דברי מלכיאל ב תמא

דמשמע לרש"י שעל יציאה לצורך מצוה ע"מ לחזור לא היה ספק כלל לר"א שמותר ולא היה סבור כלל שר"י מקפיד ע"ז כדאיתא בסוגיא שם שעלה ע"ד דר"י רתח עליו: ג) ובאמת עדיין צ"ע דהא ר"א היה כהן כדאיתא בגיטין נ"ט ובכמה דוכתי וקיי"ל. בע"ז דף י"ג שכהן אסור לצאת לחו"ל אף ע"מ לחזור רק ללמוד תורה ולישא אשה או לדון ולערער על עכו"ם. או לנחם אבל כדאיתא בברכות דף י"ט. וכן קיי"ל ביו"ד סי' שע"ב ס"א. ולזה נסתפק ר"א אם מותר לו לצאת בשביל מצוה זו דהא קיי"ל בטוש"ע סי' ר"מ סי"ב דאף מצוה דרבנן אסור לעבור בשביל כיבוד אב. וצ"ל דס"ל לרש"י דזה לא הוי מיבעיא ליה דכיון דשרו רבנן לכבוד האבל מכ"ש דשרי לכבוד אמו. וע"כ צ"ל שהספק היה אצלו לענין עקירת דירה מא"י לבבל. [וכן החמיר ר"י בזה בכתובות קי"א ע"א אף משום מצות יבום ע"ש. אך שם י"ל משום שהיא מחויבת לילך אחריו כדקיי"ל בפ' מצות חליצה. וכן מוכרח דהא לצורך מצוה שרי לצאת לחו"ל וע' ירושלמי מוע"ק פ"ג ה"א דמבואר דאיירי בכהן ואקצר] אכן בירושלמי פ"ק דברכות ה"א מפורש שספיקו של ר"א היה מצד כהונתו. וכ"פ שם החרדים שיצא רק לקבל פניה. וכתב דצ"ל דלא שמיעא להו הברייתא שמותר לצאת לדין ולקידוש החודש. והוא דוחק גדול. אבל לענ"ד פשוט כמש"ל דהכא עדיפא לפי שכיבוד אב אינו דוחה שום מצוה והו"א שיהא אסור לצאת לכבוד אמו. ושם הגירסא שא"ל ר"י תבוא בשלום. וזה משמע יותר כפירש"י שבירכו על ביאתו לבבל ומשמע שירד להשתקע שם וכנ"ל. ויש להאריך בזה ואכ"מ. ומה שנתחרט ר"א על שיצא נראה ג"כ דהיינו על מה שיצא לחו"ל דאף דודאי כבוד המת הוא שיצאו לקראת ארונו אם שלדו קיימת כדאיתא במ"ק דף כ"ה דר"א גופיה עשה כן ע"ש. מ"מ י"ל דלטמא עצמו בחו"ל אסור. וצ"ל דגרע זה מהא דללכת עם האבל דשרי כמש"ל. ואפשר עוד לומר שלא היתה שלדה קיימת שא"צ לצאת לקראתו כדאיתא התם. אך דא"כ הו"ל להש"ס לפרושי זה בהדיא: ד) ויותר נראה שמזה הוכיח רש"י שרצה לצאת לגמרי לחו"ל בשביל אמו. כי אם היתה כוונתו רק לקבל פניה לכבודה. א"כ למה נתחרט כשנודע לו שמתה דהא מחויב בכבודה גם לאח"מ. ודלא כהנו"ב שמחלק בין מחיים לאח"מ דפשטות לשון ש"ס ופוסקים משמע שאין חילוק כלל. וע"כ צ"ל דבאמת לכבודה לא היה מיטמא בטומאת ארץ העמים כיון שלא דרשה אמו זאת ממנו. ודי היה שיצא לקראתה עד גבול א"י. ורק יצא בשביל שהיה סבור שרודפת אחריו להשיבו למקומה. ובזה נסתפק אם מותר לצאת לחו"ל. ולזה בירושלמי פ"ג דברכות דמפרש שספיקו של ר"א היה בשביל טומאת חו"ל לכבודה. והיינו לצאת לקראתה כמ"ש המפרשים שם. לזה ליתא שם כלל שנתחרט אח"כ כשנודע לו שמתה. והיינו כמש"ל שלכבדה שייך אף לאח"מ: ה) וראיתי ברעק"א בתשובה סי' ס"ח שהקשה על הנו"ב הנ"ל מדברי הב"י סי' שע"ו שכתב שאם צותה אמו לומר קדיש ואביו מקפיד. כבוד אביו קודם. הרי דאף לאח"מ אי לאו דאביו קודם היה שוה כבוד אמו לכבודו. דאלת"ה הו"ל לאשמועינן רבותא שאף אם צוה אביו ומת ישמע לאמו. אך הקשה על הב"י דמאי שנא מיתה מגירושין. ולענ"ד לק"מ דכיון שבשעה שצותה אמו היתה מחויבת גם היא בכבוד אביו. ממילא בטל ציוויה וצריך לשמוע לאביו. ואף אם האב שמע בצוואתה ושתק אז. י"ל שלא רצה לצערה וכדקיי"ל בסי' רל"ב סי"ז שאף אם נדר דבר לחולה יוכל לומר כן ע"ש. וע' ח"מ סי' פ"א ס"ב דגבי הודאה אין הדין כן ויש לחלק ואכ"מ. ומכ"ש אם מחה אח"כ דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ודשתק בשעת מעשה י"ל דסבר למה ימחה כי אולי לא תמות וכדאמרינן כה"ג בב"ב דף קל"ח אכתי לא אתא לידי אמאי אצווח. והכא עדיפא מהתם. ואף רבנן דרשב"ג דהתם מודו בנ"ד. דשם האחר זוכה בשבילו. אבל כאן הוי ספק גמור שמא לא תמות. ועוד נראה דמשמעות הפוסקים הוא דאמירת קדיש בחיי האב הוא צער לאביו וכעין בזיון. ובכה"ג ודאי שאף לאחר גירושין אין אמו יכולה לצוות עליו שיצער את אביו. ומה שהקשה הרעק"א על הנו"ב מהב"י. יש לדחות דנראה עיקר דרק כשהאב קיים יש מקום שיקפיד האב באמירת קדיש. אבל כשמת האב אין שייך שתקפיד האם כי זה עיקר מנהג הקדיש באשר ברא כרעא דאבוה וברא מזכה אבא. ועיקר שם יתום מונח על יתום מן האב כדכתיב יתומים היינו ואין אב. ואין באמירת הקדיש צער ובזיון לאמו כלל. וזה מוכח מגוף דברי הב"י לפמ"ש שאמירת קדיש הוי צער לאביו. דתיקשי למה לא אשמועינן הב"י רבותא טפי שאם מת אביו ואמו מקפדת שלא ישמע לאביו. דודאי אין רשות ביד האב לצוות על בנו שיצער את אמו. אבל לפמ"ש א"ש דלאם לא הוי צער כלל: ו) ועכ"פ אף דלא קשה מהב"י על הנו"ב. מ"מ בעיקר הדין כבר בארנו בס"ד שהעיקר לענ"ד שכבוד דלאח"מ דמי לכבודם מחיים. וכן משמע בסנהדרין פ"ה ע"ב דקאמר הש"ס דלהכי צריך קרא שמקלל או"א לאח"מ חייב דלא נילף בק"ו ממכה שפטור. וקשה דתיפוק ליה דהו"א דלאח"מ קיל כי היכי דקיל לענין כבוד. ועכצ"ל שאין חילוק כנ"ל וכפשטות לשון הש"ס מכבדו בחייו מכבדו לאח"מ [ולכאו' עדיין קשה קושיית הרעק"א על הב"י דנהי שבטלה צואת האם מצד שהיתה מחויבת בכבוד האב. מ"מ הא גם בלא צואה מחויב לכבד אמו לאח"מ. ואז דמי לגירושין דשניהם שוים. ואמירת קדיש הוי כבודה. אף בלא צואה וכמ"ש הב"י שם שמצוה לומר קדיש על אמו ע"ש. אבל באמת ז"א דבעת שהאב מצוה אותו על איזה דבר. זה עדיף טפי מהיכא שאין מצוה בפירוש. רק שעושה מעצמו דבר ולכבודו. ולזה אף ששניהם שוים היינו רק כששניהם מצוים אותו. אבל לא כשאחד מצוהו ויש לפניו אז לעשות דבר לכבוד השני בלי צוואה. ועדיין צריך בירור דיש לצדד דגם בלא ציווי מיקרי כיבוד כמו בציווי. וזה דורש אריכות ואכ"מ]: סימן קלח כבוד ידידי הה"ג המפורסם וכו' מו"ה חיים ראובן נ"י הרב דק' שניידאווא: א) ע"ד אשר העיר מעכ"ת על מה שכתבתי בחיבורי סימן ק"ג לישב דברי התו' בב"מ דף י' ע"ב דלהכי המקדש גרושה לכהן עובר על לפני עור אף דהוי כחד עיברא דנהרא. מ"מ כיון שעושה לו גוף האיסור עובר על לפ"ע. והקשה מעכ"ת דהא קידש ולא בעל אינו לוקה וא"כ כ"ז שלא בעל לא עשה איסור. וגם דאוקמא בחזקת כשרות שלא יבעול עכ"ד. ובאמת קושייתו אינה עלי רק על התו' בעצמם שכתבו שעובר על לפ"ע. וקשה דהא בקידושין לא עשה איסור כלל. וכן הרגיש כת"ר בעצמו במכתבו אח"כ להקשות על התו' דהא אין עובר על לפ"ע רק היכא שקרוב לוודאי שיעבור האיסור וכמ"ש התו' בע"ז ו' ע"ב גבי כוס יין לנזיר וכן גבי מומר שם. ושכ"נ בתו' ע"ז ט"ו ע"ב ד"ה רבה ובבכורות כ"א ע"ב ד"ה התם שאם הוא ספק אם יעבור אין עובר על לפ"ע מדאורייתא וכן כתב הריטב"א בע"ז ט"ו עכת"ד. הרי הרגיש שזה קשה על התו' בעצמם: ב) אכן פשוט הדבר שהתו' רוצים לישב הסוגיא לכ"ע בין לאביי בין לרבא. ולזה מקודם כתבו לישב מה שיקשה לאביי דעובר על לפ"ע. ואח"כ כתבו לישב אליבא דרבא מה שקשה דהא אינו עובר כלל על הקידושין. ובאמת יכלו לתרץ דסוגיא אזלא אליבא דרבא: ועפ"ז א"ש דבעי שני נפקותות הך דגרושה אליבא דרבא והך דאקפי לי קטן אליבא דאביי. וא"ש דהך דאקפי לי אזלא רק לרב הונא כמ"ש התו' בנזיר נ"ז ע"ב. ולרב אדא בר אהבה שם נקיט נפקותא דגרושה. שוב ראיתי שהשטמ"ק כתב בשם הריטב"א לתרץ באמת על קשיית התו'