דברי מלכיאל ב תלא

להחמיר משום שהמכה מרככת הסירכא. דא"כ לשיטת הסוברים בטעם טריפות הסירכא מפני שסופה להתפרק למה אוסרים בהעלתה צמחים. נימא שהמכה שבריאה מרככת הסירכא ולא תתפרק. וצ"ל דמ"מ גם קרום הריאה מתרכך ומתפרק בנקל ובאמת מהא דזבחים צ"ד מוכח רק שגוף הדבר שהמכה בו מתרכך ולא שהסירכא היוצאת ממנו תהי רכה ע"ש. וכן מסתבר לענ"ד. ואזדא לה ראיית התב"ש. וכדעת הפוסקים החולקים עליו בזה]: עכ"פ לענ"ד יש להקל בנ"ד בפשיטות. ואף האוסרים בכל סירכא על נגלד. מ"מ בנ"ד מודו כיון דבלא"ה כשירה סירכא זו מדינא דגמרא וראשונים. ומה שהצלע גבוה קצת אין בזה חשש כיון שאין כאן עוקץ וכ"כ האחרונים. וכבר כתבנו בזה בס"ד בחיבורי ח"א סי' מ"ד ע"ש. ובפרט שהסירכא עברה בנקל. וגם בעתים הללו הוי הפ"מ להטריף שור גדול [ולענ"ד כעת אף מניעת הריוח מיקרי הפ"מ. ואף שכתבו האחרונים שאין לחשוב מניעת הריוח להפ"מ. נראה שזה שייך רק כשקונה סחורה להרויח. ועתה ימכרנה תיכף בלי ריוח ויסחור בסחורה אחרת. אבל בעתים הללו המוכר בשר אם לא יהי לו כעת בשר כשר לא יהי לו מה למכור היום הזה להקונים התדירים אצלו אשר מזה מקור פרנסתו. והלא הוא צריך להתפרנס מזה ביום זה עכ"פ הוא וב"ב וגם לשלם מס המוטל עליו ושכירות החנות וכדומה. ואין לך הפסד גדול מזה. ועמש"ל בזה בסי' ק' ובארנו שם דשלא להרחיק הקונים ממנו מיקרי ג"כ הפסד. ואף שבענין שבאה המעשה הנ"ל לפני לא היה שייך כ"כ טעמים הללו. בכ"ז כתבתי זה לעורר לב המורים לחוס על ממון ישראל בזה. וגם לענ"ד יש לחשוב עמלו וטרחו בזה ג"כ בחשבון הקרן. כי לא גרע משכיר בעלמא ואל זה הוא נושא נפשו. וע' חיבורי ח"א סי' מ"ז אות ט' בזה. ובלא"ה כבר כתב השבו"י ח"ב סי' ס"ד ושאר אחרונים שאצלינו כל בהמה גסה הוי הפ"מ] ולזה הוריתי להקל בנ"ד: סימן קל נשאלתי מחו"ל בעיר שיש שם מקוה עשויה מלבנים וצימאנט ועמוקה כשיעור הכשר לכל הדיעות. והמים באים למקוה דרך סילונות שתחת הקרקע מהנהר שקורים וואדיצאנג. וסמוך לנהר יש מכונה שמנקים שם את המים שנמשכים אח"כ משם לעיר. ולהמקוה באים המים ע"י ברזא שקורין קראן של נחשת הקבוע בכותל וכשפותחין אותו מקלח מים וחלל הקראן מחזיק אגודל לכל צדדיו. ולהוציא המים מהמקוה יש חור בתחתית המקוה. ושוב מכניסים דרך הברזא מים חדשים. ובאשר יש שם מתי מספר א"א להם לעשות מקוה אחרת. רק זו שיש שם אצל א"י לרחיצת הגוף: וארשום בקוצר מה שנלע"ד בזה. דהנה מה שהולכים המים ע"י סילונות בזה ודאי אין חשש כיון שמחוברים לקרקע כדקיי"ל בסי' ר"א סמ"ח. ומה שעוברים המים דרך המכונה שמנקים שם המים. נראה שאם אין המים נכנסים בכלי קיבול אין בזה שום חשש. דהא לא נעשו שאובים בזה. ורק יש חשש מצד שיורדים המים דרך קראן. וכבר בארנו למעלה סי' ס"ד שיש לחוש בזה דהוי כלי קיבול ולא מהני אף אם נעשה מתחילה לחברו לקרקע. ומכ"ש בנ"ד דאפשר שלא עשאוהו מתחילה לחברו לקרקע. והנה אם אפשר לפעול אצל בעל המקוה שיוציא הקראן ויעשה ברזא של נחושת בלי שום כלי קיבול ויעשוה מתחילה ע"מ לחברה לכותל ויחברו הברזא לכותל ע"י שלשלת ברזל כדי שיוכלו להסירו בעת שירצו. זה ודאי כשר וטוב בלי שום חשש. וכן הברזא שסותמים הנקב שבקרקע שדרך שם מוציאין המים לחוץ. צריך ג"כ לחברה להרצפה או לכותל המקוה ע"י שלשלת של ברזל וכמש"ל בסי' ס"ז. וגם לראות שלא יהא בה שום מקום לקבל וכמש"ש: אכן אם בלתי אפשר להחליף הקראן בברזא של נחושת פשוטה. נלענ"ד לצדד להקל כיון שא"א להשיג מקוה אחרת ואחב"י הדרים שם הם מתי מספר ואין ביכולתם לעשות מקוה מיוחדת בשום ענין. ואם נאסור להם מקוה הנ"ל יש לחוש למכשולים גדולים ר"ל כמובן. והיינו כי