דברי מלכיאל ב תכח

דהא הוי רוב נגד הספיקות ולא הוי ס"ס בכה"ג כמבואר בראשונים. וע' תו' כתובות דף ט'. ולפמ"ש מבוארים דברי המג"א בפשיטות וז"ב בכוונתו: ט) ועפ"ז יש לישב מה שקשה לי טובא מהא דקיי"ל רוב ע"ה מעשרין הן וכן מהא דקדושין דף פ' ושאר דוכתי רוב תינוקות מטפחין הן ובחולין דף נ"ג רוב אריות דורסים ורוב שוורים מתחככים הן. דהא כל הנהו הוי רובא דתלי במעשה. ודוחק לומר דרבינא דס"ל בבכורות שם דלא אזלינן בתר רוב כזה פליג באמת על כל הנהו סוגיות. אבל לפמ"ש א"ש דבכל הנהו שהזכרנו ליכא תרי מיעוטי. והוי הרוב רוב גמור: י) ובהא דרוב ע"ה מעשרין י"ל דכיון דהוי מצוה לעשר. לא מיקרי תלוי במעשה. דבודאי יעשה זאת. וכעין הא דאיתא במנחות דף ק"ב דהיכא דמצוה לפדות אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי ואם אין מצוה לפדות אינו כפדוי דהוי מחוסר מעשה. וכן קיי"ל בנדרים דף נ"ט דהיכא דהוי מצוה לעשות זאת כגון לשאול על הנדר מיקרי דבר שיש לו מתירין. אף דכל דשיל"מ בעינן שיבוא ההיתר ממילא. מ"מ כיון שמצוה היא. אנו תופסין כאלו הוא נעשה ממילא. וה"ה הכא במקום מצוה לא מיקרי תלוי במעשה. ובהא דרוב אריות דורסים ושוורים מתחככים י"ל דכיון דהוי דבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה. וכעין שכתבו התו' בבכורות דף כ' ויבמות קי"ט דאדם שממילא נזקק לאשתו לא מיקרי תלוי במעשה. משא"כ בהמה שצריך לפעמים להרביע. כוונתם נראה דבאדם הוי דבר טבעי שמזדקק לאשתו. אבל בהמה אין להם אישות מיוחדת. ואפשר שהרבה בהמות אין אצלם שורים שיזדקקו להם. וצריך לזה השתדלות בעליהם להרביעם. וזה אינו בטבע רק ברצון. אכן לתירוץ קמא שבתוס' ביבמות קי"ט ע"א שתירצו דלרבינא דבכורות ס"ל באמת דגם גבי אדם לא אזלינן בתר רובא דמתעברות ויולדות. מוכח דלא ס"ל סברא דדבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה וכן סברא דדבר מצוה שהזכרנו. דהא עונה הוי מצות עשה ומ"מ כתבו דמיקרי תלוי במעשה. ולכאורה מוכח גם מתירוץ שני של התוס' דלא ס"ל סברא דמצוה מדלא תירצו כן ואפשר לומר דהאמת נקטו דאף אי לא הוי מצוה. מ"מ כיון שהוא דבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה. אבל לתירוץ ראשון שבתוס' מוכח דלא ס"ל סברות הנ"ל: יא) ונראה דעתם כמש"ל דסברא דרוב התלוי במעשה הוא מפני שתלוי ברצון האדם ולזה אף שבטבע הוא מתאוה לזה. מ"מ תלוי זה ברצונו ורצון האשה. ואף שמוכרח לזה מצד מצות עונה. מ"מ הא אפשר שתמחול האשה על עונתה. ואף דביבמות שם איירי שלא קיים עדיין פו"ר. וקיי"ל באה"ע סי' ע"ו ס"ו דבזה לא מהני מחילה. מ"מ י"ל שאולי השיג מלאכה כזו שצריך להתרחק מאשתו על כל המשך וכדומה שאז מותר לו לעשות כן בהסכם אשתו. ואפשר ס"ל להתוס' דאף דהוי מצוה. מ"מ כיון שתלוי ברצונו לא הוי רוב. והוי רק חזקה דאוקמינן ליה בחזקת כשרות שיקיים מצוה זו. ואף דמצינו דאמרינן חזקה דתליא במעשה וכגון הא דקיי"ל חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן וכן חזקה שליח עושה שליחותו לרב ששת בעירובין דף ל"ב דס"ל דאף בדאורייתא אמרינן לה. וכן מצאתי בראש יוסף בחולין י"ב שכתב דאזלינן בתר חזקה דתליא במעשה. וכן חזקה אין ב"ד מתעצלין יעו"ש. עכ"פ בנ"ד אין לו רק דין חזקה ולא דין רוב כיון דתליא במעשה: יב) והא דרוב ע"ה מעשרין י"ל דס"ל להתו' דבאמת אינו רק מצד חזקה. וכ"כ התו' בבכורות דף כ' ע"א סד"ה ואבע"א שהקשו ל"ל נימא לר"מ סמוך מיעוט ע"ה שאין מעשרין לחזקת טבל והוי פלגא ופלגא. ותרצו דאפשר עשה כדר' אושעיא לפטור ממעשר. ועוד דהא יש להע"ה חזקת כשרות ואין להחזיקו ברשע בשביל המיעוט וכ"כ התו' ביבמות קי"ט ע"א ע"ש. וכוונתם דכיון דרובם מעשרים. אכתי לא איתרע חזקת כשרות דידהו. ושפיר אוקמא נגד חזקת טבל. ומ"מ לא הוי ספק השקול אף אינימא דמדאורייתא לא אזלינן. משום דחזקת טבל אינה כלל כיון שעומדת להשתנות ע"י הפרשה. וכיון שמכר הע"ה את הפירות איתרע חזקת טבל בזה כי מזה יש הוכחה שהפריש מעשרות. ואין זה חזקה נגד חזקה כלל כמובן. וכעין זה י"ל שחזקה שהמומחה לשחיטה שחט יפה אינו מתנגד לחזקת איסור שאינו זבוח באשר איסור שאינו זבוח לכך הוא עומד שיפקע האיסור ע"י השחיטה. וזה עדיף מחזקה העשוי' להשתנות שנחלקו האחרונים בזה. וכעין זה נראה לומר גבי טמא שטבל במקוה ויש ספק בהכשר המקוה שחזקת כשרות המקוה אינו עומד כנגד חזקת טומאת האדם כי לכך הוא עומד האיש הטמא שיטבול במקוה ויטהר. וכל אלו החזקות אינן סותרות זא"ז כלל. ובזה מובן סברת תירוץ הש"ס בחולין דף י' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי שהכוונה כנ"ל שחזקת הבהמה אינה סותרת חזקת הסכין. ומה שקשה ע"ז מהא דמקוה. כבר כתבו התוס' שם לתרץ משום דשם י"ל דחסר ואתאי ע"ש. וכעין זה כ' הרשב"א בחידושיו ס"פ המפלת דאף שהאשה יש לה חזקת טהרה. מ"מ אם הפילה איזה דבר ואין ידוע מה הפילה דבר טהור או טמא. הוי ספק השקול. ולא שייך לאוקמא על חזקת טהרתה. לפי שדרכה בכך להיטמא ע"י הפלה ע"ש. וביאור סברא זו דורשת אריכות רב בכמה דוכתי בש"ס ובדברי הראשונים שיש לבנות ולסתור בזה אך אכ"מ. ועכ"פ בדברי התוס' י"ל כן דחזקת טבל הוא רק חזקת איסור כמ"ש האחרונים. וחזקת כשרות הוי חזקת הגוף. וכבר כתבו הפוסקים בכ"מ דחזקת הגוף עדיפא מחזקת איסור. ומ"ש הרשב"א בפ"ק דחולין גבי לא בדק בסימנים דהוי רוב התלוי במעשה. לא שייך בזה חזקת כשרות וגם מצד שמצוה לשחוט כראוי. לפי שהספק אינו על רצון השוחט. רק שמא חשב שכבר נשחט כראוי. ובאמת לא נשחט. ובזה לא שייך סברות הללו: יג) עכ"פ נתישבו בע"ה דברינו בחיבורי דשפיר מקשו התו' דניהמנה במיגו דגרשתני ולא הוי נגד רוב דאין מגרשין. כיון דתליא ברצון ובמעשה. ולטעמייהו אזלי דמפרשי הכי הטעם דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה וכמש"ל. וביותר הקשו זה לתירוצם הראשון ביבמות קי"ט שם וכמש"ל. ומצאתי בחי' הרמב"ן ביבמות שם שכתב ג"כ דלרבינא גם באדם לא אמרינן רוב מתעברות ויולדות משום דתלי במעשה. ומייתי שם ג"כ האי דרוב תינוקות מטפחין שהזכרנו וכתב שם דלהכי באמת אין שורפין עליו תרומה כדאיתא בקדושין דף פ'. משום דהוי רובא דתלי במעשה. וי"ל דלפ"ז ס"ל ג"כ הטעם משום דתלי ברצון האדם כנ"ל אך אח"כ מסיק באופן אחר יעו"ש. ולטעמיה אזיל דס"ל במלחמות בפ"ב דקדושין דלא מיקרי תלי במעשה רק כשמחוסר מעשה ממש ולא במה שתלוי ברצון וכמש"ל. אבל בדעת התוס' ובפרט לתירוצם הראשון שם שפיר י"ל כנ"ל: יד) ובהא דרוב ע"ה מעשרין לשיטת הרשב"א והר"ן שמפרשים הטעם דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה מפני שמחוסר מעשה. י"ל שפירוש הרוב הוא שרוב ע"ה אין מוכרים או אוכלים עד שיעשרו. וא"כ הוי רוב בשוא"ת ולא במעשה. ובזה יש לישב כמה קושיות בענין זה. אכן במלחמות פ"ב דקדושין מוכח דלא ס"ל סברא זו. שהרי כתב שם דרובא מקדשי והדר מסבלי מיקרי רוב התלוי במעשה. ולפמ"ש י"ל שהרוב הוא שאין נותנין סבלונות אם לא קידשו מקודם. והוי הרוב על שוא"ת. וע"כ צ"ל דלא ס"ל סברא זו. ועוי"ל גבי מעשר דלא מיקרי תלוי במעשה לפי דסגי בדיבור בעלמא וכ"ש אינימא דסגי במחשבה ע' תוס' גיטין דף ל"א ד"ה במחשבה בזה. וכן לשיטת הפוסקים דס"ל דהא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה הוא רק מדרבנן. י"ל דלהכי באמת החמירו בדמאי משום דתלי במעשה. והיינו פלוגתא דאביי ורבא בכ"מ. ויש להאריך הרבה בפרטים אלו אך אין העת מסכמת לזה כעת: