דברי מלכיאל ג קיד

משפחתו לעשות כפי כבודו. ממילא אם אין עושים אין יכולים למחות לגבות עבורו בשביל כבודם. אך ז"א דא"כ נימא שיהא אסור לאדם לחבול בעצמו או לעשות לעצמו דבר בזיון לפי שיהא בזה פגם משפחה ובפירוש איתא בב"ק צ"א ע"ב שמותר לבייש את עצמו. וכן בכל דבר שאדם עושה נצריך לשקול אם מותר לו לעשות כן לפי כבוד משפחתו. וצ"ל דכל שעושה בגופו אין לו לשים לב אולי יוגרם בזיון לאחר עי"ז כל זמן שאינו מביישו בשעת מעשה וכדקיי"ל גבי נזקין זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו אי לא דהוי גירי דיליה בשעת מעשה ע' ח"מ סי' קנ"ה וע' ב"ק צ"ג ע"א גבי אין אדם מוחל על ראשי אברים משום פג"מ. וע' רמב"ם פ"ה מה' חובל ומזיק ה"ז שכתב שהבושת בא בעת שמתפרסם הדבר ע"ש. וממילא דשרי ג"כ לעשות זה ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו. וכ"נ בפירש"י סנהדרין ע"ה שפירש משום בושת משפחתה. וקשה ל"ל פירש משפחתו. וצ"ל דבגופו יכול לעשות כחפצו. ומחולשתי כעת אקצר וע' חיבורי ח"א סי' צ"ו בזה

ולפז"נ דזה שייך רק בחייו. אבל לא לאחר מיתה דבטלה שליחותו וכדקיי"ל בגיטין דף י"ג ע"ש בתד"ה לא יתנו. ורק שמ"מ מחילתו בחיים מועלת שאין איסור בזה מצד בזיון המת בעצמו כי רצונו של אדם זהו כבודו וכיון שנתרצה בזה לא מיקרי בזיון. אבל אם יש בזה בזיון לקרוביו או לכל אדם. יכולים למחות בו כי מי נתן לו רשות לבזותם. ורק כשהוא בחיים הוא מותר לעשות בשלו מה שלבו חפץ וה"ה שלוחו מותר שהוא כמוהו. אבל במת שאינו מדין שליחות רק מדין מחילה. ודאי שאין יכול למחול רק בדבר שאין בו בזיון לשאר בנ"א. וענין לועג לרש הוא ג"כ לעג כולל כל המתים. וכ"כ התוס' בסנהדרין מ"ו ע"ב שאם הקבורה משום בזיון משפחה א"י למחול. ומשום בזיון עצמו יכול למחול ע"ש. אבל בסנהדרין מ"ח שהקרובים גרמו בעצמם הבזיון עי"ז שהצריכו לכך שיקבצו מאחרים וכמש"ל. שפיר יכול למחול על כבודו. ולזה כתבתי שם שיכול למחול על מניעת הכבוד ממנו. כי הקרובים לא יוכלו לכוף את המת שיגרום להם כבוד. ונתישבו דברי בע"ה רק שקצרתי כי חלק ראשון רובו נכתב בקוצר

ומ"ש כת"ר להקשות על מ"ש בח"ב סי' מ"ט דלהכי ס"ל לרב דשמן דניאל גזר ולא משום זליפתן של כלים משום דס"ל נטל"פ מותר. והקשה די"ל דלהכי גזר כי היכי דלהוי איסור של עצמו ולא משום בליעת איסור ונ"מ לכלים חדשים וכדומה. לדעתי א"א לומר דלהכי יתקן דניאל בשביל מקרה רחוק שיהי בכלים חדשים. וכיון דעיקר הטעם משום חתנות א"כ אין לחוש למילתא דלא שכיחא. ולפמ"ש התוס' דף ל"ה ד"ה בשלמא דגם לשמואל נאסר משום חתנות בצירוף הא דזליפתן של כלים. יש לישב זה בפשיטות. אך אקצר. וכ"ה פשטות לשון הר"ן בע"ז שם גבי פת נכרים דלרב ס"ל נטל"פ מותר וזליפתן של כליהם מותרת ע"ש. והיינו כמ"ש דא"א לומר שיגזור דניאל בשביל כלים חדשים. ומש"ש הר"ן א"נ כרב דדניאל גזר. היינו דגם שמן ס"ל דאסור משום חתנות ולא משום בליעת כלים. ואתיא הא דהפת והשמן כחד. וכן מוכרח בדבריו שהרי מבאר שם להלן דלרב שרי בליעתן של כלים ומיושבים דברי בס"ד

סימן פג

ע"ד שכתב כי מ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ז כתוב כבר בספר קרית ספר. הנה לא ראיתיו מעולם. ולפי מה שהעתיק דבריו אין הדבר כן. וכוונתו לחלק דבעינן דליהוי רק איסור תרומה לבד כעין הא דפסחים ל"ו שאין איסורו אלא משום בל תאכל חמץ. ומ"ש שכ"כ הב"ח סי' ר"ד. שמחתי שכוונתי לדעתו הק'. ומ"ש דלפמ"ש הצל"ח דבתרומה חייב שלכדה"נ אף כשנפשו חותה חייב. ז"א דנפשו חותה גרע טפי דהוי כמזיק א"ע וגרע מאכילה גסה, ובמ"ש לפי דרכו שלזה ביוה"כ חייב מפני שאף שנפשו חותה חייב ביוה"כ דחייב שלא כדה"נ משא"כ בנזיר דפטור שלא כדה"נ. ז"א דהא אנו דנין על איסור תרומה אם חייב בחומש. ובזה כיון דנפשו חותה בשביל אכילתו ביוה"כ לא הוי אכילה אף דלגבי יה"כ נימא דחייב אף כשנפשו חותה. ובמל"מ פ"ה מה' יסוה"ת כתב דשלכדה"נ גרע מאכילה גסה ולענ"ד העיקר כמש"ל. וע' נו"ב מ"ת חא"ח סי' קט"ו בזה

וע"ד שכתבתי בסי' ס"ו שמי שנהרג אינו מת ע"י מה"מ. וכתב לסייעני מסוגיא דערכין דף ז' דאיתא שם דהיכא דמתה מיית ולד ברישא דמגו דזוטר חיותא עיילא טיפתא דמה"מ ומחתכא לסימנים דידיה ברישא וכשנהרגה מתה היא ברישא. הרי דבנהרג אינו מת ע"י מה"מ. אי מהא לא איריא די"ל דכוונת הש"ס דבנהרגה אף שהמה"מ עושה גמר המיתה כמ"ש התו"ח. מ"מ הרי ע"י מעשה ההריגה נעשה כבר זוער חיותה עכ"פ. ושוב מתה היא קודם הולד. ויש עוד דרך להסביר זה ואקצר. וברש"י תענית י"א ד"ה מיתה מפורש שנהרג אינו מת ע"י מה"מ

וע"ד שהקשה על הכלי יקר פ' אמור שכתב דלבע"ח אין המה"מ מזדקק כלל רק כשד' יסודות שבהם מתפרדים אזי מתים. והקשה מחולין ל"ה ע"ב דאמרינן מה לי קטליה מה"מ. הנה י"ל דס"ל כהתו' שם שהכריחו דקאי אאדם. אכן מב"מ דף ל"ו קשה דאמרינן גבי בהמה מה"מ מה לי הכא מה התם. ואפשר ס"ל דבגדר השאלה קרי לה הש"ס מה"מ. אבל הכוונה על פירוד היסודות מ"ל הכא מ"ל התם. וגם מ"ש התו' בחולין ל"ח ע"ב גבי בהמה דולד מיית ברישא. י"ל ג"כ דבשביל דזוטר חיותיה שולט בו החולי יותר ומתפרדים יסודותיו בהקדם. כן צ"ל לדעתו

וע"ד מ"ש בחיבורי בסי' ק"ב בענין לפ"ע שכתב כבודו דבשו"ת ב"א ותורת חסד ומחנה חיים ח"א כתבו כן. אין ת"י ספרים הללו. ומ"ש לענין לפ"ע בשוא"ת שהביא בשע"ת ראיה ממ"ש התו' והרא"ש גבי חזקה שליח עושה שליחותו דאם יעבור המשלח יהי השליח עובר על לפ"ע. הנה ספר הנ"ל אינו ת"י. אבל בתו' ורא"ש שם לא הוזכר לשון לפני עור. רק כתבו שם דכיון שהמשלח יבוא לידי עבירה אמרינן חזקה שעושה שליחותו. ובודאי שמוטל על כ"א להציל את חבירו מאיסור וכמ"ש בחיבורי שם דלא גרע ממצות תוכחה. אבל לאו דלפ"ע י"ל דליכא רק בעושה מעשה ועוי"ל דבמה שקיבל השליחות הוי כעושה מעשה ונותן מכשול לפ"ע. ומ"ש בשם ס' המקנה ראיה ממ"ק דף ה' ועוד ראיות. הנה ס' המקנה לא ראיתיו וראייתו ממ"ק אינה ראיה דשם מייתי לה רק בדרך אסמכתא וכמו דמייתי הש"ס שם עוד כמה פסוקים ע"ש. וכ"נ בפירש"י שם שפירש כלומר עשו דבר שלא יהו נכשלים עושי טהרות ע"ש וז"ב דאיך שייך לומר שיעברו כל ישראל או ב"ד על לפ"ע בשביל שלא ציינו את מקום הטומאה. ומקרא כתוב בהדיא לא תתן מכשול שהזהיר על הנתינה. ויתר המקומות שציין ראיותיו אין לי פנאי לחפש אחריהם

מ"ש ע"ד קושייתי בח"ב ס"ס ע"ח שכבר הקשה כן בנה"כ סי' קל"ג. כבר העירני בזה גדול אחד. ובאמת כבר הקשה כן בשטמ"ק בב"מ דף ס"א. ומ"ש בשם ס' חקרי הלכות אין ס' הלז ת"י. ומה שפלפל בענין תנא ושייר ענין זה דורש אריכות ואין זה בכוחי כעת. ובדעת הנו"ב סי' ר"ה נראה דרק גבי אלו כתב שם סברתו דכיון דקאמר אלו אין סברא שיחשוב רק המיעוט שיש בזה. ורק כשחושב הרוב אז הוי רובו ככולו. אבל בשאר מקומות שפיר י"ל תנא ושייר אף על הרבה דברים דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל. אבל היכי דקתני אלו חזינן שבא התנא לחשוב בפרטות כל הדברים ובאמת יש