דברי מלכיאל ב תלח

יותר מטרפא דאסא וכן ברוחבה בסופה. ורק בתחילתה היתה קצרה. והיתרת או הבליטה הזאת היתה דקה מאוד רק הי' עליה מראה בשר הריאה והיתה כפופה ומושכבת על גב האונא ודבוקה שם. וגב האונא עם היתרת היו דבוקים שם לשומן הגרגרת כדרך אונא עליונה ששוכבת אצל השומן שם. והפרידו השומן מן האונא ונשאר שלם ויפה. והבליטה נשארה דבוקה להאונא. והפרידו הבליטה מן האונא ונתפשטה היטיב רק לא היה באפשרי לדעת אם הסירכא לא קלטה קרום הריאה מן קצה היתרת הנ"ל. כי לא היה באפשרות להכניס רוח לתוכה לבדקה. וגם היה נראה בראשה כמו שרשי קרום. וכאשר הסירו אותם היו מתראים שרשים אחרים. וכידוע שכן הדרך במקומות כאלה שאין שם בשר רק קרומי הריאה דבוקים יחד. ואפשר שהיה שם משהו בשר לפי שהיה שם מראה בשר: הנה מצד שא"א לבדוק בבדיקת פושרין לפי שאינו עולה בנפיחה אין חשש. כי כבר מבואר באחרונים שכיון שעברה הסירכא שוב אין בדיקת פושרין מעכב כי הבדיקה אינה אלא לחומרא. כי כיון שעברה הסירכא מוכיח הדבר שאינה רק התפשטות ליחות וכקרום דריינוס. [ובפרט בכה"ג דנ"ד כבר היקל בשו"ת עונג יו"ט סי' ע"ב. אכן דבריו צ"ע לענ"ד ואכמ"ל בזה]. אכן דא עקא שאין ידוע לנו אם עברה הסירכא וכמש"ל שאין ידוע אם השרשים הם מהסירכא. או מקרום הריאה שנמשך עם הסירכא. ואף שכתבתי בחיבורי ח"א סי' נ' נ"א שבסירכא לשומן יש לצדד להקל בספק אם עברה הסירכא. מ"מ בנ"ד גרע טפי דהכא הוי סירכא שלא כסידרן שהיתרת סרוכה להאונא מגב לגב ובפרט שהיתרת אינה עומדת בדרי עם האונא רק יוצאת ממנה מצידה: ולכאורה יש לדון דאפשר אינה יתרת רק הוא בליטה ופיצול מגוף האונא וכדאיתא ביו"ד סי' ל"ה ס"ה שאונא עליונה דרכה להתפצל. וא"כ הוי רק כסירכא ממקום למקום. ועדיפא מסירכא כסדרן לדידן שאנו מכשירים במינה ובה כמו בסירכא תלויה. ועכ"פ הוי ס"ס שמא אינה יתרת. ואף אם היא יתרת שמא עברה הסירכא כראוי. ואין לומר דעכ"פ הו"ל תרתי לריעותא הסירכא עם היתרת. ז"א דכבר כתבו האחרונים דבכה"ג לא הוי תר"ל. ובפרט באונא עליונה שדרכה להתפצל וכמ"ש הגבעת שאול סי' נ"ו דלא הוי תר"ל: אבל באמת ז"א דאף אם אינו יתרת. מ"מ הרי יש כאן קמט שחוזר לברייתו כשמסירים הסירכא. ובזה קיי"ל בסי' ל"ט ס"ט דטריפה אם לא עברה הסירכא ע"י מיעוך ומשמוש וע"ש בפרמ"ג וע' בנו"ב מ"ק סי' י"ב שכתבו כן. וא"כ בנ"ד שיש ספק אם עברה הסירכא הו"ל ספק טריפה וליכא ס"ס. ואף דעיקר טעם הטריפות שם הוא מפני שהקמט אין מניח את הריאה להתנשם כראוי. מ"מ אין סברא לומר דבנ"ד לא שייך זה כיון דחזינן שאין הרוח יכול ליכנס ביתרת זה אף לאחר שנתפשט הקמט. דז"א דמ"מ אפשר בחיים היה נכנס רוח לשם. וגם עתה אפשר שמעט נכנס הרוח לשם רק לא נכנס כראוי. וע"כ נאמר כן. דהא לא מצינו כלל לחלק בדין קמט בין אם המקום הוא צמוק או לא. וכבר כתב הד"ק בתר"ל סר דבמינה ובה עם קמט בעינן שיעברו שני צדדי הסירכא. ואף שבמק"מ שם הביא בשם טו"ט מהדו"ת דסגי כשיעבור מצד אחד. מ"מ הרי כתב המק"מ שם שהעיקר כהד"ק דהא כבר כתבו הפוסקים דלדעת רש"י שאין סירכא בלא נקב יש בסירכא כזו חשש נקב. וא"כ צריך שתעבור משני הצדדים. ולכאורה י"ל דאף הטו"ט מודה בנ"ד דהכא ניכר שעיקר הסירכא יצאה מהיתרת הזאת דהלא היתרת נכפפה על האונא. וע"כ צ"ל שהיא התחילה להסתרך ולהתקרב אל האונא. דאם הסירכא יצאה מהאונא תחילה אזי היתה האונא מתקמטת קצת לצד היתרת. ובנ"ד היתה האונא כתיקונה. אבל ז"א די"ל לפי שהיתרת היא דקה וקלה נמשכה בנקל ע"י הסירכא לצד האונא ואף שהסירכא יצאה מהאונא. וגם די"ל שהגרגרת דחקתה והשכיבתה על האונא. ולכאורה יש לדין עפמ"ש הדעת קדושים בסי' ל"ט ס"ק נ"ד שאם נקמטו חלקי האונא זע"ז בלי חלון כשר ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד. אבל ז"א דהא כתב הד"ק בעצמו בתר"ל סר הטעם בזה משום דתלינן דהיינו ריביתיה ונעשה בטבע הריאה כך. והוא מוכרח דבלא"ה יקשה מאי שנא סירכא מדיבוק. ובנ"ד לא שייך לומר כן דהא חזינן שיש כאן יתרת שנתהפכה ונדבקה על האונא. וגם בלא"ה כתב שם המק"מ דמהח"ס משמע דלא כהד"ק בזה: ועוד נראה שא"ל דהוי מינה ובה. רק הוי יתרת גמורה כיון דחזינן דהוי יותר מכטרפא דאסא וגם יוצאת מצד האונא באופן שאינו שייך כלל להאונא ואינו נראה כלל כפיצול מן האונא. וע' בגבעת שאול סי' נ"ו שתפס ג"כ דהוי יתרת אף שלא היה כט"ד וגם לא נתעקמה כלל. ומכ"ש בנ"ד שיש בה יותר מט"ד וגם אינה עומדת לאורך האונא. רק ארכה בולט לרוחב האונא. ואין זה דומה למה שהובא בספרי האחרונים שקורים השו"ב קאפעליוש. דשם הוא מגוף האונא. אבל בנ"ד הוא יותרת ממש כנ"ל. ובאמת גם בהנהו שנקרא קאפעליוש צריך ג"כ שתעבור הסירכא כראוי. ועוד דהא כתב הב"א סי' ל"ט ס"ק קל"ב בשם המזרחי דאונא שנתפצלה אף שהשורש אחד. מ"מ מגב לגב הוי שלא כסדרן ע"ש. והב"א החמיר שם דבאונא עליונה אף מחיתוך לחיתוך הוי כשלא כסדרן ע"ש: ועדיין יש לדון דכיון דהאונא דבוקה לשומן הגרגרת הו"ל סתימה. דהא כבר כתבו הפוסקים דלהכי הקנה אינו סותם נקב הריאה מפני שהוא קשה. וא"כ השומן שעל הגרגרת שהוא רך נימא שהוא סותם וכמש"ל סי' כ"ח שאפשר לצדד כן לדעת כמה פוסקים. ובפרט בדבוקה. וכבר כתב הב"א סי' ל"ט סעיף ע"ד שאם יש תחת הדיבוק יתרת מגבה כשירה ע"ש. אבל באמת נלע"ד דז"א דלבד שבמרדכי סוף חולין מבואר שסירכא לשומן הגרגרת טריפה. הנה אף לדעת ש"פ הלא עיקר הטעם הוא משום דהיינו ריביתא דאונא עליונה להיות סמוכה לשומן הגרגרת. וזה שייך רק למקום האונא שדרכו בכך. אבל אם ידבק חלק אונא אחרת לשומן הגרגרת וכן אם ידבק מהאונא העליונה להשומן איזה חלק שאין דרכו ומקומו ליסמך שם דודאי טריפה לכ"ע אם לא יעבור במיעוך ומשמוש. וממילא ה"ה בנ"ד יתרת זו אין מקומה כלל אצל השומן במקום הזה וסופה להתפרק כשיתגבר כח הרחיפה ביתרת זו. וא"כ אין כאן סתימה למקום הסירכא שלא כסדרן. וזה כל עיקר טעם שמחמירים בסירכא מינה ובה עם קמט ולא עברה הסירכא במיעוך. לפי שחוששין שמצד רחיפת הריאה יתפשט הקמט ותתפרק הסירכא. ואף להפוסקים שכתבו הטעם בשביל שהסירכא מעכבת הריאה מלרחוף כראוי והוי כאטום. גם בנ"ד שייך זה דאם נאמר שהדיבוק לשומן הוי סתימה דהיינו ריביתא ואין סופה להתפרק רק מתחזקת והולכת. א"כ דיבוק זה מעכב רחיפת הריאה במקום זה. וסברא זו שייך אף אינימא דלא הוי יתרת רק בליטה מגוף האונא דמ"מ יש לחוש שתעכב רחיפת הריאה: אכן נראה לדון להקל דכיון שהיתרת היתה דבוקה להאונא ולא היה שום הפרש בינה להאונא. א"כ כשהפרידו היתרת מן האונא ונמצאת שלימה הרי מיקרי עברה הסירכא משני הצדדים. ואף שנמצאו ראשי קרומים תלוים על חוד היתרת כעין סירכא. על כרחינו לומר שהקרומים הללו היו דבוקים לאונא להלן ממקום היתרת ונדבקו לחוד היתרת. וכשהפרידו היתרת מן האונא נקלפו גם הקרומים הללו מן האונא. וא"כ אין זה סירכא רק הוא קרום שהיה פרוס ודבוק על האונא ונדבק להיתרת. וזה נקרא רק התפשטות הסירכא. דסירכא נקרא גוף דיבוק היתרת להאונא. ושוב אין קפידא במה שאפשר שלא עברו כראוי. וכ"נ באונא שהיתה דבוקה לאונא שאצלה וכשהפרידום היה שלם ויפה. רק שבקצה האונא נקלף איזה קרום מאונא שאצלה. יש לצדד ג"כ ע"פ סברא הנ"ל להקל ואכ"מ. ונהי שאם היה ודאי שלא עברה הסירכא. אזי יש מקום לחוש שבמקום זה בחוד היתרת היה עיקר סיבת הדבק להאונא. אבל עתה שיש ספק לפנינו אין לחוש לזה. וגם דיש לצדד דלא הוי יתרת. דבנ"ד עדיפא משאר יתרת כיון שאינה עומדת כדרך הפיצולים הרגילים