דברי מלכיאל ג קכא

בתר רובא דעלמא ולא בתר רוב עוברים ושבים. וגם דבמת מעצמו רחוק לומר שמת באמצע הדרך. ויותר מסתבר שמת במק"א והובא לכאן. והנה הרשב"א איירי שם בחלל שנמצא. ובחלל טפי מסתבר שנהרג במקום שנמצא. אבל הרמ"א סי' שע"ד כתב מת שנמצא וסתם מת טפי מסתבר שלא מת באמצע הדרך רק הובא לכאן ע"י אחר. וא"ל דנימא כאן נמצא כאן היה. דא"כ אין לנו לילך בתר רוב עוברים ושבים רק בתר רוב יושבי המקום ההוא. ונראה דהכא ל"א כ"נ כ"ה כיון דע"כ לא היה כאן מכבר רק בא לכאן ממקום אחר. לזה אמרינן דפריש מרובא דעוברים ושבים שם. וא"כ כיון דלא ידעינן אם בא לכאן בחייו או הובא לכאן מת שפיר י"ל שהובא מעלמא

ולכאורה נראה דתלי באשלי רברבי דבב"ב כ"ד איתא יין הנמצא טמון בכרם אזלינן בתר רוב ישראלים המצויים במקום זה. ואיתא שם דהיינו משום דיין לא מצנעי באותו כרם שגנבו ממנו. אבל ענבים מצנעי ואזלינן בתר אותו כרם. והרא"ש וש"פ חולקים וס"ל דהש"ס לא קאמר הכי רק למאי דאיירי שם למ"ד דרוב וקרוב הולכים אחר קרוב בקורבא דמוכח. אבל למאי דקיי"ל כר"ח דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא. אף בענבים אזלינן בתר רובא. והרמב"ם והש"ע יו"ד סי' רצ"ד סי"א פסקו דבענבים אזלינן בתר הכרם שנמצאו בו וכתב הט"ז שם בטעמם דאמרינן כאן נמצא כאן היה. ובזה מודה גם ר"ח דזה עדיף מקורבא דמוכח. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו. וקשה לפ"ז על הרא"ש וש"פ. ונראה דהרא"ש ס"ל דכנכ"ה שייך רק אם אפשר לומר שכן היה במקום זה ממש. אבל בענבים תלושים לא שייך זה דהא עכ"פ נתלשו מאיזה מקום והובאו לכאן. ממילא אזלינן בתר רובא שהובא מרובא דעלמא המצויין שם. ואף דבכתובות ע"ו איתא דאמרינן כנכ"ה לענין שנעשה ברשות זה שעומד הדבר כעת. וא"כ ה"ה הכא נימא שהענבים הם מכרם זה. ז"א דשם עיקר הספק לענין ממון ובאיזה רשות נעשה. אבל הכא הספק הוא מאיזה מקום נתלשו הענבים. וא"כ כיון שבמקום שהם מונחים א"א לומר שנתלשו ממנו. רק מגפנים הסמוכים לו. א"כ לאותן הגפנים הם רק בגדר קרוב לגבי שאר כרמים ולא בגדר כנכ"ה. והרמב"ם וש"פ ס"ל דאף בכה"ג אמרינן כנכ"ה. ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד אף שאפשר שהובא מעלמא כשהוא מת. מ"מ אמרינן כנכ"ה. ולדעת הרא"ש י"ל דכיון שבודאי בא לכאן ממקום אחר ואפשר שהובא לכאן מת. שוב לא שייך לומר כנכ"ה. ואף שיש לחלק מ"מ י"ל דתלי בפלוגתא הנ"ל. וכ"נ להוכיח ממ"ש הרמב"ן ביבמות קט"ו בהא דיצחק ריש גלותא שהלך מקורטבא לאספמיא מת דלא חיישינן לתרי יצחק. דכיון שהעידו שיצחק ר"ג שיצא מקורטבא מת. אין לחוש שבא לקורטבא ממקום אחר איש ששמו יצחק ר"ג ומקורטבא יצא לאספמיא ומת בדרך. ויצחק ר"ג שהיה מכבר בקורטבא הלך למקום אחר ועודנו חי. דאמרינן כנכ"ה דכיון שראוהו יוצא מקורטבא אמרינן שהיה שם מכבר ולא שעבר דרך שם עתה ממקו"א וקשה דהא הם לא העידו רק שיצא מקורטבא ולא העידו שיצא מן הבית שהיה דר בו יצחק ר"ג שדירתו היתה קבועה בקורטבא. וא"כ כיון שע"כ צ"ל שיצחק ר"ג זה יצא מדירתו הקבועה והחזיק בדרך לצאת מהעיר אשר לזאת ראוהו בצאתו מקורטבא. א"כ שוב לא שייך לומר כנכ"ה. ואפשר שהוא מעיר אחרת ושמו יצחק ר"ג והלך דרך קורטבא. ועכצ"ל דהרמב"ן לשיטתו דס"ל בב"ב כ"ד בכה"ג כנכ"ה וכמש"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד אף דע"כ בא ממקום אחר. מ"מ נימא כנכ"ה שהוא מן העוברים ושבים במקום זה. ויש לדון ולחלק דל"א כנכ"ה רק היכא דאי נימא שכאן היה מכבר יהי זה בתורת ודאי ובירור גמור. אבל היכא דגם אי נימא כנכ"ה נצטרך לברר הדבר ע"י סברא דניזל בתר רובא לא אמרינן הכי וכמ"ש בשטמ"ק בב"מ ו' ע"ב דאף כשבטל ברוב מ"מ לא מיקרי דאי רק ספק ע"ש. אבל ז"א דכיון דנימא כנכ"ה ממילא שוב ניזל בתר רובא. ורק היכא דאיכא חזקה נגד כנכ"ה אז יש מקום לומר סמוך מיעוטא לחזקה. דנימא דכיון דהרוב בא ע"י סברא דכנכ"ה לא הוי רוב גמור. ואמרינן בה סמוך לכ"ע ע' תו' חולין פ"ו ע"ב ונדה י"ח. וג"ז יש לדחות וההכרח לקצר

