דברי מלכיאל ג קטו

למנות בכל מקום טעם למה נקיט הנהו ושייר הנהו וההכרח עלי לקצר

ואשר כתב עמ"ש בח"ב סי' ע"ו אות י' דקוצץ בהרת לא הוי נל"ע משום שאינו שוה בכל. וכתב להעיר עפמ"ש התומים סי' צ"ז סק"ז שאם העשה הוא מעשה גמור הוי נל"ע אף שאינו שוה בכל. דלא מסתבר לומר שנאמר לו לקיים העשה ושילקה וכגון בהשבת העבוט וכדומה. וא"כ ה"ה הכא הבאתו לכהן הוי מעשה. לק"מ דהכא איירינן בקוצץ בהרתו ואין לו עוד מה להביא אל הכהן. ורק דהוי לאו שקדמו עשה למ"ד אין לוקין ע"ש בדברי בזה. ובזה אין חילוק בין יש בו מעשה או לא. וגוף דברי התומים צ"ב ואכ"מ

ועמ"ש בס' צ"ז דמים מותר האבל לשתות קודם הבראה והקשה דא"כ למה התענה ריב"א שהבאתי שם היה לו לשתות מים וכמו שהוכחתי שם לענין פירות. הנה שם קצרתי. והכוונה די"ל דלהכי התענה כדי שלא יפצירו בו שיאכל אם יראו ששותה מים. לזה התענה ואמר שקיבל עליו תענית שעות. אבל אם מותר לאכול פירות שפיר היה יכול לאכול פירות ולומר שאין דעתו מיושבת עליו לאכול סעודה בקביעות

ועמ"ש בסי' ק' דאיסור מתנה בשבת הוא על הקונה ולא על המקנה. וכתב שכ"כ הכתב סופר. אין ספר זה ת"י. ואשר כתב דא"כ מה נתקשו הרשב"א וריטב"א ר"פ הזורק למה התירו לו להקנות הרשות ולא לטלטל הגט. נימא דטילטול אסור לשניהם וקנין אסור רק לה. הנה בלא"ה קשה על הראשונים שם דהא כשנותן הגט לידה צריך להקנותו להאשה כדקיי"ל בגיטין דף כ' ודף פ"ד. והוי שני איסורים טלטול וקנין. ולזה עדיף טפי לעשות קנין לחוד. ואף שכתב הרשב"א בגיטין ע"ה שהאשה א"צ לקנות הגט והובא בחיבורי ח"א ס"ס פ"ז. מ"מ הרי הבעל צריך לסלק א"ע מהגט וממילא היא זוכה בו. ודוחק לומר שיזהירו אותה שלא תכוין לקנותו ועוד דאכתי תקשה לפמ"ש השעה"מ בפ"ח מה' לולב ה"ב בשם הריטב"א ופר"ח דס"ל שאסור להפקיר בשבת וכ"כ הרעק"א בתשובה סי' קע"ד בשם הרמב"ן. א"כ יקשה על הריטב"א מה מקשה שיתירו לטלטל הגט. הא הוו תרי איסורי טלטול והפקר דלא דמי להא דאסתלוקי רשותא דבעירובין דף ע"א דשם אינו הפקר. ולזה נראה דהנה במקח וממכר פירש"י בביצה ל"ז שני טעמים משום ממצוא חפצך ומשום שמא יכתוב. והנה בדבר מצוה ליכא משום ממצוא חפצך דהא הוי חפצי שמים. ורק שמא יכתוב איכא. ונראה דבמטלטלין אין חשש שמא יכתוב דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בב"ק ע"ט ורק בקרקע יש חשש שמא יכתוב. ואף דרש"י פירש בסתמא מ"מ י"ל כן דעיקר שמא יכתוב הוא בקרקע. והכי ס"ל להראשונים הנ"ל. והנה גזירה דשמא יכתוב שייכא גבי מקנה טפי דהא המקנה הוא נותן שטר להקונה וכותבין שטר לנותן בלא מקבל. וממצוא חפצך שייך רק גבי קונה וכמ"ש בחיבורי שם. והשתא א"ש שהקשו הראשונים למה התירו הקנאת קרקע דתיחוד ותיפתח דהוי איסור לשניהם למקנה ולקונה. הו"ל להתיר איסור טלטול. ונראה דס"ל דטלטול קיל טפי מאיסור הקנאה ובתו' סוכה ל"ז ע"ב כתבו דטלטול חמיר מאיסור הוצאה לכרמלית. אכן בתו' שבת צ"ד סע"א כתבו להיפך ע"ש. ובמק"א הארכתי לבאר דאיסור דרבנן שהוא משום גזירה חמיר מאיסור שהוא תקנת חכמים. דגזירות נסמכים על הדרש שיעשו משמרת למשמרת ביבמות דף כ"א וגם דאית בה דררא דאיסור תורה וכעין מה שחילקו בכמה דוכתי בין איסור שיש לו עיקר מה"ת לאין לו עיקר מה"ת ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נתישבו דברינו בס"ד ובגוף דברי הראשונים שם צ"ע דהא ע"כ צ"ל שנכתב הגט מע"ש ליתנו בשבת וא"כ לא הוי מוקצה שהרי הוי מוכן ממש ולא הקצה דעתו ממנו. שוב ראיתי שהעיר בזה הח"ס חא"ח סי' קמ"ה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולכאורה יש לדון דגבי גירושין יהא אסור ג"כ שמא יכתוב. וצ"ל דכיון שכבר נכתב הגט לא שייך שמא יכתוב ואסור רק משום ממצוא חפציך דהגירושין הוי קנין כמ"ש התו' בביצה ל"ו סע"ב. ולפמ"ש רש' שם בדף ל"ז דאף היכא דלא שייכא כתיבה ג"כ אסור דכולה חדא גזירה היא. י"ל דאף היכא שכבר נכתב שייכא הך גזירה אך כבר כתבנו שהראשונים הנ"ל י"ל דלא ס"ל הכי. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשיתי לעיל דבטלטול הוי שני איסורים טלטול וקנין. משום דגם בגוף הגירושין יש איסור קנין רק משום שלא תטרוף דעתו התירו הגירושין וממילא נכלל בזה קנין גוף הגט דא"א זה בלא זה. אבל הקנאת הקרקע הוא דבר שאינו שייך להגירושין דהא אפשר בלא זה. לזה שפיר הקשו. ויש לדון בזה אם יש חילוק היכא שמקנה בקנין אחד שני דברים ואחד יש בו מצוה אי שרי ועי' מנחות ס"ד ע"א ושבת צ"ג ואכמ"ל בזה

וע"ד שכתבתי בסי' קכ"ה בענין רוב התלוי במעשה דלא שייך בדבר מצוה והביא איזה אחרונים שכ"כ. הנה אין עתותי פנויות לחפש בדברי האחרונים והלואי נספיק לדעת דברי הראשונים. ומ"ש דלא שייך זה רק במצוה חיובית והביא ראיה מזבחים י"ז דקרי לטמא ומחוסר כפורים מחוסרי מעשה אינה ראיה דמ"מ טבול יום עדיף מינייהו שאינו מחוסר מעשה כלל. ולענין מעשר כיון דרוצה לאכלו מחויב לעשרו. והעיקר נראה דאף שאינה מצוה חיובית כיון שעומד לכך הוי כעשוי. ולא גרע מעומד לגזוז ולקצור וע' תו' סוטה כ"ה ע"ב

סימן פד כבוד ידידי הרה"ג וכו'

ע"ד אשר הקשה מעכ"ת בסנה' י"ב שעיברו השנה מפני הטומאה ומשמע שם דר"ש ס"ל ג"כ הכי. ואיתא בירושלמי הובא בתו' שם שמצאו גולגלתו של ארונה. והיינו טומאת אוהל כמ"ש בח"ס סי' ש"מ ושאר אחרונים. והקשה דהא ר"ש ס"ל ביבמות ס"א דעובד כוכבים אינו מטמא באוהל. הנה לדעתי אין שם הכרח שר"ש יסבור שעיברו מפני הטומאה. וגם די"ל דר"ש ס"ל כפרש"י שם דהיינו טומאת ע"ז. ובגוף הערתו כבר הרגיש בציו"ר בירושלמי רפ"ט דפסחים. אכן נלע"ד דבר חדש דהנה בחולין קכ"ה איתא דטומאה רצוצה ומגע הוי משם אחד דהוי כאלו נגע ופירש"י שם דהל"מ הוא דהוי כאלו מלא טומאה והוי כנוגע. וא"כ י"ל דנהי דאימעט נכרי מטומאת אוהל. מ"מ כיון שיש בו טומאת מגע יש בו גם טומאה רצוצה דהוי כמגע. ולזה הכא גבי גולגלתו של ארונה כבר כתב המל"מ פ"א מה' בה"ב הי"ג שהיתה טומאה רצוצה שלא היה שם פותח טפח ושפיר טמא אף בנכרי אף לר"ש. ומ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל' ובטוש"ע ס"ס שע"ב שמותר לילך על קברי נכרים לדעת הרמב"ם. צ"ל שהוא מטעם דרוב ארונות יש בהם פותח טפח כדאיתא בברכות י"ט דאלת"ה הו"ל טומאה רצוצה ואסורה אף להרמב"ם שפוסק כר"ש וכמש"ל. ועפ"ז יש ליישב מה שנתקשו התו' בב"מ קי"ד והתוי"ט פי"ח דאהלות מ"ז ובמל"מ פי"א מהט"מ ה"ז לר"ש למה מדורות נכרים טמאים. ורש"י בפסחים ע' ע"ב כתב הטעם משום מגע. וקשה דהא אין הטומאה לפנינו שיוכל ליגע בה. ולפמש"ל א"ש שהטעם משום טומאה רצוצה דהוי כמגע ואף ר"ש מודה בה. ושם החשש משום נפלים ובנפלים לא שייך סברא דרוב ארונות יש בהם פו"ט. והרמב"ם כתב דהוי כארץ העמים וכתב המל"מ דבארץ העמים גזרו בפירוש על אוירה אף שנכרי אין מטמא באוהל. ולפמש"ל י"ל הטעם משום טומאה רצוצה

הנה לפ"ז יקשה מהא דאיתא בב"מ קי"ד דרבה בר אבוה שאל את אליהו שעמד בביה"ק של נכרים ולאו כהן