דברי מלכיאל ג קיט

הגר"א דהנה במוהרקי ואבורנגי איכא שני פירושים בתו' שם או כתיבה או כעין בנין. ומוכיח הגר"א מדשוכרין בשבת עכצ"ל שאין פירושו כתיבה רק כעין בנין דהא אין כותבין בשבת. ובמחכ"ת ז"א דהא הגר"א מוכיח שם בהדיא דהלכה כרב ששת ע"ש. ולדבריו י"ל שפיר דהלכה כר"ח דבעי מוהרקי ואבורנגי רק שפירושו כעין בנין. ואדרבא מלשון הטוש"ע מוכח דמפרש מוהרקי כתיבה דלהכי כתב שא"צ כתיבה דהלכה כר"ש וכ"כ בב"י. ולפירוש הערוך שהובא בתו' שם קשה איך שוכרים בשבת לר"ח הא אין כותבים בשבת. וצ"ל דכאן שהנכרי המשכיר כותב השטר שפיר מותר וכהא דגיטין ח' ע"ב שכותבין אונו אפילו בשבת וע"ש בתו' בזה. ואף שהמג"א בסי' ש"ו סקי"ט כתב שלכתחילה אסור לקנות בשבת. מ"מ בנ"ד הרי התירו מטעם שהזכרנו. וגם י"ל שהשטר היה מוכן מע"ש והזמן אחרוהו וכתבוהו וכעין הא דזמנו בשבת בב"ב קע"א. דהא כתבו התו' בדף ס"ז דלר"ח שם שוכרים בשבת רק אי אתא העובד כוכבים מאתמול וידעו כבר ממנו. ודברי הגר"א נראה שמקורם מדברי הרמב"ם פ"ב מה"ע הי"ב שכתב שלזה שוכרים בשבת לפי שאינה אלא להיכר בלבד ואינה שכירות ודאית. וכתב הב"י ס' שפ"ב שפוסק כרב ששת דסגי בשכירות רעועה. ולפ"ז תסוב קושייתינו גם על הרמב"ם. אבל באמת ברמב"ם י"ל כמש"ל דאף דבעינן שכירות בריאה מ"מ שוכרין בשבת משום דבכ"ז אינה שכירות גמורה רק כהיכר בעלמא להתיר טלטול. ולהכי שוכרין בשבת אף לר"ח. וכן מוכרח דלר"ח קשה למה שוכרין משכירו ולקיטו. ובירושלמי פ' הדר איכא באמת פלוגתא בזה. ולפמ"ש א"ש דגם לר"ח אינו רק להיכר. וכ"נ ברמב"ם שם שדעתו דלהכי שוכרין משכירו ולקטו דהוי רק להיכר. והנה הרמב"ם כתב שם עוד לפיכך שוכרין מהעובד כוכבים בפמש"פ. וקשה דמפורש בעירובין ס"ב דאף למ"ד דבעינן שכירות בריאה שוכרין בפמש"פ מפני שב"נ נהרג על פמש"פ. וצ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דבכל שכירות וקנין מנכרי בעינן ש"פ דכיון שהשוכר הוא ישראל בעינן שתהא הנתינה כסף חשוב אצל השוכר ג"כ. וע' קידושין ו' ע"ב בבעיא אי בעינן שיהא כסף אצל הנותן וע' מל"מ פ"ה מה"א ה"א. ורק בעירוב הקילו בפמש"פ אף לר"ח דבעי שכירות בריאה כדאיתא בעירובין ס"ב משום שהעיקר בעינן שיסלק הנכרי א"ע מרשותו וא"צ שיקנהו הישראל קנין גמור ע"י השכירות. והוי כעין הא דאיתא בב"ב נ"ד שהקונה שדה מנכרי בכסף בלא שטר נסתלק ממנה הנכרי והישראל לא קנה דבלא שטר לא סמכא דעתו ע"ש אכן האבני מלואים סי' ל"א סק"ד הבין שקונים מעובד כוכבים כל דבר בפמש"פ] ולפ"ז י"ל שפיר דהרמב"ם ס"ל כר"ח דשכירות בריאה בעינן. ומ"מ כתב שאינו אלא היכר בעלמא להתיר טלטול לפי שא"צ שיקנה הישראל קנין גמור והוי רק סילוק רשות דשרי בשבת כדאיתא בעירובין דף ע"א ע"א. ומיושבים דברי הרמב"ם שכתב לפיכך שוכרים בפמש"פ. אכן בלא"ה מוכח שהרמב"ם פוסק כר"ש דהרי לא הזכיר שצריך מוהרקי ואבורנגי כשום פירוש מפירושי רש"י ותו'. אבל דברי הגר"א צ"ע טובא (וראיתי במשיב דבר שם שכתב בשם הסמ"ע בסק"צ דכסף קונה בתורת קנין ובשם הט"ז דלא קנה רק בתורת שיווי. ובמחכ"ת הדבר הוא להיפך יעו"ש. גם ראייתו מהתו' שם אינה כלום דהכא באמת הקנין הוא בחזקה שמשתמשים בחצר. וכדאיתא ר"פ הדר ע"ש ברש"י ובדף ס"ח ע"ב. והכסף הוא כדי שיחשוב הנכרי שהוא כשפים כמבואר בפוסקים וגם מש"ש בישוב קושיית התו' מהא דקדושין ו'. כבר התעורר בזה בפנ"י בקידושין שם ועוד מפרשים. ומש"ש עוד מהא דב"מ ס"ג. כבר התעורר בזה הרשב"א בחידושיו פ"ב דקידושין ועוד ראשונים]

עכ"פ שמענו דמותר לשכור בשבת אף בדרך קנין גמור כיון שבאמת כוונתו רק כדי להתיר טלטול. וא"כ שפיר כתב הח"י וש"פ להתיר למכור חמץ בשבת אם שכח למכור קודם שבת. וגם דהוי הפסד גדול ומצינו שהקילו בשבות במקום הפ"מ ע' שבת קנ"ד ע"ב וביצה ל"ו ופסחים מ"ו ע"ב. וגם דהוי צורך מצוה לבער החמץ כי בשבת לא יוכל לבער. ולצורך מצוה הותר מו"מ כדאיתא בכתובות דף ה' וכמ"ש התו' בביצה י"ז ובמק"א הארכתי בזה בס"ד. אכן לפמש"ל בדעת הרמב"ם דאף למ"ד שכירות בריאה לא הוי קנין גמור אין ראיה משכירות רשות לחמץ וכמש"ל דבעירוב סגי בסילוק. ועכ"פ בנ"ד מוכח דשרי בשבת לתת אשר לו לאחר דהא אינו מכוין לקנין גמור רק כדי להתיר למכור ע"י אחר. וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ק' שהאיסור במתנה בשבת הוא על הקונה (ובמשיב דבר שם כתב להיפך ודבריו תמוהים דמפורש בעירובין ע"א וביצה י"ז דמיקנא רשותא בשבת אסור. וכהגירסא שקיימוה שם המהר"מ שיף והפנ"י. וכ"כ השטמ"ק בכתובות ז' בשם כמה ראשונים שהאיסור על הקונה ובמק"א הארכתי בזה] וכל עיקר שהאבל מוסר עסקו לאחר הוא רק כדי שיסלק א"ע מזה. א"כ אין הכוונה שיקנה האחר רק שהוא יסתלק מזה. והוי ממש כהא דשכירות רשות מנכרי שבארנו לעיל דהוי כסילוק רשות. וזה מותר אפילו בקרקע כיון שהקונה אינו קונה באמת. והוי רק כעין קנין

