דברי מלכיאל ג קב

מדכתיב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. נראה הכוונה שמוכיח ממה שלא הלך מרע"ה אל קרח שהיה עיקר בעל המחלוקת. אבל הלך אל דתן ואבירם שהיו ראשי המחזיקים במחלוקת. והיינו משום שאם לא יהיו מחזיקים בידו ממילא תבטל המחלוקת כי כל בעל מחלוקת לא יכון לבדו בלא עוזרים וגם כיון שיראו את גודל העון של המחזיקים. ממילא ילמוד בעל המחלוקת בעצמו וידע את גודל חטאו ולזה שפיר ילפינן ממה שהלך מרע"ה לדתן ואבירם שאסור להחזיק במחלוקת. ויש להאריך אך טרדותי מרובות

עכ"פ שמענו מכל הלין שאסור לסמוך על הוראות האיש אשר הרים ידו להורות במקום רבו. וכל הוראותיו אסורות על כל בני העיר ההיא כנבילה וטריפה וחלילה לסמוך עליו ובפרט כפי ששמעתי כבר אסר את הוראותיו הגאון מהרי"א זצ"ל הגאבד"ק קאוונא ועוד גדולים. ומי זה פתי יסור הנה לכוות בגחלתם. וכל המחזיק ביד האיש הנ"ל עובר על לאו כמש"ל ומכל שכן שחלילה חולין הוא לכל ירא ד' לקפח פרנסת הרב דמתא. וכל אשר עברו עד כה ולקחו שמרים מאחר. בודאי צריכים לשלם להרב הריוח וכמש"ל אי משום גזילה אי משום נדר ותקנת הקהל וגם צריכים לפייסו על מה שציערו אותו בזה שקיפחו פרנסתו עד כה. וכדקיי"ל בב"ק דף צ"ב

וביותר חל האיסור על האיש שלא להורות שום הוראה בעיר שם. ושלא לקפח פרנסת רבו. וראו נא מה שכתב הגאון החסיד מוהרש"ז זצ"ל בשו"ת שבסוף שו"ע שלו סי' ט' על שו"ב שהשיג גבול שו"ב אחר. דכיון דבשו"ב בעינן שיהא מוחזק לאדם כשר. ומפורש בש"ס ופוסקים שעני המהפך בחררה ואחר נטלה הימנו נקרא רשע. א"כ זה המשיג גבול נקרא רשע ואיך נוכל לומר עליו שהוא אדם כשר. כי הלא רשע ואדם כשר וירא שמים הם שני הפכים. ומוטל חובה על כל האנשים השומעים להתאמץ בכל עוז להסיר המכשול ע"כ דברי קדשו. והדברים מאירים ואמיתיים. ואם כה אמר בשו"ב. מה נאמר ומה נדבר ברב ומורה אשר הוא יורה דעת לכל העדה. ועליו להדריך את עדתו בדרכי יושר ומדות טובות. ולא שיחלל עוד את השם שיאמרו ההמונים אם המתנשא להורות עושה כן להשיג גבול רב גדול ממנו. הותר לנו אף לגזול ח"ו לעיני השמש. אוי לאותה בושה וכלימה. וניכר שאין בו יראת שמים ובודאי אינו ראוי להורות. ואם יש לו אמתלא יבאר דבריו לפני גדולי הדור ושמוע בין אחיכם כתיב. או יביאו איזה ב"ד מן הסמוכים למקום החילול ויתברר האמת. ומי שחותמו אמת ידריכם בדרך אמת ונזכה כולנו לאור באור האמת

סימן עד

כבוד הרב הגדול וכו' מו"ה יעקב ישראל נ"י רב בקאנטאקוזאווקא

ע"ד מי שמת לו בן מחמת מילה שיצא דם הרבה. ואח"כ נולדה לו בת וחתכה בסכין באצבעה ויצא דם הרבה עד שמתה. ואמרו הרופאים הסיבה כי בניו של זה רפוי דמם ואינו נבלע באברים כראוי. ועתה נולד לו בן. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה אם מותר למולו

נראה פשוט שאסור למולו כי הלא אף אם לא מת אחד מבניו ורופא אומר שבניו של זה דמם אין נבלע באברים ודאי היה אסור למולו. ומכ"ש בנ"ד שמתו עי"ז שני בנים ובמילה יש סכנה יותר מחתך באצבע כי לשם מתפשטים העורקים מכל הגוף כידוע שהברית היא חותם הגוף וכמבואר בספרים ולכאורה יש לדון שאין להחזיק מנקיבה לזכר וכעין שיטת האגודה ש"פ הובאו ברמ"א סי' רס"ג ס"ב דרק אחיות מחזקות לענין מילה ולא אחים. אבל כבר חלקו רוב הפוסקים כמבואר בפוסקים שם. וע"ש בברכי יוסף ושאר אחרונים. וגם דהא במשפחה כתבו הפוסקים שאין חילוק. רק קצתם כתבו דבמשפחת אב צריך שיוחזק ג"פ. וגם בזה חלקו הפוסקים וספק נפשות להקל. ועוד דעיקר טעם הסוברים דרק אחיות מחזקות. היינו משום דהדם בא מן האשה כדאיתא בנדה ל"א ולזה שייך לומר שהוחזקו דרפו דמם. ולפ"ז בזכר ונקיבה בני אם אחת הוי שפיר חזקה. ובפרט בנ"ד שהרופא אומר דרפי דמם. בודאי אסור למולו. וכן פירש"י בחולין מ"ז ע"ב דהיכא שלא נבלע דמו הוא מת מחמת מכה קלה. וא"כ אין חילוק אם המכה בגיד או באצבע. וכן קיי"ל ביו"ד ר"ס רס"ג דהיכא שלא נבלע דמו אין מלין אף בילד הראשון שלא הוחזקו אחיו למות מחמת מילה ובנ"ד שהגיד הרופא שדמם רפוי בודאי הוא נאמן ע"ז כדקיי"ל בכל דבר הנוגע לסכנה אף לעבור על איסור תורה

ולכאורה יש לדון דבמילה י"ל שלא יזיק לו דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ולזה צריך שיוחזק דווקא שימותו מחמת מילה. אבל ז"א דהא אף בפעם ראשון אם רואים שלא נבלע בו דמו אין מלין אותו כדקיי"ל ר"ס רס"ג כמש"ל. והא שהוצרך בהא דחולין מ"ז ע"ב סברא זו בילד שלישי. כבר הרגישו בזה המפרשים וכתבו שזה שמתו שנים הראשונים גרם לר"נ שיעיין בסיבת הדבר. וע' מהרש"א שם ושמ"פ. ועח"ס סי' רמ"ה. ובלא"ה חליצה לומר שיסמכו במקום סכנה על סברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ואף דמצינו באו"ח סי' תנ"ה לענין מים שלנו שאין לחוש בהם לשפכם מפני המת או מפני התקופה. היינו שם דהוי רק חשש בעלמא וגם כי החשש הוא לדבר רוחניי. לזה אמרינן דבמקום מצוה אין הרוח רעה שולט אבל במה שמזיק בטבע חלילה לסמוך להקל במקום מצוה ואדרבא כיון דקיי"ל וחי בהם ולא שימות בהם. הרי הוא פטור ממצוה זו ואינו שומר מצוה כלל. וכבר נחלקו הפוסקים בקטלנית לענין יבום כמ"ש הח"צ סי' א'. ואף המקילים בזה נראה טעמם ג"כ לפי שאינו רק חשש סכנה כמ"ש התה"ד סי' רי"א והרמב"ם כתב שהיא רק כעין ניחוש ע' אה"ע סי' ט' בח"מ אבל במילה לא שייך זה. ונראה דלמ"ד ביבמות ס"ד בטעם קטלנית דמעין גורם כ"ע מודו דאסור אף במקום מצוה דבדבר שהוא בטבע לא שייך לומר שומר מצוה וגו' וכמש"ל. והמקילים במקום מצוה הוא למ"ד מזל גורם דכוותיה קיי"ל באה"ע ר"ס ט'. והא דלא אמר הש"ס שם נ"מ זו. י"ל אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. וכעין זה קיי"ל באו"ח סי' רע"ב שאין לקדש על יין מגולה ומפורש בש"ס פסחים ח' דהיכא דשכיח היזקא אין לסמוך אף במקום מצוה ויש להאריך בזה. שוב ראיתי בשו"ת שם אריה חי"ד סי' כ"ז שכתב ג"כ שאין לסמוך על סברא דשומר מצוה במקום סכנה והביא ראיה ממה שאין מלים במתו אחיו מחמת מילה רק לא הרגיש שם לחלק בין דבר המזיק בסגולה לדבר המזיק בטבע כמו מילה כדאיתא ביבמות ס"ד דאיכא משפחה דרפו דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא וכמש"ל. ולענ"ד היא סברא נכונה

ועכ"פ בנ"ד אין לחלק בין מחמת מילה או מחמה פצע באבר אחר. ואסור למול עד שיגדל ויתחזק כוחו כדקיי"ל בסי' רס"ג וע' נו"ב סי' קס"ה וח"ס סי' רמ"ה. והנה כת"ר לא הזכיר כמה שנים היתה הבת כשאירע לה זאת. ואם כבר נתגדלה יש לדון שאסור למולו אף כשיגדל כיון דחזינן דרפי דמם אף כשהם גדולים. ואף שבזה לא הוחזקו שהרי הראשון מת בקטנותו מחמת מילה. מ"מ י"ל דכיון דחזינן שדמם רפוי א"כ סגי בפעם אחד לברר שדמם רפוי אף בגדלם. ובפרט לפמש"ל שמחוייבים לסמוך על דברי הרופא. והרי הרופא אומר שדמם רפוי אף בגדלם. אך ז"א דהרי הרופא לא אמר שמוחזקים להיות דמם רפוי בגדלם. רק אמר שהסיבה שמתו היא בשביל שדמם רפוי. ואוקמא אדינא במה שנקרא הוחזקו ע"פ דין. ובאשר לא עוררני מעכ"ת ע"ז וטרדותי מרובות אקצר: