דברי מלכיאל ג קיב

ור"א ס"ל דכיון דכתיב באכלכם משמע שחל חובת חלה בעת שמכינים הלחם לאכילה והיינו כשנותנים בסל אחר הרדיה מתנור. ולזה כתבו כמה פוסקים שהצירוף הוא רק כשנתן בכלי תיכף כשהוציא הלחם מהתנור. והיינו כמ"ש שאז הוא מוכן לאכילה וש"פ ס"ל דבאכלכם הכוונה בכל עת שחפצים לאכול ממנו. ולזה מייתי בברייתא לפי גירסת רי"ף ורא"ש ראיה להא דר"א מקרא דבאכלכם וכנ"ל. וברמב"ן ה' חלה כתב דפלוגתת ר"י ור"א היא אם נקרא לחם בתנור או בסל. ולענ"ד פלוגתתם אי ילפינן מלחם או מבאכלכם. ומ"ד דלר"א תנור נמי מצרף ס"ל דלר"א יש שלשה זמני חיוב חלה. בלישה מעריסותיכם. ובתנור מלחם. ובסל מבאכלכם. ומ"ד תנור אין מצרף לר"א ס"ל דכיון דכתיב באכלכם מלחם משמע דרק סל מצרף. דאי תנור הוי ג"כ זמן חיוב ומצרף משום דשם נקרא לחם. א"כ הו"ל להקדים לחם לבאכלכם כסדר המעשה. וע' מהרי"ט אלגאזי בה' חלה אות ט' וי"ב שכתב שבשעת לישה הוי כקודם מירוח ואפיה הוי כמירוח ויש להאריך ואין הפנאי מסכים. ורשב"ג דס"ל בפסחים מ"ח ע"ב דבעינן נשיכה. נראה דס"ל דצירוף תנור וסל יהא כעין עריסותיכם שהכל דבוק יחד ולא סגי בנגיעה. כן נלע"ד ברור בע"ה

ועפ"ז נראה לישב מ"ש הרי"ף פ"ג דפסחים דלהכי קיי"ל כר"א דאמר התם שלא יקרא שם לחלה טמאה ביו"ט של פסח עד שתאפה משום דמישך שייכא בהא דאר"א שהסל מצרף לחלה ושם קיי"ל כר"א בנדה דף ח'. ותמהו שם הר"ן והרא"ש דמה שייכות זה לזה. ובמק"א כתבתי בזה בס"ד. ולפמש"ל י"ל בפשיטות דהנה המרדכי כתב שעיסה שנעשית מעי"ט ולא הופרש חלתה אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר למיפרשה בלישה ואסור לאפות החלה ביו"ט. ובסי' תק"ו ס"ג נחלקו האחרונים בזה ע"ש במג"א סק"י. והנה אי נימא שהתחלת זמן חיוב הפרשת חלה הוא בלישה וגמר החיוב הוא בעת שרודה מהתנור לסל. א"כ שפיר שרי לאפות כדי שיפריש החלה בשעת גמר מלאכה וכדאיתא בירושלמי פ"ג דחלה ה"ד שצריך להפריש מדבר הגמור וכמו מירוח לענין תרומה ע"ש. והיינו דקאמר הרי"ף שלזה מתיר ר"א לאפות עם החלה אף דאפשר להפריש בלישה והוי אפיה שלא לצורך. מ"מ כיון שעיקר גמר מלאכה לחיוב חלה הוי בעת נתינה לסל. שפיר שרי לאפות כל העיסה כדי שיפריש חלה בזמן עיקר החיוב. ור"א לטעמיה אזיל למסקנת הש"ס דפסחים. וז"ב לענ"ד בכוונת הרי"ף. שוב מצאתי בשאילתות סי' ע"ג שכתב להדיא בטעם פלוגתא דר"א ור"י ורשב"ג כמש"ל מקרא דבאכלכם מלחם הארץ ורשב"ג ס"ל לחם דומיא דעיסה. ות"ל שזכיתי לכוין לדעת גאון קדמון. רק שכתב שם דר"א יליף נמי מלחם וס"ל דהיינו גמר הלחם דהיינו כשרודהו. ור"י ס"ל שהחיוב תיכף כשמתחיל להיעשות לחם והיינו בתנור ולענ"ד ר"א יליף לה מבאכלכם וכמש"ל

והנה לפ"ז צ"ל דאף דילפינן מקרא דגמר חיוב חלה הוא בנתינה לסל וכמ"ש המהרי"ט אלגאזי סקי"ב וסק"ט. מ"מ היינו רק כשיש בו שיעור עריסותיכם עיסת מדבר שאז מתחיל חיוב הפרשת חלה ועלה קאי קרא דבאכלכם מלחם. ונראה דלר"י דס"ל דרק תנור מצרף אין חילוק בין יש לו תוך לאין לו תוך רק בכל אופן שהוא בתנור שפיר מצטרף וגם כי בימיהם היו אופים בתנורים מבחוץ ג"כ. ורק בעינן שיהא שיעור חלה בתנור אחד. ולר"א דס"ל שעיקר גמר מלאכה הוא כשרודה לסל. הנה הרבה רודים הפת ע"ג קרקע או פשוטי כלים ולזה בעי ר' ירמיה בפסחים מ"ח אי בעינן תוך כל' או לא ונראה לישב עפ"ז מה שהשמיט הרי"ף בעיא זו. והיינו דבתר הכי מייתי שם הש"ס ברייתא דפליגי בה ר"א ור"י ורשב"ג. וקשה דהו"ל לאתויי זה מקודם ואח"כ לאתויי בעיא דר"י. וי"ל דמייתי הברייתא לפשוט בעיית ר' ירמיה. דאי יש נ"מ בין ר"י לר"א לענין אם צריך כלי שיש בו תוך. כל כה"ג הו"ל לפרושי. ועוי"ל דכיון דמייתי הברייתא דיהיב ר"א טעמא מקרא דבאכלכם וכגירסת הרי"ף. ממילא נדע דאין נ"מ בין כלי שיש בו תוך לאין בו תוך דבשעת אכילה אין קפידא להניח דוקא לכלי שיש בו תוך. וצ"ל לפ"ז דהרי"ף לא גריס בש"ס תיקו. ונראה שזוהי שיטת הר"י שהובא בב"י דס"ל דבאין לו תוך מצרף כהא דאויר בית. דס"ל דהאי דאיתא בירושלמי דאויר בית מצרף אינו מצד שיש לבית כותלים. רק מצד שדרך אנשים לרדות הפת מתנור לתוך הבית. ומיקרי באכלכם כדרך ההכנה לאכילה. וא"כ מוכח שא"צ כלי עם תוך. רק כדרך שמניחים הלחם בהוצאתו מהתנור ואף על טבלא שאין לה לבזבזין. וטעם הפוסקים שהביאו בעיא דר"י להלכה צ"ל דגרסי בש"ס תיקו. וס"ל דאף דיליף ר"א מבאכלכם מ"מ מסתבר שצריך כלי לצרף. דאין סברא לומר שיהא הפת מפוזר בכמה מקומות ויצטרף לכשיעור. ודמי להא דחגיגה כ"ד ע"א גבי צירוף כלי בקדשים דרק יש לו תוך מצרף ולא באין לו תוך. ורק מדרבנן קאמר הש"ס שם שהחמירו באין לו תוך ע"ש. ומיבע"ל לר"י דאפשר כיון שהטבלא היא כעין כלי בפ"ע אפשר שמצרף ג"כ. וכהא דקיי"ל בזבחים פ"ז ע"ב דאויר מזבח כמזבח אף שאין לו תוך. ובקדשים שאני דהוי גזה"כ דכלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן כדאיתא בזבחים דף פ"ח. ולזה אין מצרף ג"כ רק מתוכן כי למעלה אין שולטת קדושת הכלי וע' חיבורי ח"א סימן צ"ז בענין אויר למעלה מן הכלי. ובטו"א בחגיגה כ"ד שהקשה מאי מיבע"ל גבי חלה אי בעינן תוך הא מפורש בחגיגה דלא מצרף רק ביש לו תוך ולענ"ד לק"מ דגבי קדשים שאני דהא אין מצרף רק כלי שרת כדאיתא בש"ס דילפינן מקרא דכף אחת. וקדושת כלי שרת הוי רק בתוך הכלי כמש"ל. משא"כ לענין חלה דסברת הצירוף הוא רק מדקאמר קרא באכלכם מלחם משמע להש"ס שאף שאין לחם אחד כדי שיעור חלה מ"מ מצטרף בתנור או בסל. וכדרך העולם שאין עושין לחמניות גדולות כ"כ. ובתו' חגיגה כ' ע"ב ד"ה הכלי כתבו דלהכי בעי קרא בכלי חרס שהתורה העידה אפילו מלא חרדל ולא אמרו מטעם צירוף דלא מצינו צירוף בחולין. וקשה דהא מצינו צירוף גבי חלה דהוי חולין. ולפמש"ל י"ל דמהכא ליכא למילף דהא ליכא הכא קרא מיוחד לזה רק דמסברא אמרינן כיון שגילתה תורה שגמר חיוב חלה בא בעת שמניח לכלי לאכילה וגם גלי קרא דבעינן שיעור לחלה ממילא ידעינן שחיוב חלה בא כשמונח בכלי ביחד כשיעור חלה. ואין זה מצד צירוף הכלי. רק שחיוב חלה הוא באופן זה. והראיה דהא אין הכלי מצרפת לענינים אחרים כגון לטומאה אם הוא כלי שטף וכדומה

מסקנא דמילתא לנ"ד נלע"ד דבגודש שעל הכלי סגי בכיסוי מפה כפשטות לשון הראשונים. והיינו שבמפה יכסה גם צדדי הגודש עד דופני הכלי וכמש"ל. אבל בטבלא שאין לה לבזבזים צריך לכרוך את המצות מלמטה ומלמעלה כמ"ש המהרי"ל והש"ך ופמ"ג. ולדעת המצריכים לכרוך המצות שבגודש מלמטה ומלמעלה נראה דהיינו רק אם יש במצות שבמפה שיעור חלה וגם בכלי יש שיעור חלה. דבכה"ג הוי כשני כלים שא"צ רק שיהיו סמוכים זה לזה כדי להפריש מאחד על שניהם וכמבואר בפוסקים. אבל אם אין במפה שיעור חלה אז אסור להפריש ממה שבמפה על מה שבכלי. דהא לחייב בחלה קיי"ל דאין מועיל רק צירוף כלי אחד. ולא בשני כלים נפרדים. וא"כ אין תועלת בכה"ג במה שמכסה במפה. והו"ל להאחרונים לבאר זה. אכן לפי פשטות הפוסקים שהזכרנו דבגודש סגי בכיסוי לחוד א"ש דהוי ככלי אחד ושפיר מצטרפים. וצ"ל דמ"ש מלמטה היינו על רצפת הכלי: סימן פא

ע"ד דרך הרבים שמשני צידיו יש בתי קברות ישינים גדורים. וההמון אומרים שזה יותר מק"ל שנה היתה גם הדרך ביה"ק רק אדון העיר עשה אז שם דרך וחרש את הביה"ק