והנה לעשות הקנין בסודר נראה דאסור וכמ"ש הב"י סי' תקכ"ז דאף במקום שמותר להקנות ביו"ט אסור להקנות בסודר. והטעם דהוי כמכר וגם דהוי עובדא דחול. ולקנות ע"י משיכה והגבהה נראה דאסור דרוב הסחורות הם מוקצים בשבת. ואפשר שיקנה לו המקום והלה יקנה בחזקה שישתמש שם וכמבואר בפוסקים בח"מ סי' קצ"ב דבשכירות קונה בשימוש ע"ש בנתיבות סק"ו. אך בחנות קשה לעשות כן בשבת שיפתחו החנות שישתמש שם שאין לך עובדא דחול יותר מזה. לזה נראה דאפשר שיאמר לו בשבת שנותן לו החנות וכל הסחורה והכלים שבחנות ולך חזק וקני. והלה יוכל על סמך זה לקנות במוש"ק בחזקה או במשיכה והגבהה דכל זמן שלא חזר בו המקנה. שפיר יוכל להחזיק ולקנות. ואף שאז כבר מת, הלא האבל אינו עושה אז דבר. דהא עצם ההקנאה אינה אסורה באונן ובאבל. רק האיסור הוא שלא יעסוק בעסקו ויסיח דעתו מצרכי המת או מהאבילות. אבל בכה"ג שצוהו לקנות קודם שמת המת יכול הקונה לקנותו אח"כ בשעה שכבר מת המת כל זמן שלא חזר בו המקנה. ואף שלענין שבת כתב הרעק"א בתשובה סי' קנ"ט שאסור לקנות בע"ש ע"מ שיחול הקנין בשבת היינו בשבת שיש איסור בגוף הקנין משום ממצוא חפציך. אבל באבל לא שייך זה. וגם דהא הכא אינו אומר לו בפירוש שיקנה אח"כ. רק הוא אומר לו עתה שנותן לו מעכשיו ושיעשה בהם קנין מתי שיחפוץ בזה שפיר מותר להקונה לקנות בימי אבלו. ועוד נראה דשם במקדש אשה או קונה השדה שיחול בשבת ע"כ איירי שהקידושין אם הם בשטר יהיו קיימים בשבת ג"כ וכדאיתא בכתובות פ"ב ע"ש בתו' ויבמות צ"ג ובכסף אף שנתאכלו המעות מ"מ הם ברשותה. ובשעת גמר הקידושין והקנין קונה אז את הכסף והשטר. ואם לא היה חפץ אז לקנות הכסף והשטר. ממילא הוי חזרה ונתבטלו הקידושין והמכר. ולזה במה שרוצה לקנות הכסף והשטר עושה בזה מעשה הקנין בשבת. וע' נתיבות סי' קצ"ז סק"ד דאף אם הקנה לה תיכף הגט והקידושין ג"כ מהני ודבריו צ"ע ואכ"מ. ומש"ש מהא דקנאתו ליפסל לכהונה. כבר נתקשה בזה הרשב"א בחידושיו שם וע' בחיבורי ח"א סי' פ"ז אות י"א בזה. אבל בנ"ד שנותן במתנה הרי הוא אינו עושה שום מעשה בימי אבלו. רק שהקונה לוקח מתנתו לרשותו. והאבל אסור לו להגיד שחוזר בו כי עי"ז יסיח דעתו מהאבילות. וגם בשבת דברי הרעק"א צ"ע לענ"ד ואכ"מ. שוב ראיתי שהעמק יהושע סי' ח' חולק עליו ומתיר לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת. וכן עיקר לענ"ד וע' או"ח סי' רנ"ב. ובנ"ד א"צ לעשות קנין. רק בשעה שהמקבל מתנה או שלוחו יעסקו במכירת הסחורות וכדומה יקנם אז בהגבהתו ומשיכתו או בהשתמשותו בחנות. דבאומר לו לך חזק וקני יכול להחזיק אף אחר כמה ימים. ואף במקנה לו החנות