דברי מלכיאל ג קה

בשביל מחיקת השם. מ"מ מיקרי ראוי לגרור ורואין כאלו אינו והוי כדבר נוסף על האות ולא מגופו. ואף דכיון שאסור לגררו מתיאש מלגרור ובטל לגבי האות. מ"מ כיון שבא לאחר כתיבה ולא ניחא לו בזה. רק שאנוס הוא ואינו יכול לגררו בשביל איסור מחיקת השם. הוי רק כדבר שחוץ לאות. וכן קרי ליה ריש כתובות אנוס בתקנתא דרבנן. וגם אי נימא שהטעם משום שראוי נבילה כפשוטו. יש לדון דהכא מדאורייתא מותר לגרור רק מדרבנן אסור דהא לא עדיפא מנטפלים שכתבו רוב הפוסקים והוי מדרבנן ואף במקצת אות ע' נו"ב מ"ת סי' קכ"ט. ואינו ראוי מדרבנן י"ל דמיקרי ראוי. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. ומ"ש כבודו בשם האהעו"ז. הנה בחהעו"ז מבואר ג"כ דאי נימא דאסור לגרור הוי אינו ראוי וכמ"ש הפמ"ג. אך העיקר כמש"ל ולק"י על הנו"ב:

אבל לענ"ד נראה שמותר לגרור בנ"ד דהא מה שנתפשט הדיו ונעשה נגיעה אינו מן האות כלל ולא שייך לומר דהוי מידק בשם כי היא דבר מיותר לגמרי וכ"כ השלטי גבורים ש"פ שבועת העדות דשרי למחוק נגיעה באותיות השם כי אין זה מן השם כלל והיינו כמש"ל. והנו"ב בסי' קס"ט איירי שנקב שנעשה סמיך לאותיות השם. ובזה שפיר כתב שאסור לגרור קצת דדילמא כשר בלא"ה אם נעשה אחר הכתיבה. דהא שם צריך לגרור מגוף האות. ומש"ש דהא דקיי"ל שאותיות השם הדבוקות מותר להפרידן איירי בדבוקות מתחילת כתיבתן דלכ"ע פסול נראה כוונתו דהא סתמו הפוסקים בכל גוונא ומשמע אף אם נדבקו צידי האותיות כגון שנדבק צד היוד לההא באופן שאין ניכר כלל באיזה מקום מתחיל רוחב היוד. וא"כ אין שייך לומר שהנגיעה הוא דבר נוסף. דהא אפשר שיהא רוחב היוד משהו יותר וכן רוחב ההא ואין כאן תוספת. וגם דאין ניכר איזהו התוספת שנוסף אח"כ. ובכה"ג אסור להפריד אף בנעשה אחר כתיבה. וקשה למה סתם בשו"ע שמותר להפריד. לזה כתב הנו"ב דאיירי שנעשה בתחילת הכתיבה. אבל בנגיעה כהא דנ"ד שהאותיות ניכרים היטב ורק שנמשך איזה קו מאות לאות שנעשה אח"כ. ודאי שאינו שייך לגוף האות ומותר לגררו וגם הנו"ב מודה בזה. וכעין זה חילק הב"ח באה"ע סי' קכ"ה ס"ו והובא במג"א סי' ל"ב סקכ"ז בין אם דבוק כל רוחב האות לדבוק מקצת. ובט"ז באה"ע שם סק"ו כתב לחלק בין דיבוק ממש לנגיעה דקה ע"ש וע' חיבורי ח"ב סי' פ"א מ"ש בזה אי הוי חק תוכות בכה"ג. ועכ"פ לדינא נראה ברור שמודה הנו"ב להפריד ולמחוק נגיעה שנעשה אח"כ כשניכר מקום הנגיעה. רק בנ"ד יש לדון כיון שנדבק אח"כ ע"י רוק. א"כ הרי נתפשט דיו של אות השם לחוץ. והדיו יש בו קדושה כמ"ש הט"ז סי' רע"ד סק"ד והש"ך סי' רע"ו סק"ה. וא"כ יהא אסור למחקו. וכ"כ הש"ך סי' רע"ד סק"ה שליטול דיו מהשם לכתוב דבר חול אסור משום ביזוי מצוה. ובאמת צ"ע דתיפוק להו שמוריד הדיו מקדושה לדבר חול. ולא דמי להדלקה בנ"ח דמייתי הש"ך שם. דשם אין ניטל השלהבת מהנ"ח דהא אין בו ממש עי' ביצה דף ל"ט. ויש להאריך בזה. ועכ"פ נימא דבנ"ד אסור לגרור הדיו שבא מדיו שנכתב השם. אבל ז"א דהא בלא"ה כבר ירד הדיו מקדושתו כשנפרד מהשם ויצא למקום אחר. רק בכ"ז נראה שאסור לאבדו דהוי כתשמישי קדושה דקיי"ל שנגנזים. וכמ"ש הט"ז סי' רע"ד סק"ד שהדיו הוי תשמישי קדושה. ולזה נראה שצריך לגררו ומה שיוגרר יגנוז בין עלים של כתבי קודש. וכן יש להחמיר בכל מקום שמוחקים כתבי קודש או דברי תורה לגנוז העפרורית כדין מקק ספרים

סימן עז

כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יוסף נ"י אבד"ק סעראצק

ע"ד שבס"ת נמצא יוד שהיה כמו ויו וגררו תחתית רגלו עד שנעשה כיוד. ואח"כ נודע להסופר שבתיקון כזה יש חשש חק תוכות. ולא ידע איזה יוד הוא. וגרר כמה יודין וחזר וכתבן. אבל הלא א"א לגרור כולם. וצידד מעכ"ת בחכמתו להקל וביקש לדעת דעתי בזה

הנה מעכ"ת כתב לתלות דהכא נעשה מהיוד ויו ע"י שנוסף עליו דבר שחור וכשנעשה אח"כ יש מקילים. ולענ"ד רחוק לתלות בכך. לא מיבעיא לדעת הסוברים דחק תוכות הוי פסול דאורייתא דודאי פסול דהוי ספיקא דאורייתא. אלא אף אי נימא דהוי רק מדרבנן. מ"מ הכא גם אם נעשה אח"כ יש מחלוקת הפוסקים והוי תרי ספיקי להחמיר. דשמא נעשה בשעת כתיבה. ואף אם נעשה אחר הכתיבה שמא קיי"ל כמ"ד שפסול אף בכה"ג. ובפרט דהכי ס"ל לרוב הפוסקים וכמ"ש הג"פ סי' קכ"ה סקל"ג והרעק"א באו"ח סי' ל"ב סי"ז שהעיקר דלא כהסמ"ק בזה. וגם דהוו דבר שאינו מצוי שידבק אח"כ. ואף דנגד זה יש חזקת אומנות וכשרות של הסופר שודאי כתב כהוגן נראה דזה מיקרי דבר מצוי לטעות כידוע שא"א שיכתבו ס"ת בלי שום טעות. ובדבר מצוי לא אמרינן חזקה כמ"ש הר"ן בתשובה סי' ס"ו וכן קיי"ל בח"מ סי' ר"ל ובסמ"ע שם ובסי' רל"ב כט"ז ובסמ"ע שם סקל"ה ע"ש. ועוד שאם נעשה אח"כ היה ניכר איזה שינוי בעובי הרגל או בשחרות הדיו כי א"א שלא יהא ניכר מאומה. ועכצ"ל שנעשה בשעת הכתיבה ואולי בעת שגרר הרגל לא שם לב לראות אם יש שינוי בזה. ומ"מ קשה לתלות כי זה היה ניכר תיכף בלי עיון. וגם יש חילוק בין ויו ליוד כי יוד צריך לעשות לו בשמאל עוקץ מלמעלה ועוקץ למטה משא"כ בויו. ויש להכיר זה אם עשהו מתחילה לשם ויו או לא. ואם יודע הסופר אשר גרר הרגל ולא תיקן את העוקצים. אזי אפשר לברר זה ע"י שיבדוק כל היודין שבס"ת. ואם ימצא אחד בלא עוקצים. יתברר שזהו היוד שנגרר רגלו ויגררנו כולו ויחזור ויכתבנו כדין. ואם לא ימצא יוד כזה. מוכיח שהיה יוד ונעשה אח"כ ויו. ואם יודע הסופר שבעת שגרר הרגל תיקן גם העוקצים. הרי נתברר שנכתב ויו מתחילה

ולכאורה יש לדון דהכא בעת שכתב הויו כתב רגלו מלמעלה למטה. וא"כ נעשה מקודם צורת יוד ואח"כ ויו. ולדעת הסמ"ק לא מיקרי חק תוכות היכי שנעשה אחר שנכתב האות כדינו. ואף שיש לחלק בין היכא שעוסק עדיין בכתיבתו להיכא שכבר סילק ידו. וכעין זה כתב לחלק בג"פ סי' קכ"ה סקל"ט. וכן לפמ"ש הג"פ שם סקל"ב שאם עשאו בכוונה לצורת אות אחרת מודה הסמ"ק דהוי חק תוכות אף שנגמרה צורת האות מקודם. ומיישב בזה מ"ש הסמ"ק שאם עשה ה"א במקום דלית אסור למחוק רגל ההא דהוי ח"ת אף שקודם שעשה רגל שמאלית נגמר הדלית ע"ש. א"כ גם בנ"ד י"ל כן. והרעק"א בסי' ל"ב סי"ז כתב לחלק להסמ"ק בין נשתנה לצורת אות אחרת או לא ע"ש. ולפ"ז גם בנ"ד י"ל שמודה הסמ"ק. ואף אם יש עוקצים בשמאל כמו ביוד. מ"מ י"ל דמיקרי שנשתנה לצורת ויו. כי הויו אינו נפסל ע"י עוקצין. אבל לענ"ד דבריהם דחוקים לחדש חילוקים כאלו. דכיון דס"ל להסמ"ק שאם כבר נגמר צורת האות ויש עליו שם האות. שוב מה שניתוסף עליו מותר לגוררו ולא מיקרי חק תוכות. א"כ מה סברא היא זו לחלק בין נשתנה לאות אחר או אם לא סילק ידיו. ועל חילוק הג"פ כתב הרעק"א שם שהוא דוחק. ולענ"ד גם סברת הרעק"א דחוקה. ועוד דהא מקור סברת הסמ"ק הוא מהירושלמי פ"ק