דברי מלכיאל ב תל

לדברי השו"ב השני. ורק בכלי חרס יש להקל דהא יש דיעות איזה ראשונים שמקילים בכלי חרס באינן בני יומן דס"ל דהוי כדיעבד וכידוע. אכן האנשים המאמינים לשו"ב השני יאסרו אף כלי חרס שנשתמשו בהם מבשר זה: ולכאורה יש לדון דבנ"ד אסור אליבא דכו"ע. דכיון שההכחשה בין השוחט אאא רה קודם השחיטה שוב לא שייך לומר שהיה נאמן כשנים. אאא ע עדיין לא שחט. אבל באמת ז"א כי העיקר הוא שהשוחט שבאו אליו שהוא ישחוט הרי הוא בידו והוא נאמן על הדבר. דכבר כתבו הרבה פוסקים שטעם שמי שבידו נאמן הוא משום דהוי כבעלים. וה"נ בנ"ד שנשלחה התרנגולת אליו לשחיטה הרי הוא כבעלים. והנה הש"ך בסי' קכ"ז סקי"ד כתב דאף להמהרי"ק ודעימיה אינו נאמן כשבאו בבת אחת. ורק בשוחט התיר המהרי"ק אף בב"א משום סברא דרוב מצויין. ולפ"ז בנ"ד יש לאסור דהא בנ"ד לא שייך סברא דרוב מצוין. דהא גם השני הוא שו"ב מומחה. אבל לענ"ד דברי הש"ך צ"ע דבמהרי"ק מפורש שמתיר בנידון דידיה. משום טעמא דבידו לחוד בלא סברא דרוב וכמש"ל. וכ"נ דעת שאר פוסקים שעומדים בשיטתו. וכ"כ הט"ז בסי' א' ס"ק כ"ג טעם ההיתר רק משום שנאמן כבי תרי ע"ש. שוב מצאתי בחות דעת שם בסי' קכ"ז שכ"כ להדיא דבדבר שבידו נאמן אף בב"א. וגם דבנ"ד י"ל דשפיר מיקרי שבא העד המתיר מקודם. כי הרי התרנגולת נמסרה להבעלים בחזקת כשרות ונאכלה ואח"כ נודע לו מהכחשת השני. ורק לענין מה שאכל השוחט בעצמו יש לדון דהוי כב"א. אבל הלא הוא אומר ברי שנשחט בסכין יפה וכמש"ל. וענין זה דורש אריכות ויש לי בע"ה קונטרס מיוחד בענין נאמנות באיסורין. ואכמ"ל דבנ"ד בלא"ה יש להקל כיון דהוי ס"ס וגם כבר עבר מעל"ע וכמש"ל. ורק החמרנו להגעיל מה שמועיל הגעלה שדעתי נוטה לחוש שהראשון טעה בהרגשתו וכמש"ל. וגם כדי שלא יצטרכו להזהר אותם שמאמינים להשני מכלי חביריהם. ואף דגם בזה יש לדון דהא טעם שאסור אב"י הוא אטו בן יומו. ובנ"ד לא שייך זה כ"כ דהא אינם יודעים שהכלים הם אותם שנשתמשו בה מהתרנגולת. אבל באמת ז"א. ויש לפלפל בזה מהא דיבמות דף י"ג אי עשו ב"ש כדבריהם לפי פירש"י שם שהיו מודיעים אותם. ומטרדותי ההכרח לקצר: וגוף סברת המהרי"ק והש"ך שהזכרנו בהך דשוחט מהא דרוב מצוין א"ש מומחין הן צ"ע לענ"ד. דהנה מה שמותר לאכול דבר הנמצא שחוט הוא מפני צירוף שני דברים. האחד שאין חוששים שמא השוחט לא היה מומחה ובקי בהלכות שחיטה לפי שרוב מצוין א"ש מומחין הן. והשנית שאין חוששין שמא אירע לו ששחט שלא כהוגן או שמצא פגימה בסכינו וכדומה לפי שמעמידין אותו על חזקת אומנתו שבודאי עשה מלאכתו כהוגן. וגם על חזקת כשרותו שבודאי אם היתה אסורה הי' מפרסם זה ולא היה מניחה כך. ולזה בהא דהמהרי"ק אלו היה העד אומר שהשו"ב לא היה מומחה. אז היה זה נגד רוב מצוין. אבל הלא העד מודה שהשוחט הוא מומחה. רק אומר שבפעם זה שחט שלא כהוגן והכשירה במזיד. א"כ אין זה נגד הרוב רק נגד חזקת כשרות השוחט. ונגד זה יש חזקת איסור של הבהמה. וע"כ צ"ל כמש"ל שעיקר טעם המהרי"ק בזה הוא כדמסיק משום שנאמן על מה שבידו. וסברא דרוב מצויין הביא רק לסניף בעלמא. ודוחק לומר שכוונתו דרוב מצויין א"ש הם יראי שמים ולא יכשילו. דזה לא מצינו ואין בזה רק חזקת כשרות וכמבואר בכמה פוסקים. דא"כ נימא בכל אדם שיש לו רוב וחזקה דודאי רוב ישראל כשרים הם. והרוב הזה הוא ג"כ מצד החזקה. ויש להאריך בזה ואכ"מ דלנ"ד אין נ"מ כמש"ל: סימן קכט בא לפני ריאה שהיתה סרוכה בסירכא רחבה לבשר שעל הצלע מן גג האומא שנגד השדרה ובעצם הצלע שם היה מקום גבוה באופן שניכר שהיה שם נשבר ונקשר. והמקום ההוא היה גבוה קצת. אבל לא היה שם עוקץ והסירכא עברה בנקל. ובדקו המקום בפושרין ולא בצבץ. רק היה תחת הסירכא קצת נגלד בשני מקומות. ומקום הנגלדים הנ"ל היה שלם ויפה ויתר מקום הסירכא היה שלם ויפה כראוי ובאשר שמעתי שיש מורים שרצו להטריף כגון זה. אמרתי לרשום את אשר עלה ברעיוני בזה: הנה עיקר דין זה פשוט בטוש"ע סי' ל"ט סכ"ג שאם נשבר ונקשר מיקרי זה מכה בדופן ואם נסרך שם לאומא כשירה מדינא. ודעת הרבה ראשונים הובאו בטור ובב"י שאף שיש ריעותא שם בריאה כגון שהעלתה צמחים וכדומה. מ"מ תלינן בדופן וכשירה. והכי קיי"ל כמ"ש הב"י שם. ואף שהיה כאן בשר ושומן על מקום הנשבר מ"מ מיקרי זה מכה בדופן דשפיר י"ל שמחמת המכה נעשה הסירכא. ואז היתה המכה גם בבשר שעל הצלע. ורק אח"כ כשנקשר נתרפא הבשר והסירכא נשארה. והרי כמה אחרונים כתבו שאף אם יש מכה בדופן מבחוץ ג"כ תלינן הסירכא בה. ונהי שבדין זה חולקים הרבה אחרונים. אבל בנ"ד ודאי כ"ע מודו. ובפרט שאפשר שהמכה היתה גם בבשר וכנ"ל. ובפרט בנ"ד שבדקנו במקום זה ונמצא יפה. ואף למנהגינו שכתב הרמ"א בסעיף י"ח שם שלא לסמוך על קולא דמכה בדופן. מ"מ הרי עברה הסירכא במיעוך הנהוג. ולא גרע משאר סירכות האסורים מדינא דגמרא. ואף שכתב התב"ש דלמנהגינו י"ל דגרע במקום מכה ולא מהני מיעוך מפני שהמכה מרככת מקום הסירכא כדאיתא בזבחים דף צ"ד. בכ"ז כבר כתבו הגבעת שאול סי' נ"ז והח"ס סי' מ"א שיש להקל בזה. וכ"כ כמה אחרונים. ועוד נראה דבנ"ד שכבר נקשר הצלע שוב לא שייך סברא שנתרככה הסירכא מחמת מכה. כי הלא כבר נרפאה המכה. והסירכא נעשתה קודם שנרפאה. ושוב מצאתי בב"א סי' ל"ט ס"ק קפ"ד שכ"כ. וב"ה שכוונתי לדעתו הק': ואם מצד הנגלד. הנה אף בשארי סירכות כבר צדדנו בחיבורינו ח"א סי' מ"ו להקל בנגלד וכן ראיתי אח"כ בכמה אחרונים. ומכ"ש בנ"ד דשרי מדינא אף בשיש ריעותא בריאה. ואף שהתב"ש בסי' ל"ט ס"ק פ"ח כתב להכריע כדעת הר"ן שלא הותר רק בריעותא כמו צמחים שדרכן להתהוות מחמת המכה שבדופן יעו"ש. מ"מ לענ"ד כל הראשונים חולקים על הר"ן וכמובא דבריהם בטור וב"י שסתמו לכתוב שאף שיש ריעותא בריאה כשירה. ולא חילקו בין ריעותא לריעותא. וכן מוכח מדברי הרשב"א שהביא התב"ש שם בעצמו שכתב שכל שהריעותא כשירה בפ"ע. אין לחוש לה ותלינן בדופן. וכן מוכח מדברי הפוסקים שהביא התב"ש שם ע"ש. ולפלא שתפס לחומרא כדעת יחיד. ועוד דאף הר"ן שם לא כתב זה רק לשיטת התו' שטעם איסור הסירכא הוא שסופה להתפרק וכתב שם הר"ן לפ"ז דלהכי אוסר אבימי בסרוכה לדופן אף בלא העלתה צמחים דס"ל שתולין הסירכא בריאה לפי שרגילה בסירכות. ור"נ ס"ל שמצוי יותר שהדופן ימשוך את הריאה אליו ע"ש. [ובאמת צל"ע למה להר"ן לכתוב דהריאה רגילה בסירכות. דהא אף בספק השקול אסור וכמש"ש הר"ן מקודם לשיטת הסוברים דאיסור סירכא משום נקב דטריפה מחמת ספק ע"ש וכ"כ בפ"ק דחולין להדיא. ואולי גם שם ס"ל שיותר רגיל שיהא נקב ולזה החמירו בספיקו ולא אמרינן אוקי אחזקת כשרות וכמ"ש הר"ן בפ"ק דחולין בשם רבינו יונה דהיכא דאיכא למיתלי שפיר מקילינן בספק טריפה ע"ש. וה"ה הכא איכא למיתלי סירכא זו בדופן. ועש"ך ואחרונים בסי' נ' בזה ואכמ"ל] ולזה שפיר מקשה דהיכא דכי הדדי נינהו שיש מכה בדופן וצמחים בריאה למה נתלה בדופן. ומשני שתולים הצמחים ג"כ בדופן. אבל לפמ"ש הר"ן שם לשיטת הסוברים דאיסור סירכא משום נקב שאבימי אוסר משום שסירכא הוא ודאי נקב ע"ש. א"כ אף שיש צמחים בריאה. מ"מ אין זה הוכחה על נקב. דהא צמחים בעצמם כשירים. וא"כ שפיר יש לתלות הסירכא בדופן. ואינימא שמחמת הצמחים אפשר שתתהוה סירכא. א"כ היא כשירה בלא"ה דהא אין הסירכא מחמת נקב רק מחמת הצמחים [ולכאורה יש להוכיח מזה נגד סברת התב"ש שכתב