דברי מלכיאל ב תלט

באונא העליונה. ואפשר הוא רק בליטה ותלתל בשר שנתפשט במקום זה לרוחב האונא. וכן מסתבר טפי: ולפ"ז יש בנ"ד ספיקי טובא שמא עברה הסירכא גם מן החוד. ואף אם לא עברה. שמא אין זה עיקר הסירכא רק התפשטות קרום שהיה מכבר על האונא. וידוע שסירכא לקרום נוסף כשירה ועמש"ל סי' כ"ח בזה בס"ד. ואף אם זהו מעיקר הסירכא. שמא טעם טריפות סירכא זו כהתו' משום שמא תתפרק ושוב יש מקום לסברת הטו"ט הנ"ל להקל כשעברה מצד אחד. וגם שמא אינה יתרת ולא הוי שלא כסדרן לגבי האונא. ואף דלגבי השומן הוי שלא כסדרן כמש"ל מ"מ הרי עבר השומן כראוי. ובאמת יש מקום לדעת הטו"ט הנ"ל ולומר דהוי ס"ס ואקצר באשר אין ספר זה ת"י. ועוד יש לדון קצת דהא כבר הקשו הפוסקים דלמה מטריפין סירכא שלא כסידרן. דלמא היתה סירכא תלויה. ונדבקה אח"כ. ותירצו שתלויה אין דרכה להסתרך. ולפ"ז בנ"ד י"ל שהיתה על היתרת סירכא תלויה. ואחר שנדבקה היתרת להאונא וגם נדבק השומן שם רבתה שם הליחות והדוחק. ועי"ז נדבקה הסירכא תלויה להאונא. ועתה נקלפה יחד עם היתרת. ומעוצם טרדותי ההכרח לקצר. ועכ"פ למעשה נראה שאם היה היתרת סרוך בסרכא קצרה להאונא אזי יש להחמיר בנ"ד וכמש"ל. וגם דנראה ודאי שהסירכא הזאת היתה סרוכה גם להשומן שהיה דבוק כאן. וא"כ הרי לא עברה סירכת השומן כראוי. ואנו מטריפים בכגון זה. וגם דיותר נראה שלא עברה הסירכא. ואם היה דבוק ממש להאונא רק שנקלפו עם היתרת קרומים שהיו דבוקים להאונא להלן ממקום דיבוק היתרת כנ"ל. יש להקל: סימן קלה והנה בא לפני שעל הבליטה שיצאה מרוחב אונא העליונה כנ"ל בסימן הקודם היה סביב לו חוט כעין חגורה והיה מקמיט את הבליטה הנ"ל במקום שיצאה מן הריאה. והחוט הזה היה דבוק בצד אחד בקצה הבליטה מרחוק. ובצד השני היה דבוק קרוב למקום שנקמט. והשו"ב הפסיק את אמצעות החוט ונתפשט הקמט כראוי. והחוט עבר מצד אחד בנקל. ומצד השני נשאר עוד קצת שורש. וכאשר ניסה לאחוז בריאה לקלוף קרום סמוך לו למען העביר השורש יחד עם הקרום. נקרעה הריאה במקום ההוא. ושוב לא היה אפשר לדעת אם אפשר להעביר גם את השורש או לא. ולכאורה יש להחמיר בזה. דאף דהויא סירכא מינה ובה. מ"מ הא יש כאן קמט. והרבה אחרונים מחמירים כשעברה הסירכא ונתפשט הקמט. ומכ"ש בנ"ד שלא עברה הסירכא רק מצד אחד. וכבר כתב הד"ק ושאר אחרונים שצריך שתעבור משני הצדדים. וגם דהויא סירכא על יתרת והוי תר"ל: והנראה לצדד להקל בזה דהנה בסירכא מינה יבה עם קמט איתא בפוסקים ג' טעמים לאסור. משום תר"ל. ומשום חשש אטום שהמקום ההוא איננו מרחף כראוי. ומשום שמא תתפרק הסירכא ע"י שהרוח ימשוך את צדדי הסירכא. והנה בנ"ד משום תר"ל לא שייך דתר"ל שייך רק בקמט שהוא באונא בעצם מחמת חולי והוי ריעותא. אבל הכא שאין כאן קמט בעצם. רק החוט שסובב את המקום ההוא גורם שיתקמט. אין זה תרי ריעותות רק אחת. וכ"כ הפמ"ג בסי' ל"ט בש"ד ס"ק כ"ח. ומצד שמא תתפרק י"ל דכיון שבצד אחד נתפרקה במיעוך. א"כ יש לתלות שהיתה מתפרקת בצד זה שעברה כעת. דכיון שבצד זה עוברת בנקל בודאי יש לתלות שהיתה מתפרקת מצד זה ולא מצד השני: ומה"ט נמי אין שייך כאן חשש אטום. דאמרינן שסופה היה להתפרק ולהתפשט הקמט כראוי. דזהו טעם המקילים כשעברה הסירכא. ורק נשאר לנו לחוש לשיטת רש"י שאין סירכא בלא נקב. דכאן שמקמיט אין סתימת הסירכא מועלת וכמ"ש הלב"ש ס"ק קכ"ו ובד"ק בתר"ל סר. אכן בנ"ד יש כאן ספיקי טובי דהא אין. כאן ודאי