דברי מלכיאל ב תלה

הרי מסרו זה לבקיאים לדעת מה צריך לו. וממילא נאמן הרופא לומר שאבר זה אינו מוכרח כ"כ לרפאותו לשעה ואסור לחלל שבת בשביל זה. אבל בנ"ד ודאי אין להאמינו כנ"ל: ח) והנה מעכ"ת כתב שיש שמצדדים להיתר לפי שהליחות שיש בעין הוא בשביל כאב שיש לו בעפעפיו ולא בגוף העין. וז"א דכבר כתב האשכול בה' מילה והרמב"ן בחי' ובנ"י ר"פ הערל בשם גאון ובאו"ז הגדול הלכות מילה סי' ק' ושאר פוסקים שאף אם יש לו כאב באיזה אבר ביד או בלחי או ברגל אין למולו עד שיתרפא. ומכ"ש בעפעפיו שהם אצל העינים מקום חלוש מאוד. ולבד זה נראה דחולי בעפעפים לפי דברי הרופאים הוא כמו חולי גוף העינים. ודקאמר בש"ס רירא דמעתא קדחתא וכו' באמת לא מצינו חילוק אם הדמעה הוא מחמת העפעפים או מחמת גוף העין ומי הוא זה אשר ירים ראש לחלק בזה במקום סכנת נפש. וכן מ"ש שרופא אמר שנעשה מחמת שעפעפים שוכבים זע"ז. ג"ז אינו דמ"מ הרי יש לו איזה כאב עי"ז שהרי רואים אנו שינוי בעיניו: ט) ועוד כתב מעכ"ת שיש מצדדים שאינו מחמת כאב כי אלו היה כואב לו עינו היה ניכר שם אדמימות. וז"א כי מי הגיד להם זאת. ועוד דהא איתא בירושלמי פי"ד דשבת ה"ד אר"א בשם ר"י ההן סימוקא יש בו סכנה ופירש הק"ע אדמימות שבעין. הרי שאדמימות בעין הוי סכנה. וממילא מוכח דהא דאיתא ביבמות דף ע"א שאם כואב לו עינו אסור למולו עד שיתרפא. היינו בלא אדמימות. דהא כתבו האשכול והרמב"ן והנ"י וריטב"א דאיירי התם בכאב מועט ולא באופן שיש בו סכנה וכמש"ל. וא"כ ע"כ איירי שאין בו אדמימות. ואף שגוף דברי הק"ע צ"ע מנ"ל לפרש כן ולחדש דין כזה. והפ"מ פירש שם באופן אחר ע"ש. וגם פירושו אינו מוכרח. והעיקר נלע"ד שהיתה אצלם מחלה ידועה בשם סימוקא. ואולי צ"ל סימטא כדאיתא בע"ז כ"ח ע"א. או אולי קאי על חולי הטחול שנקרא סומקא בגיטין דף ס"ט ע"ב ובשבת קכ"ט ע"א. מ"מ מוכח מדעת הק"ע דבכאב עין בלא אדמימות ג"כ אסור למול: ואין לפרש הירושלמי דקאי על מי שהוא אדום שהוא סכנה דהא חזינן שאסור למולו. דז"א דהאדמימות בעצמה אינה סכנה ורק למול יש סכנה שלא יצא דמו וכפירש"י בשבת קל"ד ע"א. ובירושלמי שם לא איירי כלל בדיני מילה. רק לענין חילול שבת במקום סכנה. ובאמת בגדול יש לדון דלא שייך כלל הא דאדום דכיון שנתגדל י"ל שטבע בשרו כן להיות אדום וכמש"ל גבי אם עיניו דומעות. וכן משמע בח"ס ס"ס רמ"ה שכתב דעשו הי' אדום ולא נימול לשמונה. אבל אח"כ נימול כדאיתא במדרש פ' וישלח. ופשטות המדרשים משמע שהיה אדום כל ימיו עב"ר פ' תולדות. ומוכח שמותר למול כשנתגדל ורואים שטבעו הוא כן. ולפמ"ש רש"י בחולין מ"ז ע"ב שלזה אין מלין אדום לפי שדמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם וחיותו מועט ומת במכה קלה. י"ל ג"כ דכיון שכבר גדל ונתחזק כחו מותר למולו. וכדקיי"ל גבי מתו אחיו מחמת מילה שמותר למול כשגדל ונתחזק כוחו: י) [ובאמת צל"ע טובא על הראשונים שכתבו שאין למול התינוק אם יש לו שום כאב באיזה אבר והוכיחו זה מדאמרינן ביבמות דאי כאיב לו עינא אין למולו וכמש"ל. דהא י"ל דכאב עין שאני וכדאמרינן בע"ז כ"ט ע"א אישתא וסיכורא סכנתא. כאיב עינא וסיכורא סכנתא. אלמא שהקזת דם מזיק לאדם בשעה שכואב לו עינו. ומשמע להדיא דאיירי אף בכאב מועט. ולזה אסרו ג"כ למול בכאב עין לפי שע"י המילה יוצא דם הרבה. וכן השוה הש"ס מילה וסיכורא אהדדי ביבמות דף ע"ב דאיתא שם ביומא דעיבא לא מהלינן ולא מסוכרינן ביה. ואף דרש"י פירש בע"ז שם ובפסחים קי"ב דסיכורי הוא הקזת דם מן הכתפיים. וא"כ יש מקום לחלק דרק הוצאת דם מן הכתף קשה לעין יותר בשביל שקרוב לעין. אבל בשאר הוצאת דם אין לחלק בין כאב עין לשאר אברים. מ"מ הא חזינן ביבמות שם דמדמה מילה לסיכורי. ועוד הערוך בערך סבר מפרש לה סתם הקזת דם ולא דווקא מכתף ע"ש. ולפ"ז יש לדון דהא שצריך להמתין ז"י משנתרפא היינו רק בחלצתו חמה משום דלאישתא מזיק הוצאת דם כדאיתא בע"ז כ"ט. וכ"נ מפירש"י ביבמות דף ע"א ע"ב דרק בחלצתו חמה נותנין לו ז"י ולא בשאר חולי ע"ש. וכ"כ באו"ז הל' מילה בדעת רש"י והביא ג"כ מתשובת הגאונים דרק באישתא נותנים ז"י משנתרפא ולא בשאר חולי. ונראה הטעם כמש"ל. וכ"נ בבה"ג ה' מילה ובשאילתות פ' אחרי שכתבו דבאישתא צריך להמתין ז"י משחלצתו ולא הזכירו כלל מחולי אחר. ולפי סברא זו שוב אין כאן הוכחה מסוגיא דיבמות דאף בכאב באבר אחד אין מלין. דאפשר שפיר דאיירי דכאיב עינו באופן דהוי סכנה. ומ"מ א"צ להמתין ז"י משנתרפא דהא דין דז"י אינו רק באחזתו חמה כנ"ל. אבל מי ירום ראש לצדד בזה אחרי כי רוב הראשונים וכן כל האחרונים סתמו דבריהם דבעי ז"י בכל חולי גדול. ושאסור למול אף בכאב אבר אחד. ובפרט שהביאו כן בשם גאון. ולזאת אקצר בזה]: יא) היוצא לנו מזה להלכה דכל שרואין בתינוק שיש ליחה בעיניו אסור למול ואין להעמיד בזה על דברי הרופאים נגד דין מפורש בש"ס ופוסקים. רק אם נמשך איזה שבועות ורואים שהתינוק בריא בכל דבר כראוי ובכ"ז עיניו נוטפות בזה יש לסמוך על הרופא אם יאמר שטבע עיניו כך. או שאינו מחמת חולי וכאב כלל וכמש"ל. וכן בכל שאנו רואים שהתינוק סובל איזה כאב באיזה אבר שיהיה אסור למולו עד שיתרפא. וכשיש ליחות בעיניו אף שנתרפא בכ"ז יש להמתין ז"י כדקיי"ל בשו"ע סי' רס"ב וכנ"ל. רק אם הרופאים יאמרו שלא היתה הליחות מפאת חולי שבעין אז א"צ להמתין ז"י וכמש"ל: יב) ומה שנסתפק כת"ר בנולד מהול ויש לו כאב עינים אם מותר להטיף ממנו דם ברית. לענ"ד נראה פשוט שאסור כי עיקר הטעם נראה שמזיק לו עשיית חבורה [ובפרט לפמש"ל להביא ראיה מהא דע"ז כ"ט ע"א דהוצאת דם מזיק לכאב עינים. ממילא דה"ה בהטפת דם ברית] וגם הא הטפת דם רק מדרבנן היכא שאין שם ערלה כבושה. לזה בודאי אין להחמיר במקום חשש חולי וכאב. ובפרט דבלא"ה כתבו הראשונים דבהטפת דם ברית צריך ליזהר מאוד שלא להזיק להתינוק ושאין להשגיח בזה על יום שמיני דווקא. וכ"פ בסי' רס"ג ס"ד. ולכאורה יש להוכיח מלשון רש"י בחולין מ"ז ע"ב דשרי להטיף בכאב מועט. דהא פירש"י שם דלהכי אין מלין תינוק אדום לפי שאין דמו בלוע בו וחיותו מועטת לזה אפשר שימות אף במכה קלה. ומשמע מזה שאם חיותו כראוי רק יש לו כאב באיזה אבר אין מזיק לו מכה קלה. והטפת דם היא רק מכה קלה. אבל באמת ז"א דבלא"ה פירש"י צ"ע שקורא למילה מכה קלה והרי הש"ס תופס שהוא סכנה אם יש לו איזה כאב. ובגיטין דף נ"ז ע"ב איתא כי עליך הורגנו כל היום זה מילה שניתנה בשמיני. וצ"ל בכוונת רש"י דהא שאין למול חולה היינו מפני שמכת המילה תגדיל החולי ויבוא לידי סכנה. אבל באדום שאינו חולה רק שעדיין לא נבלע דמו. אין שייך לומר שהמכה תגדיל החולי ולגבי זה שפיר מיקרי רק מכה קלה. ולזה פירש"י דמ"מ כיון שחיותו מועט אפשר שימות עי"ז. ואפשר דבאמת כוונת רש"י לרמוז דאף להטיף ברית אסור באדום. וע' ח"ס ס"ס רמ"ה דמשמע דס"ל שמותר להטיף דם ברית באדום. ויש לדחות דכוונתו שם שלא הוצרך למילה מה"ת ע"ש: סימן קלב ומ"ש כתר"ה להסתפק בילד שיש לו שיעול אם מלין אותו כבר כתבנו שדעת הראשונים שאף בכאב אבר אחד אסור למולו. ומכ"ש שיעול שהוא מצד חולשת אברים הפנימים: ומ"ש להסתפק אם נתעכבה המילה עד אחר שלשים יום אם יש לחוש אז לכאב קטן. דאפשר לא חששו לזה רק בכל