דברי מלכיאל ג קד

ורש"י פירש בדה"י שם שאליפלט הראשון מת ואח"כ נולד אליפלט השני ולזה לא מנה הכתוב בשמואל ב' ה' את הראשון. וכ"כ שם על אלישמע שנמנה בדה"י שני בנים בשם זה. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא בשמואל שם חשיב אלישוע במקום אלישמע הראשון וכ"ה בדהי"א י"ד. וכ"כ הרד"ק בשמואל שם שאלישוע הוא אלישמע שבכאן. וכן מוכרח דא"כ למה לא חשיב בדה"י גם את אלישוע דהא בדה"י בא לחשוב כל בניו אף אותם שמתו בקוטנם כפרש"י ורד"ק שם. ועו"ק דהא לא חשיב בשמואל את נוגה ועכצ"ל שמת ג"כ כמש"כ הרד"ק. ואולי ס"ל לרש"י שאלישוע הוא נוגה. ותמהני דטפי עדיף לומר דהיינו אלישמע ונוגה מת וכמ"ש הרד"ק. דאלישוע נופל על לשון אלישמע דשוע ג"כ לשון שמיעה והאזנה כידוע. ועכ"פ משמע מפירש"י שאין קורים לשני בנים בשם אחד. אבל הוא תמוה וכמש"ל וכדמוכח מהא דאלישמע וכמפורש ברד"ק. וידוע שהפירוש שעל דה"י אינו מרש"י ז"ל רק ממפרש אחר. והעיקר נראה כמש"ל שאח"כ כשגדלו הבנים היו משנים שם אחד מהם כדי לעשות סימן. ולזה קראוהו כשגדל אלישוע. וכן את אציפלט הראשון קראוהו אח"כ אלפלט כדאיתא שדהי"א ד'. והרגיש בשינוי זה הרד"ק בדהי"א ג'. ונראה שבדהי"א ג' חושבם כפי שהיה שמם בשעה שנולדו. ובדהי"א י"ד חושבם כפי שהיה שמם בשעת שכבר גדלו קצת ששינו שמם לאלישוע ואלפלט. ובש"ב ה' חושבם כפי שהיו בעת שכבר היו לאנשים. ואז כבר מתו אלפלט הראשון ונוגה. וכמ"ש הרד"ק שבש"ב חשיב רק אותם שנשארו בחיים. ובדה"י חשיב כל אותם שנולדו לו. וכ"נ ביומא ל"ט דאיתא שם שקראוהו בן חמצן עד יום מותו. וקשה דהא אסור לכנות שם לחבירו והיכי מייתי לה הש"ס. וכה"ג איתא בסוטה דף מ"ז שחזרו לקרותו בן הרצחן. וקשה ג"כ כנ"ל. אבל הענין הוא שרק לכנות שם גנאי אסור. אבל כשמשנין את שמו לגמרי לפי המאורע שפיר שרי כי כן הי' דרכם לקרות כל אדם לפי המאורע וכמש"ל. ולזה ספרו חז"ל ששינו את שם האנשים האלה ע"פ המאורע כדי שיכירום וידעו להזהר מהם. ואפשר שזה היה הענין שדרש ר"מ שמות ביומא פ"ג ע"ב לפי שקראו שמותם על שם המאורע ויש להאריך בביאור ענין זה ואכ"מ

ומצאתי בס' אדני פז סי' כ"ה וסי' ל"ד שכתב שמותר לקרוא שם בנו כשם הבן שמת לו. והביא ראיה מפירש"י שבדה"י ג'. ולקרוא שם אחד לשני בניו כשהם חיים הוכיח דמותר מהא דמר ינוקא ומר קשישא בני ר"ח. ובהשמטות שם כתב שטעה שאינו ברש"י רק ברד"ק בש"ב ה' כתב שאלפלט הראשון מת. ואף אי נימא שמת קודם לידת השני. מ"מ מוכח דשרי לקרות בשם המת. וא"ל דאלפלט הוא שם אחר מאליפלט דמ"מ כיון שההמון אין מדקדקים בכך וקורים שניהם שוים ש"מ דמותר. מ"מ עצהיו"ט משום עין הרע או משום ריע מזלא אין לקרוא שני בנים בשם אחד בין שהם חיים בין שמת אחד מהם עכ"ד. ודבריו בהשמטה תמוהים דבאמת כן פירש"י להדיא בדהי"א ג' שאליפלט השני נולד אחרי מות הראשון. ומזה מוכח שאין לקרוא בשם אחד לב' בנים בחיי הראשון. דאי שרי למה דקדק לפרש שנולד אחר מיתת הראשון וגם מ"ש דא"ל דאלפלט לחוד ואליפלט לחוד. הוא תמוה דהא בדהי"א ג' כתוב בשניהם אליפלט ורק בק' י"ד כתוב אלפלט באחד והרגיש הרד"ק בשינוי זה וכמש"ל וגם מ"ש שההמון אין מדקדקים הוא תמוה דמה לנו לההמון כיון דמ"מ הוא שני שמות. ומצינו כמה שמות קרובים במבטא זה לזה וע' דהי"א ד' שם שני אחים זיף וזיפה. ומ"ש דהא דמר ינוקא ומר קשישא נזכרים בר"פ מי שהיה נשוי. ז"א והוא בס"פ הכותב. ומ"ש שלא לקרוא בשם בנו המת משום ריע מזלו כ"כ גם בסידור יעב"ץ בהלכות מילה בנחל תשיעי וכתב שם בשם ס"ח שלא לקרוא בנו בשם אדם שלא הצליח ע"ש

