דברי מלכיאל ב תמג

יא) ולזה נראה שעיקר דיוק הש"ס ביומא הוא מביתך בתרא מדשני קרא דוקשרתם כתיב בלשון רבים וכתבתם בלשון יחיד. ולזה מוכיח דבא למעט או אשה או שותפין. דכיון דשינה הכתוב הו"ל למיכתב וכתבתם על מזוזת בית. ואף דבעי בית דירה ובית שלו. זה נדע מביתך קמא כמ"ש התו' במנחות מ"ד ע"א. ונראה שזהו כוונת התו' ישינים שהזכרנו. דאי הוי כתיב בית סתם אין נ"מ בין זכר לנקיבה אבל ביתך יש נ"מ דבלשון נקיבה קרינן התיו בצירה כידוע. ולזה ממעיטא מזה אשה. ויותר נראה דס"ד דהש"ס למעט שותפים מביתך קמא ואשה מביתך בתרא מדשני קרא כמש"ל. ונראה שזה תלוי בשני סברות התו' במנחות מ"ד אי בעינן ביתך ממש לענין מזוזה ועשו"ת רעק"א סי' ס"ו ואכמ"ל בזה. וע"ז משני הש"ס דהא כתיב למען ירבו ימיכם לשון רבים ומבואר דשותפים נמי חייבים. וכעין זה משני הש"ס בחולין קל"ה ע"ב על כמה דברים. ודמסיק הני בעי חיי וכו' היינו רק לרבות אשה. ומ"מ לא נקיט לשון גברי בעו חיי כדאיתא בקדושין ל"ד ע"א משום דאיירי גם בשותפין. ואף שעיקר הוכחה זו היא רק לענין נשים וכמש"ל. ולזה בחולין קל"ה ע"ב דמייתי לה רק לענין שותפים לא מסיק הא דהני בעו חיי משום דלענין שותפים א"צ זה וגם לא שייך זה כמ"ש הרעק"א. וכ"נ בתו' שם קל"ו ע"א שהקשו דלוקמא למעט שותפות עכו"ם. וקשה דזה ג"כ יש לרבות מלמען ירבו דהני בעו חיי וכו'. ואף שהט"ז בי"ד סי' רפ"ו הביא בשם הלבוש להוכיח דשותפות עכו"ם פטור מלמען ירבו ע"ש. אבל הוא תמוה וכמש"ש הש"ך. ובמרדכי הוא רק סלקא דעתיה של השואל שם אבל בתשובה שם לא הזכיר טעם זה ע"ש. ויש להאריך בענין זה ואכ"מ. ועכ"פ דברי התו' קשים. אבל לפמ"ש א"ש דהש"ס מייתי מימיכם דהוי לשון רבים ולא מצד סברא דבעו חיי דמזה אין לרבות שותפים וכמ"ש הרעק"א בקושייתו. ובילקוט פ' ואתחנן מבואר דגם ביומא לא גריס מסקנא דהני בעו חיי וכו' ע"ש. והיינו כמש"ל משום דלענין שותפים מייתי רק מדכתיב ימיכם לשון רבים. ולענין נשים מצד טעם דבעו חיי. לזה לא מסיק לה כלל וכמו בחולין שם וסמך על המבין. כ"נ ברור: יב) עכ"פ שמענו דממעטינן נשים מדשינה הכתוב לכתוב לשון יחיד. וה"נ ס"ל לרבא בהך דקדושין ל"ה ע"ב. ועפ"ז מיושבים שפיר דברי הרא"ש שהזכרנו דנקיט טעם דשינה הכתוב משום דאביי ורבא הלכה כרבא. וגם כי זה תלוי בפלוגתא דר"ה וראב"א דבנזיר נ"ז ע"ב ושם קיי"ל כר"ה כמ"ש התו' וכל הפוסקים. והיינו כרבא דממעט אשה מדשני קרא ולהכי כתיב לשון רבים בהקפה ולשון יחיד בהשחתה ולא לאקושי מקיף לניקף. ולא אצטריך כלל ליתורא דפאת בשביל פטור נשים. ושפיר מייתי הרא"ש הדרש אליבא דהילכתא ואקצר: יג) עכ"פ שמענו דרבא ס"ל כר"ה ואביי ס"ל כראב"א. וא"כ האי איכא בינייהו דאקפי לי קטן בב"מ י' דאתיא כר"ה כמ"ש התו' בנזיר נ"ז ושבועות ג' ע"כ אזלא לרבא. וא"כ א"ב דגרושה לכהן אתי לאביי כי היכי דליהוי נפקותא גם לאביי. ולזה ביארו התו' לאביי דעובר על לפ"ע. ומ"מ בארו ג"כ אליבא דרבא כי היכי דניהוו תרווייהו הנפקותות שייכים גם לרבא. דלא מסתבר שתהא אחת לחד ואידך דווקא לאידך. וגם הא דאקפי לי ס"ל להתו' דנקיט לה משום דהלכתא כרב הונא וכמ"ש התו' בנזיר נ"ז ע"ש ושבועות ג': יד) וממילא נתישבו דברי בחיבורי בע"ה. ויש לי אריכות דברים בענין לפ"ע במקום שיש ספק אם יעבור ואכ"מ. אחרי כותבי הראני חכם אחד באשכול ה' מזוזה שכתב להדיא דשותפין מרבה מדכתיב ימיכם לשון רבים ונשים מסברא דגברי בעו חיי וכו'. ושמחתי מאוד שזכיתי לכוין לדעת גאון קדמון כמותו. ובנחל אשכול שם כתב ג"כ שפירש בסוגיא דיומא כמש"ל דסברא דהני בעו חיי מייתי הש"ס בשביל נשים. ולדעתי היתה גירסת האשכול כגירסת הילקוט שהזכרנו וכגירסתינו בחולין קל"ה וכמש"ל ואקצר: טו) ולענין שכתבנו למעלה דיליף מדשני קרא מלשון רבים ללשון יחיד. הנה כה"ג איתא ביומא מ"ג ע"א דיליף ר"י למעט אשה מונתן ולא מנתנה וכתבו התו' דאף דכה"ת נאמרה בלשון זכר מ"מ יליף מדכתיב מקודם ולקחו לשון רבים ואח"כ ונתן בלשון יחיד ע"כ דאתא למעוטי אשה. אכן התו' ישינים שם וכן התו' ביבמות ע"ב ע"ב כתבו דיליף לה מיתורא דקרא. נראה דלא משמע להו דנילף משינויא דקרא. ולכאורה נראה דס"ל דשינוי כזה לא מוכח למעט אשה רק היכא שיש עוד סברא וכמ"ש התו' בקדושין ל"ה ע"ב דבתר דמסיק דאשה יש לה זקן תו לא ממעטינן אשה מדשינה הכתוב. והתו' דיומא ס"ל כמש"ל לדעת הרא"ש דלמסקנא שפיר ממעטינן אשה מדשינה הכתוב. אכן לפ"ז יסתרו דברי התו' ישינים זא"ז לפמש"ל דכוונת התוס"י ביומא י"א הוא ג"כ מדשינה הכתוב: טז) לזה נראה שדעת התו"י והתו' דיבמות דהכא ליכא למימר דממעט משינוי הכתוב. דהכא לא הוי מצי למיכתב ונתנו לשון רבים כיון דלר"י ולקחו אתי לרבויי הנך דפסילי באסיפת האפר. וא"כ הו"ל ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט וא"ל דולקחו איירי בלקיחת האפר. ונתנו איירי במים. ז"א דהא חזינן דלר"י דממעט אשה מונתן פוסל אשה אף לנתינת האפר. והיינו משום שכל עסק הקידוש חדא מילתא. וגם כי ונתן קאי על האפר כדקיי"ל בסוטה ט"ז ע"ב שצריך ליתן האפר על המים ולערבן ויליף לה שם מונתן עליו ע"ש. הרי מוכח דס"ל לר"י דלקיחה ונתינה חדא מילתא היא. ולזה הו"א דליהוי כריבוי אחר ריבוי. וגם דהא שפיר דחו לה רבנן דאי כתיב ונתנו הו"א עד דיהבו תרי. ולזה הוצרכו לומר דר"י ממעט אשה מיתורא דהו"מ למיכתב ועליו מים חיים אל כלי. ולרבנן צ"ל דמשמע להו דאי לא כתיב ונתן הו"א ג"כ דבעינן דיהבו תרי כיון דקאי על ולקחו. ויש לי להאריך עוד בזה דתלי בפלוגתא דר"ש ורבנן בסוטה ט"ז ע"ב. ואין העת מסכמת להאריך בזה. ועמש"ל סי' ס"ה בענין זה וע' מנחות ס"ה ע"א כעין זה וע"ל סי' פ"ח: