דברי מלכיאל ג קיח

הרמב"ם בפ"ב מהט"מ. וע' תו' שבת ע' ע"ב דלא חשיב ביבמות ל"ו רק מה שנוהג בזמה"ז. ואולי גורס להיפוך בדברי ר"ל ור"י. וכ"נ דהא אין דרך הש"ס להקדים דברי ר"ל לדברי ר"י. ולפ"ז מיושב קושייתינו מחולין קכ"ה ע"ב דשם קאי הסוגיא אליבא דר' יוחנן דמשני שם קכ"ה ע"א מאי נוגע מאהיל ולפמש"ל ס"ל לר"י דבשר המת יבש היינו דאיפרך איפרוכי. ובזה אמר ר' יוסי שטהור מטומאת מת וטמא טומאת רקב ושפיר מקשה הש"ס שם דלא משכחת מגע ברקב. אבל לר"ל שפיר משכחת לה לר' יוסי בטומאת רקב וכמש"ל

ועוי"ל דהנה ר"ל דריש לה מקרא דלכל טומאתו כל טומאות הפורשות ממנו. ובש"ס מצויין ויקרא כ"ב. וקשה דהא כתיב נמי לכל טומאתו בויקרא ה' שהוא מוקדם גבי טומאת מקדש וקדשיו. ובילקוט הביא באמת הא דכל טומאות הפורשות בויקרא ה'. והנראה בזה דהנה בתו"כ פ' ויקרא שם ובפ' אמור שם דריש מינה לרבות טומאת זב וזבה ובועל נדה ושאר טומאות. וקשה על ר"ל וצ"ל דס"ל דכיון דידעינן מקרא דויקרא דה"ה שאר טומאות לטומאת מקדש וקדשיו. ממילא נדע גם לענין אכילת קדשים בטומאה. ולא צריך קרא דפ' אמור לרבות בועל נדה. ומיותר להא דדריש ר"ל לכל טומאות הפורשות ממנו. ויפה ציינו בש"ס לפ' אמור והא דדריש לה בתו"כ פ' אמור לרבות בועל נדה. י"ל דאתיא כר' יוסי דס"ל דבשר המת שיבש טהור. והנה לפ"ז י"ל דלר' יוחנן ס"ל דמלכל טומאתו דפ' אמור ליכא למידרש משום דאזיל לשיטתו דס"ל ביבמות דף ע"ד דקראי דפ' אמור איירי בתרומה. ועד אשר יטהר היינו הערב שמש ע"ש. וא"כ שפיר אצטריך לכל טומאתו לרבות שארי טמאים לענין תרומה דלא הוי ידעינן לה מקרא דפ' ויקרא. אבל לתנא דביבמות דף ע"ה דמוקי קרא דפ' אמור בקדשים. א"כ לכל טומאתו מיותר דהא ידעינן לה מקרא דפ' ויקרא כמש"ל. ולהכי דרשינן מהאי קרא לכל טומאות הפורשות ממנו. ואף דר"ל ס"ל במכות י"ד ע"ב דקראי דפ' אמור איירי בתרומה. מ"מ י"ל דמוקי מתניתין דנדה כמ"ד דאיירי קראי בקדשים וע' תו' שבועות ו' ע"ב ד"ה לא

ועוי"ל והוא העיקר לענ"ד בדעת הרמב"ם דהנה בשבועות ז' ע"א דריש לכל טומאתו דפ' ויקרא לג"ש דאיירי בטומאת מקדש ע"ש. וא"כ אצטריך לזה. וקרא דפ' אמור אצטריך לרבות בועל נדה ושארם. וליכא קרא למילף כל טומאות הפורשות. ור"ל י"ל דס"ל דלמדין ג"ש אף שאינו מופנה ור"י ס"ל דבעינן מופנה עכ"פ מצד אחד דאידך טומאתו בעינן לדרשא דבעינן שתהא כל טומאתו עליו. ע' תו"כ וע' זבחים ל"ג וע' רמב"ם פי"ח מה' פה"מ. והכא איכא למיפרך דהא כבר ילפינן מדרבי דאיירי באכילת קודש כדאיתא בשבועות שם. וגם דמסתבר דלא איירי בטומאת מקדש שאינו חייב רק במה שהנזיר מגלח כדאיתא בנזיר נ"ו ע"ב. והכא חשיב בקרא כל טומאות. והתו' כתבו בשבועות שם דאף דגבי תרומה כתיב נמי טומאה בפ' אמור שמא אתא לדרשא אחריתא. ולפלא שלא הרגישו דדריש מיניה בתו"כ לרבות בועל נדה ובנדה נ"ה דריש מיניה לטומאות הפורשות. ועוד הקשו שם בתו' דהא ר"ל לא ס"ל ג"ש דטומאתו במכות י"ד ותרצו דיליף לה מהיקישא דבכל קודש לא תגע דהש"ס דחי לה דא"כ תרומה נמי. ור"ל ס"ל שם דאיירי בקודש ולא בתרומה. והנה דברי התו' צ"ע דבמכות שם בעי למילף ג"ש לענין טמא שאכל קודש דכתיב ביה טומאתו בפ' צו. ושם קאמר דלא ס"ל ההיא ג"ש וכמ"ש התו' בשבת צ"ז דלא גמיר לה מרביה. אבל הכא ילפינן ג"ש מטומאתו דפ' ויקרא גבי קרבן עולה ויורד. ובזה י"ל דגם ר"ל ס"ל ג"ש זו וצ"ל בדעתם שהיה לחז"ל בקבלה התיבות שילמדו ג"ש וחז"ל דרשום במקום שמצאום בתורה. וכ"נ בתו' סוכה י"א ע"ב ד"ה לקיחה וכ"נ במכות י"ג ע"ב ובכ"מ ואכמ"ל. אכן לפמש"ל דר"ל יליף מלכל טומאתו דפ' ויקרא לכל טומאות הפורשות וכמש"ל בשם הילקוט. א"כ צ"ל כמ"ש התו' דהכא יליף טומאת מקדש מהיקישא דבכל קודש. ולפ"ז ר' יוחנן לטעמיה דמוקי במכות שם קרא דבכל קודש בתרומה. ועכצ"ל דיליף מקדש מג"ש דטומאתו ולזה לא דריש כל טומאות הפורשות. וממילא הרמב"ם שפסק בפי"ח מה' פה"מ בהא דמכות י"ד כר"ל דבכל קודש איירי בקודש וכמ"ש הכ"מ שם משום דתניא כוותיה. לזה פסק הכא ג"כ כר"ל דדריש מלכל טומאתו כל טומאות הפורשות. דטומאות מקדש מצינן למילף מהקישא דבכל קודש וכמש"ל דהא בהא תליא. ואין להקשות דהא בעינן קרא דלכל טומאתו לרבות שאר טומאות כדדריש בתו"כ. די"ל דאף דס"ל דקרא דהתם איירי בתרומה כדדריש הש"ס ביבמות ומכות שם מאיזה דבר השוה בזרעו של אהרן. מ"מ איירי גם בקדשים כפשטות הכתוב שם. וכ"נ ברש"י בחומש שם ע"ש ברמב"ן. וע' בקרבן אהרן ובמזרחי שם. ואכמ"ל בזה ועכ"פ נתישבו דברי הרמב"ם

סימן פה

ע"ד מי שקרובו גוסס בשבת והוא בעל עסק. ואם ימות בשבת ויצטרך לבטל עסקו כל שבעה יהא לו הפסד גדול. וחפץ לדעת אם יש להתיר לו לתת את עסקו לאחר במתנה בשבת בק"ס קודם שימות וכפי המנהג עתה

הנה לכאורה יש לדון להתיר דהא באמת אינה מתנה גמורה כי הלא ידוע שהמקבל נותן כל הריוח להנותן. וכבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' ק' שכל הענין שמוסרים העסק לאחר הוא כדי להראות שהוא מסולק מהעסק ולא יסיח דעתו מן האבילות. ובכה"ג כתבו התו' בעירובין ס"ו ע"א ד"ה יפה דלהכי שרי לשכור הרשות מנכרי בשבת לפי שמתנה בעלמא הוא להתיר הטלטול. וזה צריך ביאור דהא אף לתת מתנה אסור בשבת כמ"ש הב"י סי' תקכ"ז שאסור לתת מתנה בק"ס בשבת ואף ע"י קנינים אחרים כתב בשטמ"ק כתובות ז' בשם כמה ראשונים שאסור. וגם אם דעת התו' דמתנה שרי בשבת מאי מסקי שאינו אלא להתיר טלטול שאין לו מובן. אבל כוונת התו' שאינה מתנה גמורה דהא אינו רק להתיר טלטול והוי הערמה ניכרת. וכ"כ הט"ז סי' שפ"ג דהוי רק להיכר ע"ש ובסי' שפ"ב העתיק הט"ז דברי התו'. ונראה דעתו שפירש כן דברי התו' דהוי רק כהיכר. וא"כ ה"ה בנ"ד הוי רק כהיכר והערמה בעלמא ושרי בשבת. וכ"כ הח"י באו"ח ס' תמ"ד שאם שכח למכור חמצו מותר למכרו בע"פ שחל בשבת והביא ראי' ג"כ מתו' דעירובין הנ"ל. ואף דבאמת ראייתו צ"ע דבחמץ לא מהני אם חושבים שאינה מכירה גמורה. משא"כ התם קיי"ל כמ"ד בעירובין ס"ב דסגי שכירות רעועה אף שלא נעשית כדין בקנין גמור ולזה הוי רק כהיכר בעלמא. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ב מה"ע ששכירות זו אינה רק כהיכר בעלמא להתיר טלטול ולזה שוכרין בשבת ע"ש. ונראה לקיים דינו של הח"י אף שאינו בכלל דבריו שם. דהא רב חסדא ס"ל בדף ס"ב דשכירות בריאה בעינן ובדף ס"ז ס"ל ששוכרים בשבת. וחזינן דאף שצריך לעשות קנין גמור. מ"מ כיון שבאמת אין עושה זה רק להיתר טלטול הוי כהיכר בעלמא ושרי בשבת. וכן ר' יוחנן איתא בירושלמי פ"ו דעירובין ה"ג דבעי שישכור בש"פ אלמא דבעי שכירות בריאה. ובהל"ד שם ס"ל ששוכרים בשבת הרי שאף קנין גמור שרי בשבת בכה"ג

ובימי חרפי בשנת תרל"ב הקשיתי בזה על הגר"א סי' שפ"ב סק"י שכתב להוכיח דסגי בשכירות רעועה מדקיי"ל ששוכרין בשבת. והוא נפלא דהא חזינן דר"ח ס"ל דבעינן שכירות בריאה ומתיר לשכור בשבת. והג' בעהמ"ח משיב דבר תירץ אז [והוא בספרו סי' כ"ז כאלו נכתב זה מקרוב] שכוונת