אף אם נתפוס לעיקר שהקראן הוי כלי ומקבל טומאה. מ"מ הרי כבר כתבו הבית אפרים חי"ד סי' נ"ג והח"ס סי' ר"ו שכלי שיש לו ברזא אינו מקבל טומאה בשעה שמוציא הברזא ואף שסופו להחזירו דמ"מ עכשיו הוא נקוב ע"ש. וא"כ הכא בשעה שמורידים המים לתוך המקוה הרי הקראן פתוח ונתבטל מתורת כלי קיבול ולא הוי הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה. ואף משום פשוטי כלי מתכות אין לחוש דהא הוא קבוע בכותל וכמש"ל סי' ס"ד דכיון שאינו כלי שפיר בטל לקרקע אם נעשה לשמש את הקרקע וחיברו לקרקע. ואף שהמים שנתקבצו בקראן קודם שפתחוהו הם שאובים. מ"מ אין בהם כשיעור לפסול המקוה. ועוד דהמים הללו נכשרים בהשקה שהרי מחוברים למי הנהר ע"י הסילונות וכן מחוברים למים שבסילונות שהם כשרים. ונהי דכל זמן שהקראן סתום לא נטהרו בהשקה דהרי עכ"פ הם עדיין בכלי וכדקיי"ל בסי' ר"א ס"ח וכמ"ש הב"י הובא בש"ך ס"ק ק"ו דשאובין אין נטהרים בכה"ג. מ"מ תיכף כשנפתח הקראן נטהרו המים שבתוכו ע"י השקה בחיבורם למי הנהר כנ"ל. וכן החלטנו בע"ה בסי' ס"ד אות ט"ז שכשנפתח הקראן שוב לא מיקרי כלי ע"ש. ואף אם אין בנקב הקראן כשפופרת הנוד. מ"מ נראה דבטל מתורת כלי בשעה שהוא פתוח. דאף להסוברים בסי' ר"א ס"ז וס"מ דבעי נקב כשפופרת הנוד. זה רק בכלי שנשאר בו עוד קצת מצדדי הנקב. אבל הכא שהקראן פרוץ במלואו ודאי דבטל מתורת כלי בשעה שהוא פתוח. ואף אם בקנה שתחוב בהקראן לסתום הנקב אין הנקב במלואו כי נשארו כותלי הנקב עבים כמו שמצוי ברוב הקראנען. מ"מ פשוט שיש להקל ולסמוך אף על נקב משהו כדקיי"ל בסעיף מ' שם דבדיעבד סגי בכל שהו. ואין לנו דיעבד יותר גדול מהא דנ"ד. וגם דהא כבר כתב בתה"ד סי' קצ"ז ובשאר פוסקים דכל שעת הדחק כדיעבד דמי וע' שו"ת רעק"א סי' מ' ובח"ס סי' רט"ו שכתב דלענין שלא יהיו המים שאובין סגי בנקב כל שהו ע"ש: ואם אין ידוע אם הקראן נעשה מתחילה לזה לחברו בסילון שבכותל. אם א"א לעשות אחר נלע"ד ג"כ שיש להקל. כי במקומות שיש וואדיצאנג והמים נמשכים לכל בית דרך סילונות תחת הקרקע. בודאי עשו אז במכוון ברזות לכל סילון שנכנס לבית ולא לקחו ברזות מן הבא בידם. וה"ז דומה להא דקיי"ל בתוספתא פ"ח דכלים. וברמב"ם פ"ח מה' כלים הי"ג שזוגים הנמצאים בכרכים טהורים מפני שרובן נעשות לדלתות. וה"ה הכא אזלינן בתר רובא דודאי רוב הברזות שבבתים שם נעשו מתחילה לכך. ואין שייך לכאן דין כל קבוע כמע"מ דמי. ועוד דהכא עדיף מרובא כי נראה שהוא ודאי גמור. ועוד נראה דאף אם לא נעשה מתחילה לכך. מ"מ אם אף בלא הקראן היו המים יורדים למקוה דרך הסילון שמגיע שם עד חור שבכותל. שפיר המקוה כשירה דבכה"ג לא הוי הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכדקיי"ל בסי' ר"א סל"ה. ועמש"ל בזה בסי' ס"ה אות י"ח. וכבר בארנו בסי' ס"ד שאין לחוש לדעת הח"ס שמצריך שיהא עשייתו מוכחת שנעשה לשמש את הקרקע: וכן מה שכתבנו שהברזא שסותמים בו הנקב שדרך שם יוצאים המים צריך לחברו לכותל ע"י שלשלת וכדומה. נראה ג"כ שאם אין באפשרותם לעשות זאת יש להקל. שעיקר מה שהחמרנו בזה. כבר בארנו בסי' ס"ד וס"ז הטעם כדי לצאת ידי דעת היש גדולים שהובא ברא"ש ושכ"נ בש"ע סמ"ח שהסילונות של ברזל שיורדים בהם המים למקוה מחוברים לקרקע או מונחים בתוך הקרקע. אבל באמת יש לחלק דשאני סילון שאינו שייך כלל לכאן. ולזה כל זמן שלא חיברו לקרקע לא נבטל לקרקע. אבל הברזא בטילה אף בלי חיבור כיון שהיא שייכת להכותל לסתום את החור שבה. וכן מוכח מהא דתנן בפי"א דכלים ובשבת דף קכ"ו שדלתות של בנין הם כקרקע. ואף כל הדברים שנעשים לצורך דלת קרי לה שם צורך מחובר כדאיתא בכלים שם ובשבת