דברי מלכיאל ג קכ

ואגב מקנה לו המטלטלין. יכול להחזיק בחנות בתשמיש אחר כמה ימים ואז יקנה המטלטלין בקנין אגב וכ"כ הנתיבות סי' ר"ט סק"ג. ויאמר לו סתם שנותן לו החנות וכל סחורותיו ולך חזק וקני. ולא יאמר לו מתי יקנה שלא יהא כמכוין להקנותו בימי אבלו. ואף שעדיין לא מת המת בכ"ז נכון לומר סתם

וגבי שכירות רשות בשבת ודאי שכסף אסור ליתן לו דהוי מוקצה רק מותר לתת לו כלי המותר בטלטול או דבר מאכל. ואם מטבע שלו מונחת באיזה מקום נראה שמותר לומר להנכרי בשבת שיקחנה על שכירות החצר כיון שאינו מטלטל אותה. וגם אמירה לנכרי בדרבנן הותרה בדבר מצוה ובפרט הכא שהנכרי נוטלה לעצמו ואדעתא דנפשו קעביד. ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד גבי גוסס בשבת יכול אחד לתת לו בשבת איזה כלי שיקנה לו סחורתו והיינו בתורת חליפין דבתורת כסף לא קנה רק למי שפרע וי"ל דאפשר גם בתורת כסף. דהא שכירות המקום נקנה בכסף לבד כדקיי"ל בסי' קצ"ד. והמטלטלין יקנה בקנין אגב. אכן כיון שאפשר שלא לעשות קנין. אין להקל לעשות קנין. ועוד דבמתנה קיל טפי דהא יש סוברים שמותר לתת מתנה בשבת וע' ב"י סי' תקכ"ז. משא"כ בחליפין או כסף דהוי כמו"מ גמור. וכ"כ הח"י בסי' תמ"ד דאם אפשר לתת במתנה עדיף טפי. ובמכירת חמץ ההכרח לעשות איזה קנין דהא לא שייך לצוות לנכרי שיזכה אח"כ. ונראה שיתן הנכרי כלי או דבר מאכל להמוכר בתורת כסף או שיניח איזה מטבע ברשות המוכר דלקנות דבר מוקצה נראה דשרי כדמוכח בביצה דף כ"ד וע' ברכ"י ובפנ"י שם. וכן מוכח בב"מ דף ט' ע"א דבהגבהת ארנקי אין רק איסור טלטול ולא איסור זכיה בדבר מוקצה ע' ברא"ש שם וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' קע"ד ובמק"א הארכתי בזה. והשטר בודאי הכינו מע"ש ויוכלו לצוות לו לקחתו מרשות המוכר דהא א"צ דווקא שיומסר מיד ליד. ואף גבי גט שרי בכה"ג בגיטין ע"ז ע"ב. ובשאר שטרות י"ל דשרי אף מרשות אחרים דרק גבי גט פסול טלי גיטך מע"ג קרקע ואכמ"ל בזה. ועוי"ל שמותר לטלטלו ג"כ כיון שמותר לקראו בשבת לראות אם נכתב כדין ואינו מוקצה כלל ע' מג"א סי' ש"ז סק"כ. וגם דיש ללמוד ממנו כמה הלכות וכמ"ש המג"א שם סקכ"ד גבי גט. וכמה אחרונים חולקים על הח"י וס"ל שאין למכור החמץ בשבת רק לתת במתנה. וכ"כ האחרונים ביו"ד סי' ש"כ גבי בכור

ולכאורה יש להביא ראיה שאסור לעשות קנין בשבת אף שבאמת אינו קנין דבב"ב קנ"ו ע"ב איתא שקונין משכ"מ בשבת שלא תטרף דעתו עליו. וכתבו שם התו' ובעירובין ע"א ע"א דאף דדברי שכ"מ א"צ קנין בכ"ז קונין שלא הטרף דעתו עליו כי השכ"מ סובר שבלא קנין לא יקויימו דבריו ומצטער מזה. ומשמע דרק בשכ"מ שיש לחוש לסכנה שיתגבר החולי עליו עי"ז שתטרף דעתו. אבל בשאר דבר מצוה אסור וכ"כ התו' בעירובין דף ע"א וביצה י"ז ע"א דבשכ"מ הקילו טפי משאר דבר מצוה. וא"כ בעירוב אף שאינו רק להיכר יהא אסור לשכור רשות בשבת, וצ"ל דשם איירי בקנין סודר והוי כעובדא דחול טפי ולא התירו אף בדבר מצוה וכמ"ש הב"י סי' תקכ"ז. אבל שארי קנינים שרי בדבר מצוה. ואכמ"ל באשר בנ"ד נראה עיקר לעשות כמש"ל שיאמר לחבירו שנותן לו הכל במתנה ולך חזק וקני ויחזיק בם הוא או שלוחו אחר שבת בשעה שיעסוק בעסק הלז

סימן פו

ע"ד שהבאתי בחיבורי ח"ב ס' מ"ו בשם שו"ת עונג יו"ט שאף שבטל ברוב מ"מ אינו נהפך לגמרי לענין מצוה והקשה כבודו מהירושלמי רפ"ג דפסחים דאיתא שם בחמץ שנתערב במצה שאם רובו מצה יוצא בו י"ח בפסח. אלמא שהחמץ נעשה כמצה לצאת בו י"ח. לדעתי לק"מ דאיירי שיש בו כזית מצה בכדי אכילת פרס. וכעין הא דעושה עיסה מן החטים והאורז דתנן בפ"ג דחלה שאם יש בו טעם דגן יוצא בו י"ח בפסח וכתבו הפוסקים דאיירי שיש בו כזית בכא"פ. ואף להרמב"ם ודעימיה דס"ל דאיירי שאין בו כזית בכא"פ. היינו משום דס"ל כהירושלמי דפ"ק דחלה שהחטים גוררים את האורז שנעשה כמין דגן ממש וכמ"ש המפרשים בזה. ע' רמב"ם פ"ו מהחו"מ ומ"מ שם. ואו"ח סי' תנ"ג ס"ב ואחרונים שם. ובביאורי הגר"א שם ביאר כל השיטות בזה

וע"ד דאיתא שם בירושלמי דלוקה על תערובות חמץ. ומקשה דאי רובו חמץ הרי הוא חייב כרת. ואי אין בו כזית אף מלקות אין בו. ומשני דאתיא כר"ש דס"ל בכ"ש למלקות והקשה שם בהגהות ציו"ר ובספר שנות חיים סי' רפ"ט מזה על הר"י שהובא בתו' ע"ז דף ס"ח דבתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית דהא הכא איירי בתערובות ונשארו בקושיא. וכבודו חפץ לישב זה דרך פלפול. לדעתי נראה פשוט דס"ל לר"ש כר"א דיליף בפסחים מ"ג תערובות חמץ מקרא דהוי בלאו וכיון שאיסורו מפורש בקרא הוי כגוף האיסור דלוקה בכל שהו לר"ש. ואף דהפוסקים כתבו דסוגיא דדף מ"ג איירי אף ביש בו כזית בכא"פ ע' כ"מ פ"א מהחו"מ ובפוסקים או"ח סי' תמ"ב. מ"מ הירושלמי נראה דס"ל דבכאיפ חייב כרת. והא דנקיט הירושלמי רובו חמץ ולא כזית בכא"פ. נראה משום דבפ"ג דחלה הל"ה פליגי רב הילא ורב הונא בעושה עיסה מחטים ואורז אי בעינן רוב דגן או שיהיה רק טעם דגן. ולזה נקיט הכא אליבא דכ"ע דבאין בו כזית בכא"פ אין בו כרת לכ"ע וברובו חמץ חייב כרת לכ"ע ודקאמר הירושלמי שאין בו כזית כבר כתב שם המה"פ שהכוונה שאין בו כזית בכא"פ. וע' תוס' ע"ז ס"ז ע"ב וחולין צ"ט ע"א מ"ש בשם הר"ר יוסף שאין לוקין על טעם כעיקר אף בכא"פ ואכמ"ל בשיטה זו. ועכ"פ כיון שהתורה חייבה מלקות על התערובות א"כ אם אכל מקצת מן התערובות הרי אחשביה לאכילה זו וחייב עליה מלקות כיון שעכ"פ יש בה תערובת משהו חמץ

סימן פז כבוד הרב הגאון המפורסם ובו' מהו' ישראל אברהם נ"י לערנער אבד"ק טיראספאל

ע"ד שמצאו בעירו על נהר דיניסטר איש צף על פני הנהר ואין ניכר אם הוא יהודי או נכרי. וכתב כת"ר שאין לקוברו בקבר ישראל כהא דסי' שע"ד. דבנ"ד אזלינן בתר רובא דעלמא שהם נכרים. דהכא מעלמא אתא. ואין לתלות שהוא מהסביבה וכהא דחביות צף ע"פ הנהר ביו"ד סי' קכ"ט. דהכא אם היה מהסביבה היה יוצא קול שפלוני נטבע. חפץ כת"ר לדעת דעתי בזה. והנה מטרדותי המרובות וגם כי חלוש אנכי כעת אבאר בע"ה דעתי בזה בקוצר

הנה מדברי מעכ"ת נראה שבסביבות המקום שנמצא הנטבע רובם ישראל. ולפ"ז הרי מפורש בתשובת הרשב"א הובא בב"י סי' שע"ד וברמ"א שם דאזלינן בתר רובא ומייתי שם מהא דאיתא בירושלמי פ"ה דסנהדרין שאם נהרג בין טבריא לציפורי חזקה שישראל הוא דרוב העוברים בדרך ההוא הם ישראלים. ולכאורה קשה על הרשב"א דמאי מייתי ראיה מהירושלמי. דשם איירי שהעדים ראו שהרגו בין טבריא לציפורי לזה אזלינן בתר רוב עוברים ושבים שם. אבל במוצא מת הרי אפשר שלא מת שם רק הביאוהו ממקום אחר לכאן. וא"כ ניזל