דברי מלכיאל ב תלד

כהנים. ותיפוק ליה דהוי ערל. ואף שיש לדחות שנתחדש לו זה אחר שכבר נימול. מ"מ פשטות הענין לא משמע כן. ולכאורה יש לומר דרק כשכואב לו עינו אסור למולו ואף בכאב מועט. אבל אם עיניו דומעות באופן שאינו סכנה רק מצד טבע העין וחולשתו קצת מותר למולו. אבל בדברי הראשונים משמע להדיא שכיון שהתינוק סובל איזה חלישות באבר אחד אסור למולו. ועוד נראה דהנה במתו אחיו מחמת מילה כתבו הרמב"ם וכל הפוסקים ובש"ע סי' רס"ג שכשיגדל ויתחזק כוחו. מותר למולו. וכבר בארו הנוב"י מ"ת ס' קס"ה והח"ס סי' רמ"ה טעם הדבר. נמצא דנהי שחזינן שיש חולשה בבניו של זה שהמילה מזקת להם. בכ"ז כשגדל ונתחזק שפיר מלים. וה"ה הכא אף שעיניו דומעות מאיזה חולשה. מ"מ כיון שגדל כבר ונתחזק כוחו מלים אותו. והיינו כמש"ל שהגוף הורגל עם חולשה זו וכוחו מתחזק כאחד האדם. ואף שיש לחלק קצת בזה מ"מ מסתבר הדבר כמ"ש: ה) והנה כשאנו רואים שעיני התינוק דומעות נראה פשוט שאין למולו דהא אף אם הוא מחמת כאב מועט ג"כ אסור למולו כמ"ש כל הפוסקים וכדמוכח מהא דיבמות דף ע"א. ומה שאומרים העולם שיש להקל מצד שזה נעשה ע"י הסתכלותו על אור העולם. הוא טעות דמ"מ הרי נחלשו קצת עיניו בשביל זה. ושוב אסור למולו. ויש מקום להחמיר להמתין ז' ימים מעת שנתרפאו עיניו דשמא הדמעות האלה הם מחולי גדול שיש בעין שהוא סכנה כדאיתא בע"ז כ"ח וכדקיי"ל בסי' רס"ב. רק שבזה נראה שנאמנים הרופאים לומר שאינו חולי מסוכן. והרי בכל דבר הנוגע לפקו"נ קיי"ל ששומעין לדברי הרופאים אם לא היכא שהחולה אומר צריך אני וגם בזה יש חילוקי דינים ע' או"ח סי' שכ"ח וסי' תרי"ח בזה. וה"ה הכא. אבל כשאומר הרופא שמותר למולו תיכף ולא יזיק לו. נראה פשוט שאין שומעין לו נגד דין מפורש בש"ס שהחמירו בזה הרבה. וכבר האריכו האחרונים אם יש להאמין לרופאים בדיני התורה ואכ"מ. ואף דקיי"ל באו"ח סי' שכ"ח ס"ד דאף במכה של חלל אם ידוע שאין בו סכנה או שהרופא והחולה אומרים שא"צ אין מחללים השבת עליו ע"ש ובאחרונים בזה. מ"מ לא דמי דהתם מבואר בש"ס שיסמכו על החולה והרופא בדבר שנוגע לפקוח נפש לענין חילול שבת. ורק הש"ס גלי לן באיזה חולי יש לחוש לסכנה במקום שאין רופא והחולה אינו יודע. אבל בנ"ד לא מצינו שמסרו חז"ל דבר זה לרופאים. רק סתמו שבכאב מועט אסור למול. ובחולי צריך להמתין ז"י משנתרפא. ונראה דמשום שאנו צריכים לעשות דבר בקום ועשה. אין לנו לסמוך בדבר שאפשר להביא התינוק לידי סכנה. וגם אפשר דקים להו שאפשר לבוא לידי סכנה בכה"ג. ועוי"ל דבזה אין הרופא יכול לומר דעתו ע"פ נסיון ואקצר. ואין לומר שנשתנו הטבעים במשך הדורות. חלילה לומר כן כי אם נבוא לדון ע"פ סברא זו. ניתן יד לפושעים לסור מדרך התורה. ואף שכתבו התו' סברא זו בע"ז דף כ"ד ועוד באיזה מקומות. היינו בדבר שנראה בחוש. אבל לא במילתא דתליא בסברא. וידוע כבר מ"ש הרשב"א בתשובה לענין טריפות שאין לסמוך על מה שרואים שחיות י"ב חודש והובא זה בפוסקים. והרי קיי"ל בירושלמי פ' הערל שאף אם אחזתו חמה שעה אחת וחלצתו צריך להמתין אח"כ ל' יום. וממילא לש"ס דילן צריך להמתין ז"י. ואטו אם הרופאים יקילו למולו תוך ז' ימים כיון שלא אחזתו רק שעה אחת. נשמע להם לעשות נגד הדין. ונראה ראיה לזה דא"כ הוי להו להפוסקים לפרושי שאם רואים בהתינוק איזה מיחוש בעיניו או בגופו ישאלו פי הרופאים. ורק היכי שאין שם רופא אז לא ימולו. וע"כ צ"ל שהוא דין גמור שלא ימולו במקום כאב וחולי ואין שומעין כלל להרופאים בזה. ועדיין י"ל דמ"מ נאמין להרופאים אם אמרו שעיניו דומעות בטבע ולא יתרפא מזה לעולם. אבל באמת נראה שא"א להרופאים לדעת זאת תיכף בימים אחדים ללידתו רק אחר שינסו לרפאותו אז יכירו שאינו מקבל רפואה. ועוד דהא כבר כתבנו דאף בכה"ג צריך להמתין עד שיתחזק כחו. ואפשר שלאחר שיבורר שהדמעות הם תדירות אצלו נאמין לרופא כשיאמר שאין זה מחמת חולשה שבעין רק טבע עיניו של זה הם כך: ו) ועוד נראה ראיה מהא דאיתא ביבמות דף ע"א דמשכחת לה שיתחייב במילת בנו בשעת אכילת הפסח ולא בשעת עשייתו כגון שחלצתו חמה ופריך וניתיב ליה כל שבעה ושקיל וטרי טובא בזה. וקשה טובא דלישני בפשיטות כגון שבא רופא אחר עשיית הפסח בעת שחלצתו חמה ואמר שאין סכנה למולו תיכף או כגון שהיו עיניו דומעות ואמר הרופא שאין סכנה למולו. וע"כ צ"ל שאין שומעין לרופא בזה. וא"ל דאם לא היה רופא מקודם א"כ הי' זה ספק ערל גם בשעת עשייה דאפשר אם היה רופא לפנינו היה אומר שאין סכנה. ז"א דנלע"ד דכל היכא שאסור למולו משום ספק סכנה. שוב אינו מעכבו מלעשות הפסח. דהא עכ"פ הוא פטור מלמולו. והרי ודאי גם בחולה או בחלצתו חמה תוך ז"י אינו ברי שימות ע"י המילה ורק משום ספק נפשות אסור למולו. ודוחק לומר דע"פ רוב הוי סכנה. והרי במדבר שלא מלו מפני שלא נשב להם רוח צפונית כתבו התו' ביבמות דף ע"ב ד"ה משום שלא היתה מעכבת הפסח. ובודאי בזה אין לומר דע"פ רוב הוי סכנה. דבזה לא היינו מקילים משום סברא דשומר פתאים ד' כדאיתא בש"ס שם. וע"כ צ"ל דרק מיעוטא הוי סכנה. ובכ"ז אסור משום דבפקו"נ אין הולכים אחר הרוב. ומ"מ כיון שאסור למול מן הדין שוב אינו מעכב הפסח. ואף דהכא אפשר לברר ע"י שאלת רופא כיון שא"א לו להשיג היום רופא לשאלו שפיר אסור למולו ואין מעכבו מן הפסח. ואין שייך בזה לחלק מצד ספק מחסרון ידיעה ובקיאות וכמובן. ומ"מ אח"כ כשבא במקרה רופא ואמר שאין בו סכנה אין נפסל הפסח למפרע כיון ששחטו כדין. ובלא"ה לפמש"ל דנוקי כשחלצתו חמה אחר עשייה ואז אמר הרופא שאין בו סכנה. שוב לק"מ דבשעת עשייה עדיין לא חלצתו חמה. [ובזה יתישב ג"כ מה שיש לדקדק על דברינו הקודמים דהא איירינן בירושלים במקום עשיית הפסח או שהילד עכ"פ קרוב לירושלים. ושם בלי ספק מצוים רופאים ולא בעי לאוקמא במילתא דלא שכיחא]. ואף שיש לדחות דהש"ס קושטא משני דבעי מעל"ע בחלצתו חמה. מ"מ הא חזינן דר"פ מוקי לה באוקימתא אחריתא. והו"ל לאוקמי בכה"ג: ז) ועוד י"ל דהנה איתא בפירש"י בביצה דף כ"ב ע"א דהא דרירא ודמעתא סכנתא היינו רק בתחילת החולי. אבל בסוף החולי שוב אין סכנה ע"ש דלא גרס ותחילת אוכלא רק תחילת אוכלא בלא ויו [ובע"ז כ"ח ע"ב משמע בפירש"י דקאי רק אקדחתא. אבל בביצה מפורש דקאי אכולהו] ולפ"ז י"ל שבסוף החולי כבר עברה הסכנה. ואפשר שהעין יוציא ליחה זמן רב ובכ"ז אינו חולה כלל כי עבר החולי. ואפשר שישאר זה בטבע העין שיוציא דמעה וליחות ובכ"ז העין בריא ושלם. ובכה"ג איירי הא דבכורות דהוי מום. ולזה בתינוק כל זמן שלא נתברר שעבר החולי. חיישינן שמא הוא עדיין תחילת אוכלא. ואם יאמר הרופא שבתחילה היה מחמת חולי וכבר עבר החולי. י"ל שהוא נאמן ע"ז. אך יצטרכו להמתין ז"י מיום שעבר החולי וכדעת הנ"י וריטב"א שהזכרנו. וכ"נ להקל למעשה שאם יעברו ז"י מיום שיגיד הרופא שעבר החולי. מותר למול אף שעדיין יש ליחות בעיניו. ולפ"ז יש מקום לומר שנאמין להרופא כשיאמר שהליחות שבעין אינו מחמת אוכלא רק מצד סיבה אחרת שנולדה בעיניו של זה. אבל כבר כתבנו שקשה להעמיד ע"ז ליכנס בספק נפשות ונגד דין מפורש בש"ס. כי הרופא אינו אומר זה רק באומדנא. ובפרט בתינוק קטן שאינו מגיד לנו אם סובל איזה כאב או לא. ובפרט דלגירסת ותחילת אוכלא מבואר להדיא דברירא ודמעתא הוי סכנה אף בלא אוכלא. וגם לפמש"ל מוכח מסוגיא דיבמות שאין להאמין לרופא על זה. וכבר כתב הח"ס בכמה מקומות בתשובותיו שאין להאמין לרופאים על גוף מיוחד רק יש להאמינם בדרך כלל שאפשר שיהא כך יעו"ש. ורק לענין מכה של חלל אף שהתירו חז"ל לעשות מה שצריך לו. מ"מ