דברי מלכיאל ב תכו

דשבח הקדש הוא. ואם כוונת כבודו להיכא שנדר בפירוש להביא בן ח' שלא יוכל להביא בן ל'. זה א"צ להשמיענו לרבי דס"ל קטן והביא גדול לא יצא. והכא אף גבי חובה רק לכתחילה בעי שלשים יום ובדיעבד כשר בבן ח' ג"כ. ועוד דבכה"ג וודאי אף לרבנן דהביא גדול יצא מ"מ לכתחילה צריך להביא קטן. וה"ה הכא לכתחילה יביא בן ח' כנדרו. והו"ל להרמב"ם להביא משנה דפרה אף דס"ל דהביא גדול יצא. ובאמת עיקר דקטן וגדול הוא לענין עגל ופר או כבש ואיל כמ"ש הרמב"ם רפט"ז מה' מעה"ק. וע' מנחות ק"ו ע"ב וק"ז ע"ב דלא משמע הכי ואקצר כי אין זה נוגע לדברי: ומ"ש כבודו דלפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מעה"ק דיותר מג' שנים הוי זקן. היינו שאם נדר להביא גדול אינו מביא יותר מג' דלא הוי בכלל לשון גדול רק בכלל לשון זקן. ייטיב נא לראות בפנים לשון הרמב"ם ויראה שא"א לומר כן דשם מבאר ממה מביאים שלמים וגם כתב שם שזקן אין מקריבים אותו ולא מצד שאינו בכלל לשון גדול. ובפרט כי מקורו ממשנה דפ"א דפרה ושם מפורש דלא קאי על לשון נדר וכ"פ שם בפי' המשנה כרבנן. ולדברי כת"ר הו"ל להרמב"ם לחשוב שם שהשלמים באים גם מזקנים והיינו אם נדר בפירוש להביא זקן יביא יותר מג' שנים. מה ששייך לחיבורי סי' מ"א. מבואר למעלה סי' ד' קחנו משם: סימן קיט לענין מ"ש בסי' מ"ג לפלפל בהא דקיי"ל דמילתא דלא רמיא לאו אדעתיה. ע' א"ח סי' תמ"ז ס"ה ובמג"א שם ס"ק כ"ג. וע' ביו"ד סי' ק"צ בט"ז ס"ק מ' שחילק בין זמן מרובה למועט. וע"ש בנה"כ. והש"ך שם לטעמו בסי' צ"ד ס"ק כ"ח ע"ש. וע' שו"ת צ"צ סי' ס"ה מ"ש לחלק בזה: סימן קכ לענין מ"ש בחיבורי ס"ס ס"ב להקשות על התוס' יומא מ"ז כבר כתבתי בהשמטות שם שמצאתי שהנו"ב מ"ת חא"ח סי' קי"ד נשאל ע"ז ושתירוצו תמוה. ואבאר דברי כי הנו"ב תירץ שם דלהכי טבל של מנחה לא בטיל משום דר' חנינא ס"ל במנחות דף כ"ו ע"ב שהקומץ מתיר שירים לאכילה משתמשול האור במקצתו כפירש"י שם. וא"כ היתר טבל של מנחה הוא ג"כ במשהו ולזה אינו בטל. וסוגיא דיומא ס"ל כר' חנינא בזה ע"ש. ודבריו תמוהים דהשירים אין נקראים טבל שכבר הותר טבלן ע"י הקמיצה. רק שאסורים באכילה עד שיקטירו הקומץ. וגם דהא פריך הש"ס במנחות כ"ג בפשיטות שיבטל טבל או שירים דמנחה ולא הוזכר כלל דלר' חנינא אינו בטל כלל. ובפרט דסוגיא דבמנחות שם איירי בה ר' חנינא ע"ש דמסייע לר' חנינא ומקשה לרב חסדא דליבטלו שירים לטיבלא. ולהנו"ב מה מקשה לימא דבהא ס"ל לרב חסדא כר' חנינא דמשתמשול האור בקומץ הותרו השירים: ולכאורה נראה בישוב דברי התוס' דיומא דמ"ז הנ"ל. דהנה איתא במנחות כ"ג ע"ב דמקשה על רב חסדא דאמר שם בתר מבטל אזלינן שיבטלו השירים את הטבל בשתי מנחות שנתערבו וקמץ אחת מהן והו"ל מנחה שחסרה ומשני כדר' זירא דאר"ז נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים מה קומץ אינו מבטל קומץ חבירו אף שירים אינם מבטלים ע"ש. נראה מזה להדיא דילפינן מקרא ששירים אינם מבטלים ואינם בטלים דהא קומץ אינו מבטל ואינו בטל. וממילא ה"ה לטבל דמנחה דגם הטבל יש בו הקטרה אחר הקמיצה דממ"נ יהא מקצת זה או קומץ או שירים. ולזה אינו בטל. ומ"ש התוס' בלשונם שם וטבל במשהו אין הכוונה על דין דטבל של תרומה רק על טבל של מנחה ושיגרא דלישנא נקטו. ואף דטבל שבין האצבעות אין עומד להיות שיריים. מ"מ יש לו דין כל הטבל של המנחה שעומד להיות קומץ או שיריים וכנ"ל. וכן צ"ל להרמב"ם שפוסק דמין במינו בטל ומייתי ג"כ בפי"א מה' פה"מ הא דשתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו. וקשה טובא דהא מוקמינן לה במנחות