דברי מלכיאל ב תמב

דסוגיא אזלא אליבא דרבא וליכא בקדושין לפ"ע. ושם מייתי ג"כ בשם הרמב"ן לתרץ קושיית התו' השנית דנפקותא דגרושה אזלא לאביי ודאקפי לי אזלא לרבא. והיינו כעין מש"ל. והתו' שלא תרצו כן בקושייתם השנית נראה פשוט משום דס"ל לדינא דאף לרבא הוי שלד"ע בכה"ג וכתירוצם. ולזה תרצו האמת. וכן גבי לפ"ע כתבו לישב גם לאביי כנ"ל: ג) וקצת י"ל דלהכי לא תירצו דהני נפקותות אזלו לאביי משום דהך דאקפי לי קטן לא מצי אזלא לאביי כמו שיבואר. ולומר דחדא הוי אליבא דרבא. לא משמע להו. וכ"נ דעתם בנזיר נ"ז ושבועות ג' שהוכיחו מסוגיין דהלכה כר"ה. וקשה דילמא באמת נקיט נפקותא דגרושה לראב"א ואקפי לרב הונא. ומנא להו דהסוגיא אזלא רק לר"ה. ועכצ"ל דמשמע להו דתרווייהו נאמרו אליבא דחד כיון דסתמא דש"ס קאמר לה. ולהכי מוקי דתרווייהו אליבא דרבא. ומ"מ בעו לאוקמא נפקותא קמייתא לאביי כי היכי דעכ"פ יהי חדא נפקותא גם לאביי. ולזה כתבו דאף דאיכא לפני עור לאביי מ"מ אתי שפיר. ואח"כ כתבו לבאר דא"ש גם לרבא כי היכי שיהיו שני הנפקותות גם אליבא דחד וכמש"ל: ד) ואבאר דברי דהנה בלאו דלא תקיפו קיי"ל אחד המקיף ואחד הניקף במשמע וס"ל לראב"א בנזיר נ"ז ע"ב דמקשינן מקיף לניקף שאם הניקף אינו בר חיוב גם המקיף פטור. ורב הונא לא ס"ל הכי ע"ש. וצריך להבין במאי פליגי כיון דגם רב הונא ס"ל שהניקף ומקיף חייבים ע"ש בתו'. ונראה דהנה רש"י פירש במכות כ' ע"ב דמשמע לא תקיפו לא תניחו להקיף. אי נמי מדאפקיה רחמנא בלשון רבים משמע דלמקיף ולניקף אזהר רחמנא ע"ש. והתו' בנזיר נ"ז ע"ב כתבו הטעם מדלא כתיב לא תוקפו. ונראה שזהו לפירוש ראשון שברש"י דמכות שם דפשוטו הוי לניקף ורק מדאפקיה בלשון הקפה ילפינן אזהרה למקיף ודוחק. ונראה דעתם דדרשינן קרי וכתיב לא תוקפו ולא תקיפו כי במקרא כתוב חסר. וכמו יתן ויותן עבד ועובד וכדומה רבים בש"ס. ונראה שזה שייך דווקא אי כתיב לשון רבים. דאי הוי כתב לא תקיף פאת ראשך לא הוי ידעינן אזהרה למקיף אם אינו ניקף דהא כתיב פאת ראשך שהוא בעצמו הניקף: ה) ונראה דבהכי פליגי ר"ה וראב"א. דראב"א יליף מדשני קרא דכתב הקפה בלשון רבים והשחתה בלשון יחיד דאתי לאורויי לחייב ניקף כנ"ל ודריש לא תוקפו ולא תקיפו וממילא דריש להקיש מקיף לניקף כיון דמחד קרא אתא וכדדרשינן יותן דומיא דיתן ועובד דומיא דעבד ע' ב"מ כ"ב ודף ל': אבל ר"ה ס"ל דילפינן ניקף מפשטות הכתוב כפירש"י דמשמעותו לא תניחו להקיף. וממילא לא הוקשו כלל. ובאמת בלא"ה נראה דאי הוי כתיב בלשון יחיד אין מקום ללמוד כלל לניקף ומקיף כיון דמיירי באחד שהוא מקיף וניקף. אבל כדכתיב בלשון רבים שפיר י"ל דאיירי במקיף חבירו ויש כאן מקיף וניקף ואיתקשו אהדדי כמש"ל וכעין זה כתבו התו' בע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני דמקשינן לא תשיך ללא תשוך דבמקום שאין חייב ע"ז אין חייב ע"ז ע"ש. וע' יבמות פ"ד ע"ב דאין האשה מוזהרת רק במקום שהוא מוזהר. וע' סנהדרין ס"ו ע"ב בפלוגתא דר"י ור' יונתן ואכמ"ל בזה. ורב הונא יליף מפשטות הכתוב ולהכי לא מקיש אהדדי. והא דשני וכתב קרא בלשון רבים דריש לה לדאיתא בקדושין ל"ה ע"ב למעט נשים בהשחתה והדר יליף בהיקש להקפה ע"ש: ו) ועפ"ז נראה לבאר סוגיא דקדושין ל"ה ע"ב דיליף דנשים אינם בהשחתה מדשני קרא וכתב זקנך לשון יחיד למעט זקן אשה ופריך מדתניא דזקן אשה הרי הוא כזקן לכ"ד מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דילפינן פאת פאת מבני אהרן ומסיק דפאת מיותר הוא לג"ש זו דבלא"ה הו"א דהפסיק הענין וגם נשים חייבות ע"ש. וקשה טובא דמאי פריך מהברייתא כיון דבמשנה שם תנן דנשים פטורות ודריש לה מקרא דזקנך והו"ל למירמי מתניתין אברייתא. וגם כבר הקשו התו' ל"ל ג"ש דפאת הא כבר דרשינן לה מזקנך. ותירוצם דחוק מאוד לכאורה. והרא"ש שם כתב באמת הטעם מדכתיב זקנך לשון יחיד. וכבר הקשה הפנ"י שם דהא במסקנא ילפינן לה מג"ש דפאת: ז) והנראה בזה דאביי ס"ל כראב"א דנזיר נ"ז דמקיש מקיף לניקף וכבר בארנו דיליף מדשני קרא. ולפ"ז הכא דס"ד למילף למעט אשה מדשני קרא. לאו דווקא מדשני קרא לחוד דזה מצינן לאוקמא למקיף וניקף וכמש"ל לראב"א ורק למאי דס"ד דהש"ס שם שאשה אין לה זקן ממילא קרא דלא תשחית פאת זקנך לא מצי איירי באשה כיון דמשמעותו שהמשחית משחית זקן עצמו ואשה אין לה זקן. וממילא מבואר שינוי הכתוב ג"כ. אבל כדמייתי מהברייתא שגם שער אשה מיקרי שפיר זקן שוב אין ראיה מדשני קרא למעט אשה די"ל דאתי לאקושי מקיף לניקף כראב"א וכנ"ל. ובזה שפיר מיושב קושית התו' דלהכי אצטריך אביי לאתויי ג"ש דפאת פאת משום דמדשינה הכתוב שוב אין ראיה. ומיושב ג"כ מה שהקשינו. דלהכי מייתי הברייתא ששער אשה נקרא זקן וממילא ליכא למילף מזקנך למעט אשה וכנ"ל: ח) ונראה דאביי לטעמיה דס"ל בקדושין ל"ו ע"א דג"ש דקרחה גלי לן דלא נימא הפסיק הענין ע"ש. וה"ה הכא ס"ל דג"ש דפאת גלי זה. אבל רבא דפליג עליה שם. גם הכא לא ס"ל הך סברא. ודקאמר שם קרח קרחה לא משמע ליה. י"ל כעין מ"ש התו' במנחות מ"ג ע"ב ד"ה ור"ש דלא משמע ליה למידרש להך דרשא ע"ש וכה"ג כתבו התו' בכ"מ. וע"כ צ"ל כן הכא דהא בדרש יתור אות הא איכא פלוגתא בש"ס בכמה דוכתי גם בין תנאים ומאי קאמר דרבא לא משמע ליה. אבל הדבר כמ"ש דלא משמע ליה למידרש להך דרשא. והיינו דלא ניחא ליה לחדש דין חדש בלמד ומלמד בשביל יתור לג"ש. וא"כ לפ"ז פשיטא דלא ס"ל לרבא ג"ש דפאת לפטור נשים. ובפרט למשנתינו שם דס"ל דנשים חייבות בקרחה. ועכצ"ל דהפסיק הענין וכמו שהקשו באמת התו' שם ל"ו ע"א יעו"ש: ט) ולזה נראה דרבא ס"ל כרב הונא דנזיר נ"ז דלא מקיש מקיף לניקף ודריש מקיף וניקף מפשטות הכתוב ולא מדשני קרא וכתב בלשון רבים וכמש"ל. ולזה ס"ל דאצטריך הא דשינה הכתוב למעט נשים. ואף שבארנו דממשמעות הכתוב אין למעט כיון שגם לאשה אפשר שיהא זקן. מ"מ מדשינה הכתוב נימא דבא למעט זקנך ולא זקן אשתך. ונראה דממעט משום דבזקנך יש חילוק בין לשון זכר ללשון נקיבה דבנקיבה נקוד צירה על הנון כידוע והומ"ל פאת זקן. וא"ל דא"כ הו"א דחייב אף המקיף את העכו"ם וכמ"ש התו' בנזיר נ"ז ע"ב דממעטינן עכו"ם מהקפה מדכתיב פאת ראשכם ע"ש וה"ה הכא. ז"א דהא כבר כתיב ופאת זקנם לא יגלחו. והוי ילפינן בג"ש דפאת פאת דאיירי רק בזקן של ישראלים ובני חיובא ועכ"פ דאתו לכלל חיובא ע' תוס' נזיר נ"ז ע"ב. ומדכתיב הכא זקנך ממעטינן אשה כנ"ל. אבל אי לא כתיב לשון יחיד ולא שני קרא לא הוי ממעטינן נשים. דהו"א אורחא דקרא הוא לכתוב בלשון זכר ולשון רבים דכה"ת נאמרה בלשון זכר: י) וכעין זה נראה בכוונת הש"ס יומא י"א ע"ב דתניא בית האשה והשותפין חייב במזוזה. ופריך הש"ס פשיטא ומשני דה"א ביתך ולא ביתה ולא ביתכם קמ"ל דכתיב למען ירבו ימיכם והני נמי בעו חיי. והקשה הרעק"א דזה הוי לימוד רק על אשה אבל שותפים יכולים לקנות כ"א בית לעצמו ונשאר בקושיא. ונראה דהנה צריך להבין מנ"ל למעט אשה מביתך הא אצטריך למעט שותפים. ובתו' ישינים שם כתבו דממעט מדכתיב ביתך בלשון זכר ולא ביתה. אבל עדיין קשה דאי הוי כתיב לשון נקיבה הו"א דווקא של נקיבה ולא של זכר. וגם מלשון זכר אין ראיה דהא כה"ת בלשון זכר נאמרה. ובכה"ג השוה הכתוב אשה לאיש כמ"ש התו' בב"ק ט"ו ע"א ובכ"ד בש"ס. וכ"נ בקדושין ל"ה דבעי למעט אשה מדשני קרא ולא מגוף לשון זקנך ולא זקנה. ודיליף בר"ה ו' בך ולא באשתך היינו מיתורא כמובן. ועוד קשה דביומא שם קאמר טעמא דהני לא בעו חיי. ובחולין קל"ה ע"ב בעי למעט שותפים מביתך ומשני כתיב למען ירבו ימיכם. ולא מסיק כלל הסברא דהני לא בעו חיי: