דברי מלכיאל ב תלג

ואומרים שהליחה הזאת אינה מגוף העינים ורק הוא כאב בעפעפים ולא מצינו כלל שלא ימולו בשביל זה. ומקצתם אומרים שאין זה כאב כלל. ורק נעשה זאת מצד מה שמסתכל על אור העולם יותר מדאי. וכמו באנשים גדולים כשיסתכלו בחמה יהי שינוי קצת בעיניהם. והביא בשם ספר דבר אלי' שכתב שצריך בקיאות לחלק בין דמעות לדמעות. אבל אין ספר זה ת"י. וביקש כת"ר לדעת דעתי בזה למעשה והנה מטרדותי לא אוכל להאריך וגם כי קרבו ימי החג הבע"ל. לזאת אשיבנו רק הנלע"ד בעיקר הדין בלי פלפולים צדדיים: א) הנה מקור הדין הוא ביבמות דף ע"א דאיתא שם שאם כואב לו עינו אסור למולו. וכתב הנ"י ובחידושי הריטב"א שם דרק בכאב מועט מותר למולו מיד. אבל בכאב עינים גדול שמחללין עליו את השבת צריך להמתין משיבריא ז' ימים כדין חלצתו חמה. דזה גרע מחלצתו חמה כדאמרינן בע"ז כ"ח דשוריינא דעינא בליבא תליא ע"ש. וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' רס"ב ס"ב. והנה בשבת קל"ז תנן קטן החולה אין מוהלים אותו עד שיבריא. ובש"ס איתא עלה אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו. וקשה דהא במשנה סתמא תנן עד שיבריא ולא כל ז'. וצ"ל דהיינו דמפרש שמואל שיעורא דעד שיבריא הוא ז' ימים. והרמב"ם בפ"א מה' מילה הט"ז כתב חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחוליו ז"י מעל"ע ואח"כ מלין אותו. בד"א כשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ולכאורה לשונו אינו מובן שבתחילה כתב שאין מלין עד שיבריא. ומשמע שמשיבריא מלין אותו מיד. ואח"כ כתב שימתינו ז"י. וגם קשה עליו מהש"ס דמשמע ששיעור ז"י הוא השיעור עד שיבריא. ולשון הטוש"ע סי' רס"ב מתוקנים יותר שכתבו שיעור ז"י משנתרפא מחוליו וכוונתם דאף שנתרפא מהחולי מ"מ עודנו חלש וצריך להמתין עד שיתחזק ויהא בריא כראוי והשיעור בזה ז"י. וצ"ל שגם כוונת הרמב"ם כן כי לשון יבריא יש בו שני פירושים. הפירוש האחד לשון רפואה וכמו הלשון בש"ס בחולין דף מ"ג ע"ב שמא הבריא לפירוש הראשון שברש"י שם שהכוונה נתרפא ושם לא הוי בריא גמור דהא הוי רק קרום מחמת מכה שאינו קרום וכפירש"י שם. ועוד יש לפרש יבריא שיהי' בריא וחזק כאחד האדם. וע' ערוך ערך בר מ"ש בזה. וכן הלשון בשמואל ב' ג' להברותו ובש"ס מברין וסעודת הבראה. והיינו לשון חיזוק שכשהאדם רעב הוא נחלש והאכילה מחזקתו. ונראה דשמואל דייק לדינו זה מדקתני עד שיבריא דהא סגי דליתני קטן החולה אין מוהלין אותו. וממילא נדע שאין מלין קודם שיבריא דהא הוא עדיין חולה. ולזה מפרש לה שמואל שהכוונה שאף שנתרפא מהחולי מ"מ עודנו חלוש וצריך להמתין עד שיבריא ויתחזק כחו כראוי. ופירש שמואל שהשיעור לזה ז' ימים. ומזה שפיר דייקו הפוסקים דה"ה בכל חולי הכולל כל הגוף צריך להמתין ז' ימים כי הגוף נחלש מכל חולי שיארע לו. וכ"כ הטוש"ע סי' רס"ב דהיינו חולי שכולל כל הגוף. וכ"כ האשכול והאו"ז בהלכות מילה: ב) ובזה יש לישב מ"ש האשכול ה' מילה בשם גאון שאף אם התינוק כחוש אין למולו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ביבמות דף ע"א ע"ב. וקשה טובא דמנ"ל זה. אבל לפמ"ש א"ש דמדחזינן שאף שכבר נתרפא מחליו אסור למולו בשביל שהוא חלוש עדיין. ממילא מוכח שכשאנו רואים שהתינוק כחוש וחלש אסור למולו עד שיבריא. אך יש לישב דבריהם בפשיטות ע"פ הא דאיתא במנחות דף ס"ד שכחוש פסול לקרבן. ופירש"י משום הקריבהו נא לפחתך. וקשה דהיכן מצינו זה שכחוש פסול. וצ"ל שיש לו דין חולה. וחולה כתיב בקרא דהקריבהו נא במלאכי ע"ש. ואף דילפינן חולה מקרא אחרינא בתמורה כ"ח ע"ב. מ"מ נקיט רש"י האי קרא שפשוט טפי והיינו משום דס"ל דהוי רק מדרבנן. וכ"כ רש"י בזבחים ל"ה ע"ב גבי מחוסר אבר משום הקריבהו וע"ש בתו' שהקשו ע"ז וע' בחיבורי ח"א סי' ס"ג שכתבתי לישב זה דס"ל דהוי מדרבנן. וכ"כ הכ"מ בפ"ב מהא"מ דלהכי נקיט הרמב"ם גבי טריפה טעמא דהקריבהו משום דס"ל דהוי דרבנן ע"ש. וע' רמב"ם פ"ב מה' שגגות הט"ו דמשמע דמפרש כחושה היינו טריפה. דעל כחושה בבני מעיים כתב שם טריפה. אבל ברש"י שם לא משמע כן יעו"ש. וגם הרמב"ם אפשר שהיה גורס בפירוש טריפה וע"ש בלח"מ. ובירושלמי פ"ה דגיטין ה"ו משמע דלא שייך לומר כחוש בב"מ דקאמר שם מה חולה בגלוי ע"ש. אך י"ל דכוונת הירושלמי דקרא איירי שם בחולה שבגלוי דהא קאמר קרא שלא יביא קרבן חולה לכתחילה. ומוכח דאיירי שרואים שהוא חולה. ובשאגת ארי' סי' נ' הוכיח מסוגיא זו דמשום הידור מצוה מותר לחלל שבת וכ"כ בדעת הרמב"ם ע"ש. וצ"ע דהא הרמב"ם מפרש לה טריפה. ועוד דאיך שייך לומר שישחוט קרבן אחר משום הידור מצוה היכא שמעיקר הדין כשר קרבן הראשון וכבר נעשתה מצותו. וגם איך נפסול קרבן שנעשה בהכשר. ויש להאריך בזה ואכ"מ: ג) עכ"פ לפ"ז קשה טובא על הנ"י וריטב"א שהזכרנו דהא עיקר הטעם שצריך להמתין ז"י הוא מפני שנחלש והיינו כשהיה חולה בכל גופו כמש"ל. אבל בכאב עינים נהי שיש בו סכנה מ"מ הרי לא חלה כל גופו ולא נחלש עי"ז. ועו"ק דהא כתבו הר"ן פ' שמונה שרצים והמ"מ בפ"ב מה' שבת ה"י בשם הרמב"ן וכ"ה בש"ע או"ח סי' שכ"ח ס"א וסי"ז דלשון חולה הוא שחלה כל גופו ונופל למשכב ע"ש. וכ"כ הריטב"א בחידושיו בשבת דף קכ"ט ע"ב. וא"כ כשיש לו רק כאב בעלמא אין זה בכלל חולה המוזכר במשנה שצריך להמתין עד שיבריא. ולכאורה י"ל דהיינו כמ"ש המ"מ בפ"ב מה' שבת בשם הרמב"ן שאף בכאב אבר אחד אם כואב לו מאוד עד שנופל למשכב מחמת כאב הוי כחולי כל הגוף ע"ש. וכ"כ שאר פוסקים. וע' ב"י סי' שכ"ח בזה. וה"נ ס"ל להנ"י והריטב"א דבכאב גדול הוי כחולי כל הגוף. אכן לפ"ז עיקר חסר מן הספר והו"ל לפרש דאיירי שנופל למשכב מחמת הכאב. וצ"ל דס"ל להנ"י והריטב"א דכיון דמבואר בש"ס דחולי עינים יש בו סכנה משום שזה נוגע ללב. ממילא משמע שגורם חלישות לכל הגוף. כי הלב מלך באברים וממנו תוצאות חיים לכל הגוף. ואף שאינו נופל למשכב. בכ"ז כיון שכל הגוף נחלש. אסור למולו עד שיבריא וכמש"ל. ולדעת הפוסקים דס"ל דבלשון חולה נכלל גם מי שחולה על אבר אחד והובאו ביתה יוסף בסי' שכ"ח א"ש בפשיטות. אך דעת הריטב"א בעצמו בשבת קכ"ט אינו כן וכמש"ל. ובאמת מצינו בסוכה דף כ"ו ע"א דקרי שם חולה אף אם חש רק בעינו או בראשו יעו"ש וע"ש בתוד"ה ואפילו: ד) והנה בהא דקיי"ל בביצה כ"ב ובע"ז כ"ח דרירא ודמעתא בעין הוי סכנה ומחללין השבת. לכאורה קשה דהא חזינן הרבה אנשים שעיניהם דומעות תמיד. ובכ"ז הם מאריכים ימים. וכן מצינו בבכורות דף מ"ג ע"ב דזבלגן הוי מום. ואף דרש"י פירש שם שדולפות מים. נראה דה"ה דומעות. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח. מהב"מ. וכן איתא שם בדף מ"ד ע"א עיניו תרוטות וצירניות דומעות דולפות טורדות. ופירש"י דומעות מעט דולפות יותר מדומעות טורדות יותר מדולפות. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם אהא דתנן צירן דהיינו מי שעיניו דומעות וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהב"מ ה"ו מי שדמעיו זולפות תמיד ומי שלחלוחית נמשכת מאחת מקצות עיניו ע"ש. ונראה דמפרש צירן לשון ציר שנמצא ציר בעיניו. ועכ"פ הרי מבואר שיש אנשים שכן טבע עיניהם שדומעות תמיד. והוי רק מום אבל לא חולי מסוכן. וגירסת הרמב"ם בהך דביצה כ"ב ג"כ צירא כמ"ש הפוסקים והובא בהגר"א סי' שכ"ח ס"ט. וצ"ל שיש חילוקים בזה ולא כל הדמעות והליחות שוות. כי יש דמעה וריר שהוא מחמת חולי העין וזה הוי דבר מסוכן וצריך למהר לרפאותו. ויש אשר טבע העין כן. ואף שבודאי הוא מאיזה חולשה בעין והא קיי"ל דאף בכאב מועט בעין ג"כ אסור למול. בכ"ז כיון שכן טבע העין של אדם זה. כבר הורגל גופו בזה. ואין זה פועל על הגוף. ושפיר אפשר למולו. דהא לא מצינו שמי שעיניו דומעות יהא אסור למולו כל ימי חייו. דהא חשיב לה בין מומי