אכן בב"ק דף פ"א מבואר דסתם מת הנמצא אמרינן שמת במקום שנמצא. דאיתא שם דמת מצוה קונה מקומו. ופירש"י מקום שנפל ומת שם. ופריך הש"ס מהא דהמוצא מת באסרטיא שמותר לפנותו. וקשה דלמא שאני התם דהוי ספק דאפשר לא מת באותו מקום רק הובא ממקום אחר. ועכצ"ל דאמרינן בזה כנכ"ה ובודאי מת במקום זה. ומבואר לשון הרמ"א אשר שינה לשון הרשב"א מחלל למת להורות דאף במת אזלינן בתר רוב העוברים באותו מקום ולא בתר רובא דעלמא משום דאמרינן כנכ"ה כנ"ל. ולבד זה נראה דאין שייך למיזל בתר רובא דעלמא במקום שאין דרך כלל להביא מעלמא. וכמו בבשר שנמצא שאין חוששין שהובא מעלמא רק תולים שנפל מהעוברים במקום זה. אך לא דמי דהתם העוברים במקום זה ידוע שדרכם לקנות בשר ג"כ במקום זה. ומיעוט הם המביאים ממקום אחר ואזלינן בתר רובא. אבל הכא אם נאמר שהמת הובא לכאן ממקום אחר. שוב אין גבול לזה ויש לחוש שהובא מעלמא. ויש לדון בזה בענין תרי מיעוטי אי מצטרפי בכה"ג דא"כ גם בבשר איכא תרי מיעוטי דהוי פלגא ופלגא כדאיתא בברכות נ"ג. אך י"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו ביבמות קי"ט דרק היכא שהמיעוט הוא מהרוב עצמו בזה אנו מצרפים תרי מיעוטי. וע' תב"ש סי' ס"ג סק"ז ואכמ"ל בזה

ובב"ב דף כ"ד בחבית שצפה בנהר אמרינן דאי ליכא עקולי ופשורי אזלינן בתר רובא. ובטוש"ע יו"ד סי' קכ"ט סי"ז איתא דאזלינן בתר רוב הסביבות. וזה צריך ביאור דהא אזלינן בתר רובא דעלמא. וצ"ל הכוונה דאזלינן בתר הסביבות שדרכם להוביל על הנהר הזה. או הכוונה מסביבות הנהר הזה. דודאי אין שייך למיזל בתר רובא דעלמא שבמקומות שאינם שייכים לנהר זה כלל. ולפלא שהאחרונים לא ביארו שם לשון זה והרמב"ם ספי"ב מהמ"א כתב סתם שאם נמצא חבית צפה בנהר נגד עיר שרובה ישראל מותרת. והוא נפלא שלא ביאר שזה רק בדאיכא עקולי ופשורי. שוב ראיתי שהלח"מ הרגיש בזה ולא תירץ כלום. והנלע"ד בזה דהנה בב"ב כ"ד איתא חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת כנגד עיר שרובה עובדי כוכבים אסירא. ושמואל אמר אפילו כנגד עיר שרובה ישראל אסירא אימור מהאי דיקרא אתאי לימא בדר"ח קמיפלגי וכו' לא דכ"ע אית להו דר"ח והכא בהא קמפלגי דמ"ס אם איתא דמהאי דיקרא אתאי עקולי ופשורי הוה מטבעי לה. ומ"ס חריפא דנהרא נקט ואתאי. וקשה דהול"ל הב"ע דאיכא עקולי ופשורי. ורש"י פירש דקאי על נהר פרת ששם היה מקום. ששמו דיקרא והיו שם עקולי היינו מקומות שנמצאים שם סלעים והמים מתעקלים ומתגלגלים שם ופשורי היינו מהפשרת שלגים נקוים המים אצל הנהר וקוו וקיימי וכשתבוא החבית לשם אין הנהר מוליכה. נראה מזה שהיה ידוע להם שהיו שם עקולי ומיושב דקדוקינו [ובכתובות דף צ"ז איתא ארבי בעקולי הוו קיימי ופירש"י שע"י שגדל הנהר הוצרכו הספינות ללכת עקלקלות. ולפלא שלא פירש שנתעכבו ע"י הסלעים וכדפירש הכא על עקולי. וצ"ל דשם איתא שלא ידעו מזה. ואם העיכוב היה בשביל הסלעים שיש בנהר. היו יודעים מזה כי בני העיר שאצל הנהר בקיאים בטיב הנהר שנמצא שם סלעים בדרך. ולזה הוצרך לפרש באופן אחר] אבל עדיין א"א לומר כן דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם מ"ש רש"י דקאי על פרת הוא דוחק. דהא הש"ס נקיט סתמא חבית שצפה בנהר. ומה שהביא רש"י ראיה דאיירי בפרת משום דאיתא בקידושין שהיה אצל פרת מקום ששמו דיקרא נראה דגריס שם דף ע"ב ע"א האי דיקרא וכגירסת הערוך שם