דברי מלכיאל ג קא

שחייב על גרם היזק כדהא דר"פ האומנים באם לא מצאו מה לעשות שחייב הבעה"ב לשלם להם אם כבר התחילו במלאכתם ובפרט דהכא ברי היזקא. ולדעת קצת פוסקים עיקר טעם מבטל כיסו דפטור הוא משום שאין ההיזק ברי וע' ח"ס חח"מ סי' קע"ח שהאריך בזה ואכ"מ. ועוד דבנ"ד גם מדין נדר נגעו בה שאין נדר גדול מזה שנדרו להחזיק ת"ח ולנקוט לי' שוקא במכירת שמרים. והוי להם לירא מעון גזל ועון נדרים ולשלם להרב את כל ההפסד. וא"ל שאין תקנה במה שישלמו לו כעת כיון שכבר עברו על נדרם. דהא מפורש בח"מ סי' ע"ג וביו"ד סי' רכ"ח סמ"א שאם נשבע לפרוע לחבירו ביום מוגבל ועבר היום בכ"ז חלה עליו השבועה לפרוע ביום אחר ועובר על השבועה בכל יום. וע"ש באחרונים וע' חיבורי ח"א סי' נ"ח וה"ה הכא החיוב ליקח שמרים הוא חיוב פרעון שכר פעולה כמש"ל. ולזה חייבים לצאת ידי נדרם ותקנת הקהל לשלם להרב הריוח מהשמרים שלקחו מאחר. וידוע שעון נדרים חמור מאד ויזהרו שלא יענשו על זה ח"ו והרי ביוהכ"פ תחלת הבקשה וההשתדלות לכפרת עון אנו משתדלים לתקן עון נדרים באמירת כל נדרי ויש לי אריכות בזה ואכ"מ

והנה בנ"ד כפי שכתבו לי האיש שקם להורות הוא תלמיד הרב דשם. וידוע שאף תלמיד חבר אסור להורות במקום רבו ע' יו"ד סי' רמ"ב ס"ד וש"ך שם סקט"ז ויש להאריך בזה. ולפ"ז השואלים מהאיש הלז איזה דין או הוראת או"ה עוברים על לפני עור שמכשילים אותו להורות במקום רבו ועוד נראה דכיון דקיי"ל בכתובות דף ס' ע"ב שתלמיד המורה במקום רבו לא מיסתייעא לו מילתא להורות כדין ועלול לטעות אף בביעתא בכותחא. א"כ אסור לסמוך עליו בהוראה אף אם הוא מוסמך. כי כעת הוא עלול לטעות אף בביעתא בכיתחא. ואינו ראוי להוראה כלל. ואף דקיי"ל בסי' רמ"ב ס"ח וס"ט דבדבר הפשוט בפוסקים מותר להורות במקום רבו וכגון נטל"פ וששים וכן כל דין הכתוב בספרים. מ"מ הרי השואל אינו יודע אם שאלתו הוא דין מפורש או שצריך לדמות מילתא למילתא ועוד דהרבה שאלות יש בהם דיעות שונות בפוסקים ואף בשאלות פשיטות שצריך בזה הכרעת המורה שיורה כאחד הפוסקים. וזה אסור לו להורות. וממילא עלול הוא לטעות בזה כנ"ל. וכמה דברים תלויים באומדנא כגון לשער ששים ולשער איזה דבר פוגם בעין וכדומה. ובזה אפשר לטעות. ובכל דין אף שמפורש בפוסקים. מ"מ יש מקום לדון בזה ולעשות איזה ספק. וממילא אסור להורות במקום רבו דאפשר שיתראה לו כדבר פשוט. ובאמת יש בזה חידוש ואפשר לטעות בזה

ועפ"ז נראה לישב קושיית התוס' בעירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דרוש שהקשו אהא דאיתא שם שנדב ואביהוא דרשו ונתנו בני אהרן הכהן אש שמצוה להביא מן ההדיוט דהא קרא כתיב גבי מזבח החיצון ולא על מזבח הפנימי. ונראה דבאמת קשה האיך מלא לבם להורות במקום מרע"ה וגם לשון הש"ס מאי דרוש קשה קצת דמהיכא פשוט להם שדרשו מקרא ונראה שהם חשבו שהוא דין מפורש בפסוק ומותרים להורות במקום רבם. וע' במהרש"א שהקשה באמת דזה מפורש בפסוק ומה חידשו בזה. אכן בכ"ז היה זה הוראה במקום רבם כיון שאינו מפורש כ"כ וכמו שתירץ המהרש"א ע"ש. ולזה טעו בדרשתם וחשבו דקאי גם על מזבח הפנימי כדאיתא בכתובות ס' דלא מיסתייעא מילתא. ומצאתי בחידושי הריטב"א שכתב בשם הראב"ד שבאמת טעו בזה. אך לא ביאר שסיבת הטעות היה מצד שהיתה בפני רבם וכנ"ל

ועפ"ז נראה לבאר לשון הש"ס בברכות ל"א ע"ב דאיתא שם ששמואל הורה בפני עלי ששחיטה כשירה בזר. ואמר עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו את וכל המורה בפני רבו חייב מיתה. ומבואר אח"כ שחנה ביקשה את עלי שלא יענישהו ונעתר לה ע"ש. ולשון מימר שפיר קאמרת צריך ביאור. ועו"ק דבעירובין ס"ג איתא שתלמיד אחד הורה בפני ר"א ואמר שלא יוציא שנתו וכן היה. וקשה למה לא התפלל ר"א שלא יענש וכמו עלי על שמואל. וכבר נאמר גם ענוש לצדיק לא טוב וכדאיתא בברכות דף ז'. וכן קשה למה נענשו נדב ואביהוא דהא מרע"ה בודאי היה מוחל על כבודו וכמ"ש הרמב"ן בפ' בהעלותך. וביותר קשה דבברכות שם איתא שעלי אמר לחנה שבקי לי דאענשיה. הרי מבואר שזה תלוי בהרב. והנראה לחלק בזה דבמקום שהתלמיד המורה טעה בהוראתו ומוכח שהי' שלא ברצון ההשגחה שיורה דהלא לא איסתייעא מילתא. ולזה עונשו מרובה בשביל עצם ההוראה אף אם הרב מוחל על כבודו ואין הרב יכול להצילו מן העונש. אכן אם הורה כהלכה ואין עבירתו רק משום אפקירותא נגד רבו כדאיתא בכתובות דף ס'. בזה שפיר יכול הרב למחול על כבודו שלא יענש. וכ"כ התוס' בכתובות שם שמועיל בזה מחילה. ולזה גבי נדב ואביהו שטעו בדין כנ"ל לא הועילה מחילת מרע"ה וכן אותו תלמיד של ר"א טעה בהוראתו. אבל שמואל הורה כהלכה ולזה אמר עלי דאף דשפיר קאמרת וניכר שמן השמים הרשוהו על זה. מ"מ הוי כאפקירותא נגד רבו. וכיון ששמעה חנה דברי עלי שהורה כהלכה. ביקשתו שימחול לו כי באופן כזה תלוי רק במחילתו וכנ"ל

ובירושלמי פ"ו דשביעית ה"א איתא שתלמיד שהורה אף שהורה כהלכה אין הוראתו הוראה. וצריך להבין למה אין הוראתו הוראה. ונראה דבסנהדרין דף ה' איתא כיון דגמיר ל"ל רשותא להורות ומשני מפני שתלמיד אחד דרש שמי ביצים אין מכשירים וסברו השומעים שהוא מי בצעים ולשו עיסותיהם בטומאה באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו. מבואר מזה שתלמיד המורה בלי רשות רבו. אף שמורה כהלכה בכ"ז אפשר שהשומעים יטעו בדבריו דלא מיסתייעא ליה מילתא. וכ"ה בירושלמי שם דמייתי שם עובדא דמי ביצים הנ"ל רק קצת באופן אחר ע"ש שלפי הירושלמי מיושב קושיית התוס' בסנהדרין שם. ועלה קאמר הא דאפילו הורה כהלכה אינה הוראה. והיינו מטעם הנ"ל שמא יטעו השומעים בדבריו. ולפ"ז י"ל דאף שכתבו הפוסקים שמותר לו להורות בדבר פשוט. היינו רק במקום שהרב נותן לו רשות ע"ז אבל כשאינו נותן לו רשות ע"ז. נהי דבדידיה לא שייך לומר לא מסתייעא מילתא כיון שהוא דבר פשוט. מ"מ יש לחוש שהשומע יטעה בדבר. וזה מעשים בכל יום שרוב השואלים הם נשים וקטנים ועלולים לטעות בדברי המורה אף בדבר פשוט. ואף שכבר נתן לו רבו רשות להורות. בכ"ז עתה שמורה במקומו יכול לבטל סמיכה שנתן לו. ובפרט בכגון זה שאנו רואים שנתחמץ זה האיש שמורה בפני רבו וגורם מחלוקת בישראל. וראוי להסיר ממנו עטרת הסמיכה

היוצא מזה שהמורה במקום רבו עלול לטעות אף בדבר שנראה כמפורש. ולזה אסור לשאול ממנו לסמוך על הוראותיו. ובפרט שאין לו רשות מרבו ע"ז ולא משום רב וגדול ולבד כל אלה הוא חילול השם בעיני ההמון שתלמידי חכמים ישיגו איש את גבול רעהו. וע"פ רוב בענינים כאלה מתהוים שני צדדים. וכל צד מבזה את הרב של הצד שכנגדו. ועי"ז מתבזים שניהם. ומתבזים כל הת"ח בעיני עמי הארץ. וכבר בארתי בחיבורי ח"א סי' ל"ו שטובת העיר היא שיהא להם רק רב אחד לכולם ויכולים לכוף זה את זה על זה. וכל העובר ע"ז הרי הוא גורם מחלוקת בישראל ועובר על לאו דלא יהי' כקרח וכעדתו וכדאיתא בסנהדרין דף ק"י ע"א שכל המחזיק במחלוקת עובר על לאו זה. ונראה דנקיט מחזיק במחלוקת. שאף אם הוא בעצמו אינו מן החולקים רק שמחזיק ביד העושה מחלוקת ג"כ עובר בלאו. ולזה מייתי קרא דולא יהיה כקרח וכעדתו. דקשה ל"ל למיכתב וכעדתו דסגי דלימא כקרח לחוד. אבל הכוונה דלא מיבעיא שאסור לעשות מחלוקת דזה הוי כקרח. אלא אסור אף להחזיק עם החולק על הרב. והיינו שלא יהי כעדת קרח שהם החזיקו בידו. ואיתא שם בסנהדרין דיליף שאין מחזיקין במחלוקת