דברי מלכיאל ג קיא

אם אינו עשוי להציל מאבק רק כדי להחזיק הכלי בו הוי כלי קיבול גמור וכמש"ל [וראיתי בספר סדרי טהרות פט"ז דף קנ"ח ע"ב שהביא דברי הגר"א שכתב דעשוי לתיק או לחיפוי איירי במשמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. ותמה עליו דכיון דמשמש בשע"מ ושלא בשע"מ למה לא יטמא בעשוי לחיפוי ובעשוי לתיק למה לא יטמא בעצמו בשביל שהוא בית קיבול אף שאינו משמש בשעת מלאכה. וגם דאי טומאת תיק הוא משום דבטל להכלי והוי כגופו. א"כ למה טמא תיק הכחול ותיק הספר הא כחול וספר גופייהו אין מקבלים טומאה והקשה עוד למה תיק חלילין טמא כיון שנותנים מצידו והוי כחיפוי. וכ"כ בפכ"ד דף רי"ד ע"א ד"ה ושל שחיפוי היינו שאין לו בית קיבול. ותכריך מיקרי בית קיבול וא"צ שיהא משמש בשע"מ ושלא בשע"מ. וע"ש פכ"ו דף רל"ו ע"א ד"ה למשקלות שנדחק למה חיפוי משקלות טמא. ולענ"ד צדקו דברי הגר"א כי עיקר החילוק הוא אם החיפוי נעשה רק להציל הכלי מאבק ועפר וכדומה ואף אם יש לו בית קיבול טהור. דלא מיקרי כלי בזה וכמש"ל מהתו"כ. ותיק ס"ל כמ"ש הראב"ד בפירושו לתו"כ דכל שמצילו מפגימה וחלודה הוי משמש הכלי. ולזה בעי שיהא משמש בשעת מלאכה ושלא בשע"מ. אבל אם עשוי לקבלה ודאי טמא בכל גוונא ואכמ"ל]

ונראה דס"ל להמהרי"ל והש"ך שאם כרך במפה את המצות מלמעלה ומלמטה אזי הוי ככלי שיש לו תוך. דהא עתה המפה מקבלת המצות ואפשר לשאת אותם בתוכה באופן שהם מכוסים בתוכה. ולזה כתב הפמ"ג במ"ז ר"ס תנ"ז שאף אם באמצע מגולה במקצת שפיר מצטרף כיון שהצדדים מכוסים והיינו כיון שאפשר לנשאם בתוכה מיקרי יש לו תוך. אבל כשמכסה רק מלמעלה הוי רק כחיפוי ולא ככלי קיבול. לזה אינו מצרפן לחלה. ודמי להא דצרור מרגליות שהביא הר"ש בפכ"ו דכלים מ"ב תוספתא דבזמן שתוכו טמא פשוטו טהור ופי' הר"ש שם שכל זמן שהמרגליות בתוכו הוי ככלי קיבול וטמא. והיינו כמש"ל דבעת שהדבר מכורך בי מיקרי יש לו תוך. ואף להרמב"ם שמפרש שם שאף כשהוציא המרגליות מתוכו טמא מפני שנשאר שם מקום ניכר כמו כיס. מ"מ בסברא שהזכרנו י"ל דמודה להר"ש דהוי כמו יש לו תוך. ובצרור מעות י"ל דלהכי טהור משום שדרכו להתיר בכל שעה כמ"ש הר"ש שם. ולעלין טומאה בעינן שיהא מיוחד לקבלה. והכא בע"כ איירי בעור שלוק כמ"ש התו' בשבת וכמש"ל

אכן הטור יו"ד סי' שכ"ה כתב שאם המצות יוצאים למעלה מהכלי יכסם במפה ויצטרפו. ולא הזכיר שיכסה מלמעלה ומלמטה וכ"ה בשו"ע שם. והוא מדברי הסמ"ק. ובאמת גם הפמ"ג ר"ס תנ"ז כתב רק שאם המצות מונחות על טבלא וכיסה במפה אין מועיל עד שישים המפה מלמטה ולמעלה. וכן בט"ז שם איירי בכלי שאין לו תוך ועליו קאי הפמ"ג. וי"ל דהיינו רק בטבלא שאין לה תוך. אבל אם מונח בכלי שיש לו תוך ויש גודש מלמעלה י"ל דסגי בכיסוי מפה מלמעלה וכפשטות לשון הטוש"ע וסמ"ק וכלבו. והסברא בזה י"ל דכיון שהמצות בכלי שיש לו תוך הויא המפה שמכוסה למעלה על הגודש כהוספה לדופני הכלי. ואיירי שהמפה מכסה גם צדדי גודש הכלי ודמי להא דתנן בפ"ה דכלים מ"ה ומי"א במוסף התנור והיורה שמטמאים באויר כמו הכלי עצמו אם משמשים בם ביחד עם הכלי להחזיק הגודש ע"ש. והיינו שמוסיף על מחיצות הכלי בגובה. ושם אין מטמא באויר רק כלי שיש לו תוך כמפורש בתורה. וה"ה הכא הוי המפה כהוספה לדופני הכלי והוי ככלי שיש לו תוך. והמהרי"ל והש"ך והפמ"ג איירי בלא כלי או בכלי שאין לו תוך לזה צריך שתהא המפה למעלה ולמטה. ולפלא על המקור חיים סימן תנ"ז ושאר אחרונים שהביאו בשם הש"ך והפמ"ג שגם בגודש צריך שתהא המפה גם מלמטה ולא סגי בכיסוי לחוד. ולכאורה זה אינו. ומעכ"ת הבין בדברי הפמ"ג ג"כ דאף בגודש בעינן שתהא המפה למטה. וז"א וכמש"ל ולשון הכלבו מורה ביותר על זה שכתב ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוס עליהן מפה או סדין ומכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה עכ"ל. מבואר דסגי בפריסה לחוד וא"צ לכרוך מלמטה ולמעלה. שוב ראיתי שגם מעכ"ת הביא דברי הכלבו. ועכ"פ להלכה יפה התעורר מעכ"ת

ועדיין י"ל שהאחרונים הוכרחו לדחוק בכוונת הטור וש"פ שהכוונה שיכרוך המפה גם למטה. משום דלא דמי למוסף התנור שהזכרנו דשם ההוספה מחובר להתנור ובטל לגבה. אבל הכא המפה פרוסה רק לשעה ואינה בטילה באופן שתהא כהוספה למחיצות הכלי. ודמי להא דפ"ח דכלים מ"ב שאם החבית כפויה על התנור ומחיצות החביות נכנסות לתוך התנור לא הוי ככלי אחד וע"ש בר"ש. וה"נ לא הוי המפה ככלי אחד עם הכלי שהמצות מונחים בו. והמפה עצמה היא כלי שאין לה תוך וכמש"ל. ולזה הצריכו האחרונים שתהא המפה גם למטה. אבל באמת ז"א דפשטות לשונות של הראשונים אינם כן וגבי כלי שאין לו תוך דקדקו לכתוב שיכרוך המפה מלמטה וכמש"ל. ונראה הסברא דבכלי סגי בכיסוי מפה דדמי להא דקיי"ל גבי כלים באוהל המת דסגי בכיסוי לחוד להציל מטומאה כמו אוהל בתוך אוהל וכדאיתא בפ"י דכלים וברמב"ם פכ"א מה' ט"מ וע"ש בראב"ד וכ"מ. ורק בכ"ח הוי גזה"כ דבעי צמיד פתיל מפני שטומאתו מאוירו ע"ש. ואיתא שם ג"כ שאף כלי שאין לו דופן טפח מציל עם דופני אהלים ודופן האוהל מצטרף לדופן הכלי. וכן איתא שם בתנור חדש ע"ש ברמב"ם. הרי מבואר שאף שלא חיברו ולא ביטלן מ"מ הוי הכיסוי ככלי אחד עם הכלי לענין להציל מטומאה כמו אוהל בפ"ע. וה"ה הכא כשמכסה במפה הוי ככלי אחד עם הכלי התחתון. וגם די"ל שהמפה הוי ככלי שיש לו תוך כיון שמכסה בה מלמעלה ומצדרין ואטו כשמהפך כלי שוליו למעלה יצא מתורת כלי. ורק שי"ל דלענין צירוף גרע לפי שאין המצות מונחים באויר הכלי ע"י החזקת כלי. אבל כאן שמונחים באויר הגודש ע"י הכלי שתחתם רק שאין דפנות כלי סביב הגודש. בזה שפיר מהני כיסוי המפה. ודמי לכלי שטף שמציל עם דפנות אהלים. כ"נ בסברת החילוק בין גודש לכלי שאין לו תוך. ואם יש שיעור חלה במה שיש בכלי לבד ובגודש לבד. א"ש בפשיטות דלענין מוקף סגי בנגיעה לחוד. ואף אי נימא דהמפה הוי ככלי בפ"ע. ג"כ מותר להפריש מזה ע"ז. וא"צ סברת צירוף רק היכא דליכא שיעור חלה בחד וכמבואר בפוסקים

והנראה לדון בעיקר יסוד דין זה וכן להבין דברי הר"י הובאו בב"י סי' שכ"ה שכתב דגודש מצטרף דלא גרע מאויר בית דאיתא בירושלמי פ' כל שעה שמצרף. וקשה טובא דשם איכא כותלי הבית משא"כ בגודש. והנראה דהנה בירושלמי פ"ב דחלה איתא דפליגי תנאי אי תנור מצרף או דווקא סל. ורש"י בפסחים מ"ח פירש דרק סל מצרף. ור"י ס"ל דאף תנור מצרף. והרמב"ם פסק דרק סל מצרף ולא תנור והרמב"ן בהלכות חלה כתב סל וכל שכן תנור וכתב הב"י שכ"ה דעת הרשב"א והרא"ש. וצריך להבין במאי פליגי. והנראה בזה דהנה ברי"ף ורא"ש פ"ג דפסחים איתא תניא רא"א אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו. ונראה שכך היתה גירסתם בש"ס. והכוונה נראה דס"ל דאף דילפינן מעריסותיכם שחיוב חלה הוי בשעת גלגול שנעשה אז עיסה. מ"מ יש עוד גמר מלאכה וחיוב בשעה שנעשה לחם ועומד לאכילה. ולהכי ס"ל לר"ע בפ"ג דחלה מ"ד שהכל הולך אחר קרימת התנור ויליף לה בספרי פ' שלח מקרא דוהיה באכלכם מלחם הארץ ע"ש בהגהת הגר"א. ומ"מ מודה ר"א שגם הגלגול מחייב בחלה כדאיתא בירושלמי שם ע"ש ורפ"ב דחלה. ופליג בזה ר"א על ר"ע דלר"א גלגול נכרי פוטר משא"כ לר"ע וע"ש בירושלמי בזה. וכ"כ בסה"ת סוף ה' חלה שטעמא של ר"ע משום דכתיב מלחם הארץ. וס"ל לר' יהושע שהחיוב הוא בעת שנעשה לחם והוא בתנור בקרימת פנים וכהא דר"ע.