דברי מלכיאל ב תכז

סימן קכד לענין מ"ש בחיבורי סי' פ' אות א' שהתו"ג לא ראה דברי הרמב"ן בחידושיו. שוב הראו לי שבסי' ק"כ סק"א הביא את הרמב"ן. ונראה שהבין בזה פירוש אחר. אבל העיקר נלע"ד כמ"ש בחיבורי שם ואקצר: לענין מה שהקשיתי בחיבורי ס"ס צ"א על התו' נדה דף ע"א. עתה זכיתי לקנות ס' ערוך לנר על נדה ומצאתי שהרגיש בקושייתינו. וכתב לישב דהתו' ס"ל כמ"ש הרשב"א בחי' ביבמות שם דר"י ס"ל טומאת משקין דאורייתא ע"ש: בחיבורי בסי' צ"ב אות ב' הבאתי מהסמ"ע סי' קע"ה והוא ט"ס וצ"ל סי' ק"צ: מ"ש בחיבורי סי' ק"ב אות א' דהא דכתובות ס"ז דלאחר מיתה שאני. הכוונה על שעת מיתה שיהא לו לכפרה. נתישבתי שז"א כי לשון הש"ס שם ה"מ מחיים וכו' לא משמע הכי. ולזה העיקר כמש"ש אות ב' בזה בס"ד: בלוח התיקונים לדף ס"ו ע"א שורה ד' כתוב ולת"מ. הוא ר"ת ולא תלי מידי. ולדף ק"ג ע"א שנ"ז כתוב שכתב דלא הוי. תיבות דלא הוי. מיותרים: סימן קכה א) ע"ד מ"ש בחיבורי סי' פ"א אות ח' ע"ד הקושיא שהובאה בשו"ת שו"מ למה נאמנת אשה במגו דגרשתני. הא רוב אנשים אינם מגרשים והו"ל מגו נגד רוב. וע"ז תרצתי שם בקוצר דהוי רוב התלוי במעשה. וכתב כבודו שאינו מבין זה דהא הרוב הם אין מגרשים ואין עושין כלום. משא"כ בבכורות כ' איירי ברוב מתעברת שצריך למעשה כפירש"י שם. ידע כבודו כי באמת הכל אחד דבדבר התלוי במעשה לא אזלינן בתר רובא אף בכה"ג. דלכאורה צריך להבין הסברא דל"א בתר רובא דתלי במעשה. ואין לומר הטעם דאוקמינן אחזקה שלא נעשה המעשה. הא רובא וחזקה רובא עדיף. ולזה נראה הסברא דכיון שתלוי בבחירת האדם או הבע"ח אם לעשות זה או לא. אין שייך ללכת בזה אחר הרוב. דלא דמי לכל הנהו דילפינן מינה בחולין י"א דאזלינן בתר רובא. ולפ"ז ה"ה היכא שהרוב אינו עושה המעשה והמיעוט עושה ג"כ לא אזלינן בתר רובא כיון שתלוי בבחירה וכנ"ל ומדוקדק לשון הש"ס רובא דתלי במעשה ולא קאמר רוב ע"י מעשה. או הצריך למעשה: ב) ואין להקשות דא"כ למה קרי הש"ס בב"ב צ"ב רוב הא דרובא לרדיא זבני. דהלא זה תלוי ברצון הקונה. ז"א דשם אין תלוי ברצון הקונה רק בצורכו. כי רוב אנשים הנצרכים לקנות שוורים צורכם הוא לרדיא. והא דרובא קרו לכדא כדא בב"ק כ"ז נראה דנהי שתלוי בבחירת האדם איך לקרוא הדבר. בכ"ז כיון שהרוב קוראים לכדא כדא. כל אחד רוצה לקרותו כמו שקוראים הרוב כדי שלא יטעו בכוונתו. ועוד נראה דלענין לשון בנ"א לא שייך בחירה. דכל אחד בטבע נמשך בלשונו אחר מבטא רוב בני מדינתו או עירו וכידוע. וזוהי סברת התו' בבכורות כ' ויבמות קי"ט שכתבו דבאדם שדרכו לשמש לא מיקרי רוב מתעברות רובא דתלי במעשה. והיינו משום דכיון שהוא דבר טבעי כל אדם נמשך אחר הטבע ואין זה נקרא שתלוי ברצון. והחילוק בין אדם לבהמה נראה לדעת התו' שם דאדם טבעו כן תמיד. אבל בהמה יש לה רק זמן מיוחד. וגם דכל אדם יש לו אשה מיוחדת. אבל בהמה אפשר שכמה זכרים יבואו על נקבה אחת. והרבה ישארו בלי עיבור. ולזה איתא בש"ס ב"מ דף צ' שלפעמים צריך להרביע בידים והובא בתוס' הנ"ל ג"כ: ג) ולכאורה סברא זו מבוארת ברמב"ן במלחמות פ"ב דקדושין ובריטב"א שם דף נ' ע"ב גבי רובא מסבלי והדר מקדשי. שכתבו שם דלהכי חיישינן למיעוט דמקדשי והדר מסבלי משום דתלי במעשה ובמנהג בני אדם ורצונם ע"ש. אבל באמת ז"א דהא כבר בארנו דטבע האדם להמשך אחר המנהג ושפיר הוי רובא. וכוונתם שם רק דבחומרא דא"א יש להחמיר אף בכה"ג כיון דמ"מ תלוי ברצון. אבל הך דבכורות דף כ' דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתריה. הכוונה במקום שאין שייך מנהג ותלוי רק ברצון כמו שבארנו. ולזה לא אזלינן כלל בתר רובא. וראיתי בשב שמעתתא ש"ד פ"ו שהבין שדעת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דהא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה הוא רק חומרא בעלמא. ורוצה ללמוד מזה ג"כ להא דרובא לרדיא זבני דהוי ג"כ רוב התלוי ברצון. ולפמש"ל ז"א וגם כבר בארנו בס"ד דהא דרובא לרדיא לא מיקרי תלוי ברצון כלל: ד) והנה הרשב"א בחי' בחולין דף י"א ע"ב ובר"ן פ"ק דחולין כתבו דהיכא דהרוב והמיעוט תרווייהו תלו במעשה אזלינן בתר רובא. ומכ"ש היכא דהמיעוט תלי במעשה. ורק היכא דהרוב תלוי במעשה והמיעוט אתי ממילא חיישינן למיעוטא לפי דהא דאתי ממילא שכיחי טפי. ולכאורה מתבאר מדבריהם דלא כמש"ל רק שהעיקר תלוי אם צריך מעשה או לא אבל אם תלוי ברצון וא"צ מעשה הוי רוב כיון שגם המיעוט הוא כן. ולפ"ז חולקים על הרמב"ן וריטב"א שהזכרנו. אבל הלא הר"ן והרשב"א כתבו בעצמם בפ"ב דקדושין כהריטב"א ורמב"ן שהזכרנו שברוב שתלוי במנהג חוששין למיעוט לפי שאפשר שנהג כמנהג המיעוט. ומהר"ן שם יש לדחות שכתב שם הטעם דהוי רוב העשוי להשתנות לפי שמנהג עשוי להשתנות. אבל הרשב"א כתב שם ממש כהריטב"א. וא"כ קשו דבריו אהדדי. וגם להר"ן קשה כיון דמנהג קבוע עשוי להשתנות. קו"ח דבר התלוי במעשה בעלמא שעשוי להשתנות: ה) והנראה בדעת הרשב"א ור"ן בזה דבקדושין כתבו רק שיש לחוש לחומרא מדרבנן ברוב שהוא מצד מנהג וכמבואר במלחמות ובריטב"א שם שהוא רק לחומרא. וכן הביא הרשב"א בחידושיו שם דברי התוס' שיש מקומות שחששו למיעוט במקום איסור אשת איש. ובחולין שם כתבו מעיקר הדין. וגם דהא בקדושין איירי שם ברובא מסבלי והדר מקדשי וזה אינו מחוסר מעשה. ואדרבא המיעוט תלוי במעשה שצריך לקדש קודם הסבלונות. ובכ"ז כתבו לחוש למיעוט לחומרא מדרבנן: הסברא דרובא דתלי במעשה שכתבנו דהיינו ו) ובגוף התלוי ברצון וברשב"א ור"ן דחולין הנ"ל מבואר להיפוך. נראה דזה תלוי במחלוקת רש"י ותו' ושאר ראשונים בפ"ק דחולין. דלרש"י שפירש שם בדף י"ב ע"א דלמסקנא ילפינן דאזלינן בתר רובא מהל"מ. א"כ יש לילך אחר רוב אף אי תלוי במעשה דלא מצינו חילוק בזה. ורק כשתלוי ברצון י"ל שזה אינו רוב גמור וכמש"ל. אבל אינימא דילפינן רובא מקרא. י"ל דלא ילפינן רק דומיא דאיירי בתורה ברובא דלא תלי במעשה. אבל רוב התלוי במעשה אין לנו ואין לך בו אלא חידושו: ז) אכן הרשב"א בחי' בפ"ק דחולין כתב הסברא דמיעוטא דאתי ממילא שכיח טפי מרובא דתלי במעשה. משמע דיליף לה מסברא. ואפשר לומר דנהי דילפינן לה מקרא כנ"ל. מ"מ צריך איזה סברא לחלק בזה. ולזה כתב הסברא דשכיח טפי והו"ל מיעוט המצוי וחיישינן לה טפי. רק לשון הרשב"א שם שכתב דמיעוט דאתי ממילא שכיח טפי מרוב התלוי במעשה: אינו מדוקדק קצת דנהי דהוי מיעוט המצוי. מ"מ לא הוי מצוי טפי מהרוב שכנגדו: ח) ולכאורה רציתי לומר הסבר הדבר דכיון שהרוב דמתעברות תלוי במעשה דשימוש. א"כ יש מיעוט שלא נזקקו להם זכרים כלל. ומיעוט שנזקקו ולא נתעברו והו"ל תרי מיעוטי דמצטרפי והוי פלגא ופלגא כדאיתא בקדושין דף ע"ג ע"א. וע' בחי' הרשב"א ביבמות קי"ט בזה. ולזה שפיר כתבו הרשב"א והר"ן דהיכא שהמיעוט תלוי ג"כ במעשה. א"כ שוב אין שייך סברא זו דהא ליכא הכא תרי מיעוטי. ועפ"ז מבואר דברי המג"א סי' ח' סקי"א שכתב דלהכי אמרינן בבכורות כ' דהוי רובא דתלי במעשה משום דהוי ס"ס שמא לא נזקקה ושמא לא נתעברה. והוא תמוה דהיכן מצינו בזה בש"ס שם. וגם