כ"ג ע"ב כר"י דס"ל מב"מ לא בטל. ולא הרגישו בזה מפרשי הרמב"ם. וע"כ צ"ל שדעת הרמב"ם דלבתר דמשני הש"ס שם כדר' זירא דיליף הקטרה הקטרה לשירים. שפיר אתיא מתניתין אף כרבנן ומ"מ אין השירים מבטלים. ובאמת נראה דלמסקנא אתיא דווקא כרבנן. דהא ר"י ס"ל דעולין מבטלין זא"ז ורק משום מב"מ אין קומץ מבטל חבירו כדאיתא במנחות דף כ"ב. וצ"ע על פירש"י שפירש שם דשינויא כדר"ז אזיל אליבא דר"י. ויש לישב ולהאריך בזה ואכ"מ. ולזה שפיר כתבו התו' ביומא מ"ז להלכה. ובפרט דהרמב"ם ס"ל בספ"א מה' אבות הטומאה כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן וע"ש בכ"מ מ"ש בזה. וא"כ מוכרח לדידיה לתרץ כדר"ז כדאיתא בסוגיא שם. וכן מוכח שם בסוגיא דגם טבל דמנחות ילפינן מג"ש דר"ז דהא קשה בההיא משנה דשתי מנחות שנתערבו שיבטל טבל מנחה זו בטבל מנחה השנית לרבנן דס"ל מב"מ בטל. וא"ל דמיקרי עולין ואין מבטלין זא"ז דהא רק הקומץ מיקרי עולין לרבנן. וע"כ צ"ל דלמסקנא דיליף הקטרה הקטרה הוי גם טבל בכלל. וכ"מ בחי' הרשב"א במנחות שם. וכן מבואר שם לקמן בסוגיא דמייתי הא דר"ז גם על טבל ע"ש: אבל באמת דברי התו' עדיין קשים דהא כתבו שם דנ"מ לענין אם יתערב הטבל בחולין. ובחולין וודאי בטל דגם קומץ גופיה אם נתערב בחולין הוא בטל. דרק את חבירו אינו מבטל משום דעולין אין מבטלין זא"ז. אבל בחולין בטל וכדאיתא בדף כ"ב דדם העומד לזרוק בטל בדם חולין ע"ש ואקצר בזה: סימן קכא לענין מ"ש בסי' ס"ו דנהרג לא מת ע"י מה"מ. כתב לי גדול אחד שהתורת חיים בסנהדרין דף קי"ב כתב שגם הנהרג עיקר מיתתו ע"י המה"מ. ובמחכ"ת לא ראה דברי הזוהר שהבאתי בחיבורי שם שמפורש להיפוך. ובדרך כלל בענין שפיכות המים ראיתי בתשב"ץ הקטן סי' תמ"ז שכתב טעם ששופכין המים לכבוד המת לרמז שהוא גדול וראוי שיפסקו המים בשבילו כמו במיתת מרים שפסק הבאר. ולפ"ז צ"ל דהא שצריך שכונה כדי שעי"ז יפורסם יותר. ולפ"ז אין נ"מ בין שבת לחול וכן נ"מ בשאר פרטים לדינא. אבל אין לדון מזה למעשה כי כל הפוסקים לא הביאו טעם זה וגם כי הוא דחוק מאוד לומר שירמזו על כל המתים שהם גדולים כמרים. והתשב"צ בעצמו שם בסי' תמ"ב כתב הטעם משום סכנה ע"ש: סימן קכב במ"ש בחיבורי סי' ס"ט דהרמב"ם ס"ל דדרשינן טד"ק ובמשכון אלמנה ס"ל הטעם מפני שלבה שבור. הנה בפי' המשנה להרמב"ם בב"מ ס"פ המקבל כתב הטעם משום חשד כשתתעכב בשביל המשכון ולזה בין עני' בין עשירה אין ממשכנין. הרי שכתב טעם אחר. אבל הרי עכ"פ מבואר שהאמת בדעת הרמב"ם כדברינו שם דס"ל דגם סתם משנה דהתם ס"ל דדרשינן עד"ק. ובאמת דברי הרמב"ם צריכים ביאור דהא בש"ס משמע דרק בעני' איכא חשש חשדא ולא בעשירה. ואפשר דלהכי מוסיף הרמב"ם שם בטעם הדבר שאפשר יבואו לידי קלקול ע"ש ואכמ"ל בזה. וע' שו"ת מקום שמואל סי' ל"ב בזה: סי' קכג לענין מ"ש בחיבורי סי' ע'. מה שהקשה כת"ר דלדברי התו' דשאר נשים מותרות לשמש במוך. א"כ למה לר"מ בנשא מעוברת חבירו יוציא. ישמש במוך. הנה לדברי כבודו הו"ל להקשות על עיקר תקנת הבחנה לר"מ. אבל לבד שאין זה תקנה מכמה טעמים. הנה התו' לא התירו רק במוך אחר תשמיש. ואחר תשמיש אין וודאי כ"כ שלא תתעבר כמ"ש הרעק"א סי' ע"ב וח"ס חי"ד סי' קע"ב. ובהבחנה החמירו ביותר כידוע ובפרט ר"מ מחמיר טפי. אבל קודם תשמיש לא הותר רק במקום סכנה כמ"ש בתשובתי שם. ולר"מ במעוברת כיון שנשא באיסור הוי כנושא לכתחילה שאסור וקנסינן ליה. ואקצר באשר כי יסוד הדברים מבואר בתשובתי שם בס"ד: בסי' הנ"ל לענין הא דיבמות דף ע"ו ע"א. ע' שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג מ"ש בענין זה: