דברי מלכיאל ג קיז

התרווד רקב. אך ז"א דא"כ גם באוהל פחות מטפח נימא הכי וממילא ג"כ לא שייך לאוקמא קרא לרקב דמטמא בטור"צ דא"כ נילף נמי דמטמא במגע. וגם דהא חזינן דלר"ש לא מטמא בטור"צ כנ"ל. ולר"י לא ס"ל כלל טור"צ. וראיתי בלב אריה בחולין שם שהקשה למה לא קאמר ר"ש דרקב מטמא במגע והיינו טור"צ ותירץ דהוא דבר רחוק ולא שכיח. ותמהני דלמה הוא רחוק יותר מהא דקרי ר"י לאוהל פחות מטפח נוגע. ועוד דאף דלא שכיח. מ"מ איך אמר ר"ש בהחלט שאינו מטמא במגע. וראיתי בס' מי נפתוח בפי' הקדמת הרמב"ם ובנחל אשכול ריש ה' טומאת כהנים שכתבו ג"כ כהלב אריה דרקב מטמא בטור"צ. ולענ"ד דבריהם צ"ע דפשטות הש"ס מוכח שאין מטמא כנ"ל. ומ"ש באשכול שם שרקב אין מטמא במגע אלא כעין אוהל. י"ל דס"ל כאביי בחולין קכ"ה דאוהל פחות מטפח קרי לה מגע. או כרבא שם דס"ל דאוהל שאינו ע"י המשכה מיקרי מגע. ואף דר"ש פליג עלה שם. מ"מ כיון דסתם משנה שם באהלות ס"ל דהוי מגע כדמפרשי לה אביי ורבא שם. פסק כר' יוסי בזה. וכ"נ. דאי איירי רק בטומאה רצוצה. לא הוי קרי לה סתם אוהל כעין מגע

אכן דעת הרמב"ם נראה דס"ל דטומאה רצוצה אין לה דין מגע כלל שהרי לא הביא כלל הסברא דטור"צ הוי שם אחד עם מגע ומצטרף. והשמיט רישא דמתניתין דרפ"ג דאהלות דמוקי לה ר"ז בחולין קכ"ה בטור"צ וכן פירשה שם הרמב"ם בפיה"מ. וכבר תמה היש"ש בפ' העור והרוטב סי' ז' על הרמב"ם שלא הביא להלכה אוקימתא דאביי ורבא ור' יוחנן בזה ונדחק בדעתו וחלק עליו. ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דאיתא בחולין שם דר"ש דאמר דרקב אין מטמא במגע פליג אר' יוסי בזה דס"ל דאוהל ומגע חד שמא הוא וכ"כ התו' בדף קכ"ו ד"ה מאן תנא. ס"ל להרמב"ם דטומאה רצוצה הוא ג"כ מדין אוהל וכפשטות לשון הש"ס בנזיר נ"ג ע"ב דיליף דטומאה בוקעת מאו בקבר דכתיב גבי אוהל וכפירש"י שם. דמ"ש התו' דהוי לאו דווקא הוא דחוק. וכ"נ מלשון הרמב"ם בפ"ו מהט"מ דטור"ל הוא מדין אוהל וא"כ טומאה רצוצה מטמאה ברקב דמטמא באוהל. וקשה דא"כ למה אר"ש דרקב אינו מטמא במגע הא טור"צ ומגע הוי משם אחד כדר"ז בחולין קכ"ה. ועכצ"ל דס"ל לר"ש דאף טור"צ לא הוי שם אחד עם מגע ואינו מצטרף. והוכיח זה הרמב"ם ג"כ מהש"ס בחולין קכ"ה דהא דקרי במשנה שם למאהיל על הקולית נוגע מוקי לה שם כר' יוסי. וי"ל דמוקי שם הא דאהלות ג"כ כר' יוסי וקאי אתרווייהו ע"ש. וקשה דהא מוקי לה הש"ס שם בטומאה רצוצה במוח המתקשקש ובזה אף ר"ש מודה דהוי שם אחד עם מגע, ועכצ"ל דר"ש ס"ל דטור"צ הוי מטעם אוהל ולא מטעם מגע וכדמוכח מהא דקאמר דרקב אינו מטמא במגע כמש"ל וס"ל להרמב"ם דכיון דקאמר הש"ס בחולין שם מאן תנא דקרי לאוהל נוגע ר' יוסי היא וכו' מבואר דמוקי מתניתין כיחידאה דלית הלכתא כוותיה ולהכי פוסק הרמב"ם בזה כר"ש דאוהל פחות מטפח או טור"צ אין מצטרף עם מגע. ובכ"ז שפיר י"ל דנכרי מטמא בטומאה רצוצה משום דמרבה לה מקרא דאו בקבר דגבי מגע אליבא דר"ש וכמש"ל. ואף דטור"צ הוי כאוהל להרמב"ם כנ"ל. מ"מ הנוגע באוהל מחובר הוא טהור ורק הנכנס לתוך האוהל שהמת בו הוא טמא. אבל בטומאה רצוצה קי"ל שאף הנוגע בהקבר שיש בו טור"צ ג"כ טמא אם נגע בו מבחוץ ועי' רמב"ם פ"ז מהט"מ. ולזה מרבה לה מקרא דמגע. וגזה"כ הוא דבנכרי בכה"ג ג"כ טמא

אך נראה שז"א דהא כתב הרמב"ם מפורש בפי"ב מהט"מ דטור"צ הוי כמגע ע"ש. ואולי ס"ל דאף דהוי כמגע מ"מ לא הוי שם אחד עם מגע. ומ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' טו"א הי"א דרקב ובשר המת טומאתו שוה. אף דרקב אינו מטמא במגע. מ"מ מיקרי טומאתו שוה כיון דהא דאינו מטמא היינו משום שא"א ליגע בכל התרווד ואם היה אפשר שפיר הוי מטמא. אכן בפיה"מ בפ"ד דמעילה כתב שמטמא במגע וצ"ל דקאי על טור"צ או אוהל פחות מטפח דקרי לה מגע בפי"ב מהט"מ. וקשה על היש"ש שלא הביא דברי הרמב"ם הללו ואפשר י"ל דהרמב"ם ס"ל כהספרי פ' חוקת דלא דריש הני קראי דגבי נגיעה. רק כשם שהביא כולם לענין טומאה הביא כולם לענין הזאה. וצ"ל דתלי זה אי אמרינן פרשה שנשנית נשנית בשביל דבר שנתחדש בה דאיכא בזה פלוגתא בשבועות י"ט ובסוטה ג'. וקיי"ל כמ"ד שנשנית בשביל דבר שנתחדש. ולדידיה הכא לא דרשינן כלל מאו בקבר דגבי נגיעה וכהספרי ודבר שנתחדש הוא עצם כשעורה דדריש לה שם בספרי מקרא דבעצם דגבי נגיעה וע' נזיר נ"ד ע"א ובתו'. וכ"ה דעת הרמב"ם. ויש להאריך בזה ולבאר סוגיא דנזיר שם בפלוגתא דר"י ור"ל אך אכ"מ. ואף דסתם ספרי ר"ש. מ"מ שפיר מוקמינן להא דנזיר נ"ד כר"ש. דההוא תנא ס"ל כר"ש בהא דנכרי א"מ באוהל. וגם י"ל דהיכא דמפורש דר"ש ס"ל איפכא אין קושיא מהא דסתם ספרי כידוע

והנה בנדה דף נ"ו איתא דבשר המת יבש שא"י לשרות ולחזור לכמות שהיה מטמא ברקב. ופירש"י דמטמא במגע משא ואוהל. וקשה דהא קיי"ל בחולין קכ"ה שאין מטמא במגע וכן הקשה בתור"ע פ"ב דאהלות. ונראה דכיון שהטעם דרקב א"מ במגע הוא מטעם דלא נגע בכולו ממילא התם בבשר יבש שהוא גוש אחד שפיר נגע בכולו ומטמא במגע. אך א"כ קשה דהא בנדה שם ר' יוסי קאמר לה ובחולין קכ"ה מקשה הש"ס אהא דאר"י דרקב מטמא במגע והא לא נגע בכולו וקשה נימא דאיירי בבשר המת יבש. וצ"ל דבשר שיבש כ"כ עד שא"י לחזור ולשרות לכמות שהיה הוא נפרך ואין לפירורין חיבור ודוחק הוא דהא במשנה שם נ"ה ע"ב תנן בשר המת שיבש מטמא ומוקי לה לר"ל דאפריך אפרוכי ולר"י שהוא חתיכה אחת כעצם ע"ש. ועלה פליג ר' יוסי שם ואמר שאם א"י לחזור ולשרות כמו שהיה טהור. אלמא דמטהר אף כשהוא חתיכה אחת. ועלה קאמר ר"י שם בברייתא דמטמא ברקב. ומה שהקשה בתור"ע הנ"ל על רש"י בנדה שם דנקט מגע. לק"מ דהא קאי שם על ר' יוסי ור"י ס"ל בחולין קכ"ה דמטמא במגע ונפרש הא דנדה כדמפרש לה הש"ס בחולין שם. והנראה דהש"ס בחולין שם מקשה דר"י קאמר לה במלא תרווד רקב ומשמע דאיירי בסתם רקב. ובנדה שם איתא דמטמא טומאת רקב משמע שאינו נקרא רקב סתם. ועוד דבתוספתא רפ"ד דאהלות מייתי עלה מימרא דר"ש דא"מ במגע וקתני שם וכן היה רי"א כזית בשר מן המת שנחלק לעשרה חלקים וכו'. הרי דאיירי בדבר הנפרד לחלקים דקים. אכן להרמב"ם פ"ג מה' ט"מ ה"י שכתב דבשר המת שיבש אינו טהור רק כשנפרך ונעשה כקמח וע"ש בכ"מ. י"ל דהמשנה שם איירי דאפריך אפרוכי שלא נפרך כקמח. ע"ש בסוגיא בנדה נ"ה ע"א. ואהא קאי ר' יוסי דקאמר שאם א"י לשרות ולחזור לכמו שהיה טהור ומטמא טומאת רקב. והוי כרקב ממש שא"א ליגע בכולו שהרי הוא פירורים רק שאינו דק כקמח. אבל לפמ"ש הכ"מ שם שהכוונה שעומד ליפרך כקמח אין מקום לזה. ואין לפרש הכוונה שמטמא טומאת רקב כשירקב דלכשירקב מה נ"מ אם היה מקודם יבש או לא הרי כל רקב נעשה הבשר כעפר וכפירש"י בחולין קכ"ה ע"ב וע' נזיר נ"א ע"ב לענין בשר המת שטחנו ונרקב. ונראה שי"ל דכיון דס"ל לר"י דבשר מת שיבש טהור. הו"א שאם נתרקב אח"כ לא יטמא דכיון שכבר יצא מכלל טומאת מת לא יחזור ליטמא. וקמ"ל דמטמא ברקב. והטעם כי בשר שיבש טהור משום דהוי כעפר ורקב הוי גופיה כעפר ומ"מ מטמא. ולזה מטמא בכל גוונא

ובדעת הרמב"ם נראה דלהכי פוסק כר"ל משום דקרא דעצם אדם דדריש מיניה ר' יוחנן דרשינן ליה בספרי לאבר מן החי שיהא עליו בשר גידים ועצמות והביאו