נקב דאפשר שהיתה הסירכא עוברת גם בצד השני. וא"כ הוי הסירכא רק ליחות בעלמא. והוי ס"ס שמא הלכה כתו'. ואף לרש"י שמא היתה הסירכא עוברת. ובפרט לפמ"ש קצת אחרונים דספק בסירכא על הקמט הוא ספק דרבנן. ועמש"ל סי' י"א: ועוד דהא אף לדעת רש"י כתבו הב"י ועוד פוסקים דרק בסירכא שלא כסדרן אמרינן שבאה מחמת נקב אבל לא במינה ובה. וע' תב"ש סי' ל"ט ס"ק מ"ח בזה. ולדעת המחמירים בזה לדעת רש"י. כתב התב"ש שם לדעת הר"ן שמתיר סירכא מינה ובה. דמשום דשכיחא טובא סמכו בשעה"ד על שיטת התו' ע"ש. וכ"נ להוכיח לדעת רוב הפוסקים דס"ל דגם בשאר אברים קרום מחמת מכה אינו קרום א"כ למה מכשירינן סירכא מינה ובה לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב. דהא ע"כ צ"ל דרק בכסדרן שהאונות שוכבות זע"ז והסירכא מתחזקת והולכת. לזה מכשירין דעדיפא משאר קרום מחמת מכה וכמ"ש התו' בחולין דף מ"ו ד"ה היינו. אבל במינה ובה לא שייך זה. וע"כ צ"ל או דלדעת רש"י באמת מינה ובה טריפה דהוי קרום מחמת מכה. או כשיטת הב"י דסירכא מינה ובה אינה מחמת נקב אף לרש"י כי מחמת נקב דרכה להסתרך למקום אחר. וא"כ לדידן דנהגינן להקל בסירכא מינה ובה. על כרחינו נאמר דמכשירינן בזה אף לדעת רש"י או שסומכין בזה על דעת התו' וש"פ. וא"כ סגי גם כשתעבור הסירכא מצד אחד כשיש קמט וכמש"ל. ובפרט בנ"ד שאפשר שהיתה עוברת גם מצד השני וכמש"ל [ולכאורה רציתי לצדד מצד שהבליטה מונחת תחת שומן הגרגרת והרוח אינו יכול ליכנס לשם כראוי. ולזה אין חשש שתתפרק הסירכא ע"י רחיפת היתרת. והשומן הוא שם מקום רביתא. אבל באמת ז"א דאי נימא הכי א"כ יש כאן חשש אטום בבליטה הזאת. וע"כ צ"ל כמ"ש בסימן הקודם דכיון שהבליטה מונחת תחת השומן. שוב לאו היינו ריביתיה וסופו להתפרק. וגם דהכא המקום שהיה מסובב בהסירכא לא היה מונח תחת השומן. ושפיר נכנס לשם הרוח] עכ"פ בנ"ד שמצד אחד עברה הסירכא מינה ובה המסבבת את הבליטה ומצד השני יש ספק ואפשר שהיתה עוברת ג"כ. שפיר יש להקל בהפ"מ. ואף אם לא היתה עוברת בצד השני יש מקום לצדד להקל בשעה"ד וכמש"ל. דהא כל עיקר מה שהחמיר הד"ק בזה הוא לשיטת רש"י. ולפמש"ל נתבאר שאין לחוש לזה: ואגב אזכיר מה שהוקשה לי בדרך לימודי בהרע"ב בשקלים פ"ד מ"ב שכתב דלהכי מביאין שעיר המשתלח מתרומת הלשכה לפי שאין ידוע על איזה יעלה הגורל לד'. ותמהני דהא מפורש בקרא ומאת עדת בנ"י יקח שני שעירים. ומזה דרשו בתו"כ שבאים משל ציבור. וכן איתא בשבועות דף י"ד ע"א וע"ש בתו'. ואין לומר שכוונתו לבאר טעמא דקרא. דלבד שאין זה מדרך המפרשים לכתוב טעמים על דיני התורה. הנה בספ"ק דשבועות מבואר הטעם מפני שכל ישראל מתכפרים בו ואכמ"ל בזה: סימן קלו ע"ד אומא שהיתה סרוכה לטרפש בסירכא רחבה ותחת הסירכא היה על הריאה קרום. עב מאוד כעין בשר בלוי והיה דבוק על שטח הריאה קצת יותר ממקום הסירכא. וכשהסיר הקרום עם הסירכא נמצא שהיה כעין פגימה וחסרון בקצה האומא שם. ובמקום אחד היתה גומא עמוקה קצת והיה שם מראה מוגלא. וכשבדקו המקום ההוא נמצא שהיה שם מוגלא כעין מורסא. וכשהסירו המוגלא נשאר במקום הגומא רק קרום העליון וקרום התחתון היה חסר והקרום העליון היה שלם ויפה והיה לו מראה קרום הריאה כראוי. הנה לכאורה יש כאן חמשה ריעותות. סירכא ובשר בלוי וגומא ונגלד עור התחתון ומוגלא. ועוד יש לדון לפמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' שחיטה שבסירכא לטרפש יש לתלות שבאה