לדרוש יותר נראה לדרוש שבא הכתוב לאסור בכרות אחר פצוע באופן שנפצע בהיתר כגון ע"י חולי וכדומה. והוי דומיא דדרשא דנותק אחר כורת אבל באמת גם בזה אין בידינו לחדש דינים מדרשות. וגם דהא כתיב דכא באמצע וגם דהא קרא איירי כולו בידי אדם. ועכ"פ בנ"ד שפיר יש להתיר משום ס"ס. שמא נימוקה רובה ונתמסמסה מחמת חולי ושרי אף לשיטת הרמב"ם וש"פ הפוסלים בביצה אחת. ואף אי נימא שלא נימוקה רובה מ"מ שמא הלכה כהסוברים דביצה אחת כשר ובפרט דהוי בשל שמאל, ובנימוקה רק מקצת ואח"כ ניטלה כשירה אף לשיטת ר"י לשיטת המכשירים בביצה אחת. ולפ"ז בנימוקה רובה ביד"ש ואח"כ ניטלה ביד"א כשר לשיטת ר"י דהא בלא"ה הויא כניטלה כנ"ל

וראיתי בח"ס שכתב בסי' י"ז שאם סופה להתמסמס ושבתה מפעולתה לפי דברי הרופאים. והקדימו הרופאים ונטלוה כשר לכ"ע דהוי כנתמסמס. ותמהני דכל זמן שלא נתמסמס לגמרי. ודאי לא הוי כניטלה. וגם דהא כתב הח"ס בעצמו בסי' י"ח ובכמה מקומות שאין נאמנות לרופאים בגוף פרטי רק בדבר כללי. והכא נמי איך נאמין לרופאים שאומרים ששבתה הביצה מפעולתה ושעומדת לינטל. ואפשר ימצא רופא חכם אופן לרפאות הביצה. וכדאמרינן בחולין נ"ד אי בדרו לה סמא חיי. אף שלרופאים שלפנינו אין ידוע שום סם לזה ומחליטים שתמות. ונראה דאף בספק אין להתיר משום דאיכא כנגדו חזקת הגוף כמש"ל. ואף שיש לו ג"כ חזקת היתר לקהל מ"מ הרי קודם שכרתו הביצה נולד ספק אם נתמסמסה הביצה או לא. ואז ג"כ נ"מ לדינא אם מותר לכרות הביצה שלא להכרח רפואה וכמש"ל שאם נתמסמסה הוי ככורת בשר מת ונרקב דלאו מידי קעביד. ואז ודאי אמרינן דאוקמא על חזקת הגוף שלא נתמסמסה וגם חזקת מוליד. וחזקת איסור לכרות הביצה. וממילא אח"כ שכרתוה הרופאים לרפואה ודאי דאסור לקהל כיון שכבר החלטנו מקודם שלא נתמסמס וכן קיי"ל בכל דוכתא כמבואר בפוסקים מהירושלמי פ"ז דנזיר שלוקה על חלב שהוחזק ע"פ ע"א ובלא"ה קיי"ל דחזקת הגוף עדיפא ועכ"פ בזה אין הרופא נאמן לומר שהביצה שבתה מפעולתה או שנתמסמסה. ובגוף דין דנתמסמס קיי"ל ביו"ד סי' מ"ג ונ' שאין אנו בקיאים. ואף דשם איירי לענין שחוששין שנתמסמס מ"מ נראה פשוט שגם להיפוך אין בקיאין. וגם אם הרופא נאמן נשאל לרופאים. וע"כ צ"ל שאין הרופא נאמן. ואף דאיתא בחולין נ"ג השיעור דנתמסמס שהרופא גורדו. נראה שלא תלו זה בדעת הרופא. דידוע שגם הרופאים אין דיעותם שוות בכל דבר. ורק נראה שהיה להם שיעור ידוע שבשר כזה רופא גורדו ובש"ס שם משמע דאיירי כגון שאם אוחז במקצתו לא יעלה הנותר רק יפול תילחי תילחי ע"ש וע' יו"ד סי' מ"ג בזה. והנה אם נימוק הבשר ונרקב לגמרי ודאי דהוי נתמסמס ואין ספק בדבר. אבל אם לא נימוק לגמרי הוי ספק עכ"פ ואין הרופא נאמן ע"ז. ודין זה נ"מ גם גבי טריפות אם יש שני אברים כפולים ואחד נתמסמס דאי נימא דהוי כמי שאינו כשירה. ואי לא הוי נתמסמס גמורה הוי יתרת אבר וטריפה. ובחוט המשולש סי' י"א א"ש דאיירי שם שנרקב לגמרי ע"ש. אבל דברי הח"ס שם צ"ע