עכ"פ מוכח מזה שהיו קוראים בשם אחד לשני בנים. ורק אח"כ היו משנים את שם אחד מהם לסימן. ואצלינו שאין משנים השם אח"כ שלא מחמת חולי. אין קוראים לב' בנים בשם אחד. ולזה בנ"ד נראה שאין לקרוא בשם אחד לבן ולבת. כי מה חילוק יש בזה. דאם הטעם משום חשש מכשול. יש בזה ג"כ חשש זה. ואי נימא הטעם משום עין הרע. שייך גם בזה. ובלא"ה אני תמה במה שנהגו לקרוא לנקיבות בשמות שנקראים בהם זכרים. ואין ראוי לעשות כן ויש בזה כמה חששות. וזכר לדבר יש מאיסור דאשה לא תלבש שמלת גבר. וע"ל ס"ס קי"ג

סימן עו כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה נחמי' נ"י הגאבד"ק דאדזימין

ע"ד מה שנמצא בס"ת אות יוד שבשם הקודש דבוק לאות הא. והאותיות ניכרין היטב. רק שנראה לכל שהם דבוקים והסופר אומר שבשעת כתיבה נכתבו כהוגן. ואח"כ נדבקו ע"י רוק או ע"י דבר לח אחר. כי עודנו עוסק בכתיבת יריעה זו. וכת"ר האריך בפלפול נאה. וביקש לדעת דעתי בזה. ואנכי מטרדותי וגם כי עלי להשיב כעת עוד איזה תשובות למעשה. אשיב בקוצר

הנה גוף דין זה כבר הרגיש כת"ר שהוא מפורש באו"ח סי' ל"ב סכ"ו ובי"ד סי' רע"ו סי"א שמותר להפריד. רק שחשש למ"ש הנו"ב במ"ת סי' קס"ט דזה דווקא כשהם דבוקים מתחילת כתיבתם. אבל כשנעשה אח"כ אסור כי שמא הלכה שכשר בזה ואסור למחוק אף מקצת אות. וביאר כת"ר כוונתו לחוש לשיטת הרשב"א שמתיר בנעשה אחר כתיבה מצד שאפשר לגרור וכל הראוי לבילה אינו מעכב. ושכ"כ באבן העוזר שכ"ד המרדכי שאסור להפריד אותיות השם מטעם זה. ושוב הביא דברי הפמ"ג בסי' ל"ב במ"ז ס"ק י"ח שמותר להפריד. דאי נימא שאסור א"כ שוב אינו ראוי לגרור. והאריך כת"ר בזה דממ"נ אם נתיר לגרור שוב הוי כשר בלא גרירה וממילא אסור וכיון דאסור שוב הוא פסול ומותר לגרור. והביא מהא דעלה עליה זכר דניחא לו אף דכיון שנפסלת לפרה אדומה תו לא ניחא ליה ואי לא ניחא ליה הרי היא כשירה ושוב ניחא ליה. והעיר עוד מאיזה מקומות בכגון זה. והנה לא אאריך בסברא זו באשר בנ"ד נראה דלא שייך זה. דהא כל עיקר סברת הרשב"א שמכשיר בנגיעה לאחר כתיבה הוא מצד שהאות נכתב בהכשר ואף שאינו מוקף גויל מ"מ כיון שאפשר לגרור הרי לא נתקלקל האות והוי הנגיעה כמו שעוה הדבוק על האות או אצל האות שאינו פוסל אף אם השעוה שחור כדיו כי הוא דבר חיצוני. אבל כשא"א לגרור הוי כדבר נוסף על האות והוי כגוף אחד דבטל לגביה. ונפסל משום שאינו נכתב בהכשר. ולזה ס"ל להרשב"א דאף בשבת שאסור לגרור ג"כ כשר כיון שעומד לגררו אחר שבת. ולשון ראוי לבילה דנקיט הרשב"א י"ל דלאו דווקא הוא דא"כ יפסול בשבת והב"ח והט"ז סי' ל"ב סקי"ח כתבו דכיון דמה שאינו ראוי לגרור הוא מצד איסור שבת לא מיקרי אינו ראוי. ולענ"ד צ"ע דהא אמרינן בחולין פ"ג ע"ב דכיון שאסור לתת עפר תחת הדם במזבח משום חציצה או משום מוסיף על הבנין מיקרי אינו ראוי לבילה ע"ש. ואף שאיסור הוספת בנין וחציצה הוא איסור שאינו בעצם הכיסוי מ"מ מיקרי אינו ראוי. ויש להאריך בזה. וע' חיבורי ח"א סי' ל'. אך לפמש"ל א"ש דכיון דעומד לגרור הוי כדבר נוסף. ודמי להא דקיי"ל בפ"ה דכלאים ובב"ב דף ק"ב שרואים האילנות והקברים האמצעים כאלו אינם והכי קיי"ל שם. ואי נימא כסברת הב"ח והט"ז שהזכרנו דבשביל איסור אחר לא מיקרי אינו ראוי. א"כ גם בנ"ד נימא שהאיסור הוא רק בשביל מחיקת השם ולולא איסור זה שפיר אפשר לגרור. והעיקר כמש"ל. והרד"כ כתב דלא אמרינן כל הראוי לבילה רק היכא דאיתא בש"ס. והובא במל"מ פ"ג מהל' ביכורים ומקשה מזה על הרשב"א. ולפמ"ש א"ש דלאו דווקא נקיט לשון זה. וממילא הכא אף שאסור לגרור