דברי מלכיאל ב תלו

זמן שיש עליו חשש נפל ולא אח"כ. נראה פשוט שאין לחלק כלל דממ"נ אם כלו חדשיו הרי הוא כאדם גדול כדאיתא בנדה דף מ"ד. ואם לא כלו חדשיו שוב לא שייך לחוש שתזיק לו המילה דהוי כמת כדאיתא בשבת דף קל"ו דהוי כמחתך בשר בעלמא: וע' ח"ס חי"ד סי' רצ"ד בענין זה. ואף שיש לצדד בזה מהא דאיתא בערכין דף ז' דוולד זוטרא חיותיה משמע מזה דתיכף בעת הלידה עוד חיותו מועטת. והרי שם איירי שכלו חדשיו דהא איירי שם דומיא דתינוק בן יומו דמייתי שם והוא משנה בנדה מ"ד ומוקי לה שם בכלו חדשיו. ואף דגבי נחלה א"צ זה היינו משום דאזלינן בתר רובא דכלו חדשיו. ואף דשם איירי בעודו במעי אמו וי"ל דאז מיקרי זוטר חיותו טפי משא"כ בשכבר נולד. מ"מ משמע שאין חילוק. אבל באמת ז"א דאף דודאי בילד קטן זוטר חיותו טפי מאדם גדול וכדתנן בסנהדרין דף ע"ט ע"א. מ"מ אין שייך להגביל ולומר עד אחר שלשים יום. ורק כל מה שמתגדל מתחזק כוחו וחיותו וכדמוכח במשנה שם. וא"כ עד היכן הוא שיעור קטן וגדול בזה. וע"כ צ"ל שאין חילוק. וקצת יש להוכיח כן מסוגיא דיבמות דף ע"א שהזכרנו למעלה רק באשר שיש לדחות אקצר בזה. וכן ראיתי בסידור יעב"ץ שכתב בפשיטות שאין חילוק בין קטן לגדול ומ"ש כתר"ה להסתפק לפמ"ש רש"י בשבת דף קל"ד דבאדום בעינן שיהא כולו אדום אם בירוק ג"כ הדין כן דאפשר ירוק שלא נוצר בו שום דם חמיר טפי. הנה בפשוטו נראה דגם בירוק בעינן כל גופו דנראה סברת רש"י שאין סברא לומר שנבלע במקצת הגוף ובמקצת לא נבלע וע"כ שהאדמימות הוא מסיבה אחרת. וממילא גם בירוק אין לומר שבמקצת נפל דמו ובמקצת לא נפל. אך קשה לי מהא דאיתא בחולין דף מ"ז דריאה אדומה או ירוקה כשירה משום דהדרא בריא. ומוכיח זה מהא דמילה. וקשה דילמא דוקא כשהאדמימות מחמת שלא נבלע הדם אמרינן דהדר בריא שסוף הדם ליבלע. אבל כשהאדמימות באבר אחד הרי מוכח שנבלע בו דמו רק שיש כאן איזה חולי אחר וזה אפשר לא הדר בריא. וע"כ צ"ל דגם באבר אחד שייך סברא דלא נבלע ולא נפל הדם. ושם בדף מ"ו ע"ב משמע דאף במקצת מן הריאה שייך ג"כ סברא שלא נבלע דמו ע"ש ובפירש"י. ומכ"ש להגירסא שהביאו התו' שם לגרוס אלא לא שנא וטריפה ע"ש. וכ"כ הפמ"ג להדיא בסי' ל"ח במשבצות סק"א. והנראה בדעת רש"י דנהי דשפיר שייך סברא דלא נבלע דמו אף במקצת. מ"מ לא מיקרי חולי לענין מילה רק כשכולו אדום. ומשמע ליה הכי מלשון הש"ס בשבת שם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא. משמע דקאי על כל גוף התינוק. וכן גבי הא דר"נ איתא ראיתיו שהוא אדום. משמע דקאי על כל התינוק. וממילא דה"ה בירוק. דלשון זה איתא שם גם גבי ירוק. ואף דרש"י כתב שם אהא דהצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית שהוא עוד טעם שלא יוכלו לקיים בו מצות הטפת דם ברית. וא"כ גם כשירוק מקום הגיד לחוד ג"כ אין למול. מ"מ נראה פשוט שבשביל זה לבד אין לדחות המילה. וכ"כ בלב ארי' בחולין דף מ"ז ע"ב. וכן מוכח ממ"ש רש"י והר"ן בשבת פר"א דמילה דלהכי אין למול אדום לפי שע"י המילה יצא כל דמו. הרי מפורש דס"ל דאיירי בכל הגוף. דבמקום אחד משמע דאין חשש אם יצא הדם שבמקום ההוא. ודוחק לומר שהכוונה על כל הדם שבאבר זה. וכן גבי ירוק כתבו שם לפי שאין בו דם חיותו מועט וימות ע"י מכת המילה. וזה שייך ג"כ רק כשכולו ירוק ולא אם הוא ירוק רק במקום אחד. ולזה נלע"ד עיקר שצריך כולו אדום או ירוק. ונראה דאף אם נמצא מקום אחד שאינו אדום. בכ"ז אסור למולו דאפשר נשתנה מראה אדמימות המקום ההוא ע"י איזה סיבה חיצונית: ועוד דכיון שהחשש הוא שיצא כל דמו. א"כ אף ביציאת רוב דמו יש ג"כ סכנה. ובפרט בקטן שאם יצא רוב דמו אפשר שלא ישאר בו רביעית דם. וכן גבי ירוק כיון שלא נפל הדם ברוב גופו. ודאי שיש בו חיות מועט ויש סכנה למולו. אכן מצד רובו ככולו נראה שאין שייך לדון בנ"ד דכיון דהטעם הוא שחוששין שמא יצא כל הדם: א"כ אף אם יצא רובו אם רק ישאר בו רביעית דם סגי. וכן מצינו בשבת דף קכ"ט ע"א שלפעמים היו מוציאין הדם בהקזה ולא היה נשאר בו רק רביעית ע"ש. ורק מ"מ נראה דאסור למול אף אם רובו אדום משום דאפשר שלא ישאר בו רביעית דם וכנ"ל. וגם די"ל שאף אם ישאר יותר מרביעית. מ"מ כיון שניטל רוב דמו תזיק לו מכת המילה ביותר. ובחולין דף מ"ז פירש"י בטעם דאדום שחיותו מועט דהוי כמי שאין לו דם כי הדם הולך בין עור לבשר. ונראה ג"כ דזה שייך רק כשכולו אדום ולא במקצת וכמובן. ועמ"ש בסי' הקודם אות ט' לענין גדול אדום אם מותר למולו ויש להאריך ולבאר למה שינה רש"י פירושו משבת לחולין ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן קלג ומה שנסתפק כת"ר אם סמכו על הדיין לפשר קרוב לדין וע"פ ד"ת צריך הנתבע לישבע וליפטר. מה נקרא בזה קרוב לדין. ומ"ש השבות יעקב דקרוב לדין היינו שליש פחות. לא שייך כאן. דשם איירי בלא שבועה. והנה מנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי הטענה. ונראה שהמקור לזה הוא מהשבו"י הנ"ל. אבל באמת לא דמי דשם איירי בלא שבועה וכנ"ל. והנה מאז ניתנה עלי משא ההוראה אני נוהג באופן כזה. דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים. הדרך האחד לשום כמה שוה השבועה לאיש זה היינו כמה היה נותן כדי להיפטר ממנה. וזה תלוי בערך האיש המחויב השבועה. ובערך השבועה אם לפי אומדנא טענתו חזקה ויכול לישבע או לא. והדרך השני לפי הענין כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש או להיפוך שהנתבע כופר בשקר. ובדין ההכרח לדון כפי טענות הב"ד וכמו"ש הרמב"ם ובח"מ סי' ט"ו שבזה"ז אסור לדון ע"פ אומדנא. אבל כשהדיין מפשר ביניהם אסור לו לחייב את הזכאי באמת. ומוטל עליו לתת להתובע רק דבר מועט בעד תביעתו אם נראה לדיין שאין בה ממש. או אם דברי הנתבע אין בהם ממש צריך לוותר לו רק דבר מועט מהתביעה. ובכה"ג שייך גם סברת הדרך הראשון. כי כיון שהדיין מרגיש שהאמת עם התובע א"כ הנתבע אין יכול לישבע השבועה המוטלת עליו כי תהא לשקר. ושפיר השבועה שוה הרבה. כי בעד כל הון אין ראוי שישבע איש לשקר ח"ו. ולזה באופן כזה בודאי צריך כל דיין ירא ד' לפשר ע"פ דרך השני. ובפרט אם התנו שהפשרה תהא קרוב לד"ת דודאי באופן כזה הוא קרוב לד"ת וכנ"ל. ואם דברי התובע אין בהם ממש והתנה שתהי הפשרה קרוב לד"ת. יש לצדד שכוונתו שלא ידון לפי אומדן דעתו רק לפי הדין. והיינו שישום את ערך שבועת הנתבע לפי כבוד האיש. אבל העיקר נראה שאף באופן זה צריך לפשר באופן שיתנו להתובע דבר מועט לפי שזהו הדין האמיתי להציל עשוק מיד עושקו ולדון דין אמת לאמיתו. ובאופן כזה כשהתובע אינו רוצה להתפשר בדבר מועט. אזי מצוה לחזק את הנתבע שישבע כדי שלא יהא חוטא נשכר: ועל כגון זה בארתי בע"ה הא דאיתא בסנהדרין דף ו' ע"ב רמ"א לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו' וכל המברך את יהודה ה"ז מנאץ וע"ז נאמר בוצע ברך ניאץ ד'. והוא תמוה דמה שייכות יהודה להא דבוצע ברך. ומה הכוונה בזה. והנראה בזה דהנה ידוע דרך הדיינים שמצדדים תמיד לפשר בכל דבר אשר יבוא לפניהם והנה כשיבוא אחד לפני ב"ד ויתבע את אחד שגנב אצלו או גזלו בפרהסיא והדבר ידוע שהאמת אתו. ורוצה שישיב לו את גזילתו. והדיין יאמר לעשות פשרה ביניהם. הלא כל השומע יצחק לו. באמרו כי לא די שאין קונסין אותו בעד גניבתו ועל שציער את חבירו. עוד רוצה הדיין שישאר מן הגזילה ת"י ויהא חוטא נשכר. ופשרה שייכת רק היכא שכל אחד מהם חושב שהצדק אתו ואינו רוצה כלל לגזול את חבירו. בזה יש מקום לפשר ביניהם. והנה השבטים חפצו להרוג את יוסף וראובן אמר