[ועוד ראיתי שם בח"ס שהביא דרשא דלא תעשו. וברש"י בשבת ק"י ע"ב פי' דדרשינן לא תיעשו. ובתו"כ פ' אמור דרשינן אדם מארצכם דמשמע ליה בכם ע"ש. ומסרס אחר מסרס לא נזכר שם כלל רק איתא שם בעל מום מנין ת"ל לא תעשו. ונראה דהיינו דקאמר מנין שאסור לסרס למי שהוא כבר מסורס ויליף מלא תעשו לשון רבים דהא זה קאי על סירוס ולא על עשיית מום בקדשים כמבואר בתו"כ שם ובש"ס בשבת שם ובמנחות נ"ו ובכורות ל"ג וזהו מקור דברי הפרישה ופירש"י צע"ק, וצ"ל דלא גרס בש"ס בכם לא תעשו. רק לא תעשו לחוד. ובאמת הש"ס הוא מתו"כ שם וז"ל התו"כ מנין אף באדם ת"ל ובכם כדברי בן חכינאי. ולא הוזכר לא תעשו ור"ח דאיתא בש"ס היינו ר' חנינא בן חכינאי דבתו"כ. וכן פי' הראב"ד בתו"כ שם דבכם היינו מבארצכם מדלא כתיב בארץ. ובאמת דרשא דבש"ס אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש קשה טובא. דהא בעינן לה להוסיף לאו בפ"ע. דנהי די"ל דלא שייך הכא אין עונשין מן הדין משום דנתוק הוי ממש בכלל כרות וכעין מ"ש התו' ביבמות ב' ע"ב ד"ה בתו דהיכא דהוי ממש בכלל זה לא מיקרי מן הדין. מ"מ בעי לחייבו על שני לאוין מיוחדים וכגון שהקריב בבת אחת ב' זתים משני בעלי מומים כרות ונתוק שחייב על כאו"א. דמכרות לחוד הוי חייב רק על אחת דהוי משם אחד וכדאיתא בכריתות דף ט"ו דבהמות לא הוו גופין מוחלקים. והשתא חייב שתים על נתוק וכרות והכא לא הוי לאו שבכללות כעין מ"ש התו' בפסחים דף כ"ד גבי לא תוכל ע"ש ד"ה דכתיב וברש"י במכות דף י"ח ע"א. וה"ה הכא מדלא כתיב לא תקריבום וכן קיי"ל בש"ס וברמב"ם שלוקה ע"ז. ואף במקריב זה אחר זה ג"כ יש נ"מ אם לא התרה בינתיים על כרות עוד הפעם רק מתחלה התרה על כרות ונתוק וכדתנן במכות דף כ"א. ויש שם מחלוקת הראשונים בכה"ג ואכמ"ל בזה. ולא שייך הכא למימר היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדאיתא בפסחים כ"ד ובכ"מ דזה שייך רק לענין לחייב על עבירה אחת שני מלקיות משום שני לאוין. אבל הכא מגלה קרא שהם עבירות מיוחדות ויש כאן שני מעשים נפרדים רק שעשאם בב"א. והוי כאוכל חלב ודם בב"א והותרה על שניהם שלוקה ב'. ואפשר עוד בבהמה כרותה ונתוקה כגון כרות דגיד ונתוק בביצים או להיפוך והקריב ממנה עובר על שני לאוין דנתוק וכרות אף דהוי גוף אחד. אכן באמת ז"א דאין מלקות מיוחדים על כל מום ומום. והמומים המפורשים הוא רק פרטים לכלל ופרט וכלל כדאיתא בבכורות דף ל"ז יעו"ש. וקרא דלא תקריבו דגבי מעוך וכתות דרשינן בתמורה דף ז' לזריקת הדם או לבמת יחיד ע"ש וע' רמב"ם פ"א מהאה"מ ה"ד ובמפרשיו שם. וקשה לי דבנזיר ל"ד ע"ב איתא דיין וחומץ ואינך דגבי נזיר הוי פרטי לכללי שכתובים שם. ומ"מ קיי"ל שם ל"ח ע"ב שלוקה על כאו"א. ויש להאריך הרבה בזה ולבאר שיש מחלוקת בזה ובהא פליגי סוגיא דשבת והתו"כ שהזכרנו אבל אכמ"ל בזה]

והנה דברתי עם רופא מומחה והגיד לי כי המים שבכיס אינם מחמת חולי שבביצה. רק הוא מחמת חולי שבקרומי הביצה כי הביצה יש לה כמה קרומים. ולפ"ז אין כאן כלל מקום להסתפק שמא נתמסמסה. ואין לנו צד להקל רק ע"פ שיטת המקילים בנכרתה ביצה אחת. והנה לפי דעת הבית מאיר דהיכא שצריך לכרתה לרפואה הוי ככרותה יש לצדד להקל גם בנ"ד כיון שלפי דברי הרופא עומדת לכריתה. אבל כבר בארנו שאין לסמוך ע"ז להלכה. וגם דשם איירי שנולד חולי בגוף הביצה דבלא"ה כתב היש"ש