דברי מלכיאל ב תכה

דהא נוגח אסור לגבוה אף ע"פ עד אחד או בעלים כדאיתא בב"ק דף מ' ותמורה דף כ"ח ע"ב. ובהנאה משום איסור שוה"נ אינו נאסר עד אחר גמר דין. וא"כ לא הוי איסור מוסיף כיון שהאיסור לגבוה חל שעה אחת קודם איסור שוה"נ. ובאמת קשה על הנו"ב מסוגיא דזבחים דף ע' ע"ב דמשמע שם דילפינן מקרא דאיסור שוה"נ חל על חלב ע"ש ויש לישב ואכמ"ל בזה: יב) ולכאורה י"ל לפמש"ל דמיקרי איסור מוסיף אף שיש עליו מכבר איסור קל ואינו עומד לכך. א"כ אף כשהבהמה בעלת מום ואין ראויה למזבח מ"מ הוי נבילה איסור מוסיף דהא הוי איסור אחר מבעל מום. אבל ז"א דבאמת אינו חל כלל על בעל מום. אך י"ל דנבילה חמיר מבעל מום דבעל מום כשר בעוף ולהכי ס"ל לר"ע דאם עלה לא ירד בזבחים דף פ"ד וע' תו' זבחים ע"ז ע"ב ד"ה הכא. ולפ"ז נימא דנבילה יחול על איסור חולה לגבוה ג"כ דחולה אינו בלאו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהא"מ. ונבילה הוי בלאו. אכן באמת לא מצינו כלל גבי גבוה איסור נבילה רק מה שאין מקריבים בשר לגבוה אם לא שהוא מקרבן שנשחט כדין בפנים וא"כ אין איסור זה מצד נבילה. וכן מקשה הש"ס בפשיטות בחולין כ' ע"ב וכי מתה עומד ומולק. וא"כ אין זה מצד איסור נבילה. וזה יקשה ג"כ על התו' שכתבו דנבילה הוי איסור מוסיף לגבוה. אך י"ל דמ"מ הוי מוסיף דהא כבר כתבו התו' ביבמות ל"ב ע"ב ד"ה איסור דאף בשני שמות מיקרי איסור מוסיף. וה"ה הכא כיון שנאסר לגבוה מצד שלא נשחט כדין ממילא חל איסור נבילה על איסור גיד להדיוט. ועכ"פ שוב א"א לומר שנבילה יחול על איסור חולה לגבוה. כיון דלא שייך כלל בגבוה לאו דנבילה ואיסורו רק מצד שלא נשחט כדין וכמש"ל. ולפ"ז י"ל בישוב קושיית התו' דחולין עפמ"ש הנר תמיד בכריתות י"ד ע"ב שדעת התו' ישינים שם דר' יוסי ס"ל דבשני שמות לא הוי איסור מוסיף. א"כ י"ל ה"נ דהכי ס"ל לחכמים דר"מ בחולין ק"א. ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן קיד הושמט בחיבורי ח"א סי' כ"ט אות א' לענין דברי התו' שהבאתי שכתבו בפסחים דף כ"ח ע"א דחכמים ס"ל דממעטינן חמץ דלא בעי שריפה מקרא דהנותר. צ"ע לכאורה דבתו"כ פ' צו סי' קכ"ז דריש הנותר לרבויי נותר דשאר קדשים ע"ש דקאמרי לה רבנן דר"י דהכא ומקודש הוא ממעט קדשים שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ. ור"י ממעט אשם תלוי וחטה"ע וחשנב"ע כנ"ל. ובזה מבואר מה שקשה להני דילפי אה"נ מלא תאכל ופליגי אדריב"ל ור' יונתן בפסחים כ"ד א"כ ל"ל הנותר ולפמ"ש א"ש. וע"ש בתו"כ שיש עוד חילוק בין סוגיא דפסחים כ"ד דהכא יליף לרבות שאר קדשים מבקודש באש תשרף. וגם ל"ל מייתי סייעתא לר' יונתן שם מרבנן דהכא. וגם תמה אנוכי דעיקר חסר מן הספר דממ"נ אם עיקר הפסוק אתי רק לחמץ בפסח א"כ ל"ל לדחות קו"ח שלו כלל מעיקרא. ושם א"ל לדבריו דלדבריו שפיר ס"ל קו"ח שסופו להקל וכמש"ל ולדבריהם א"צ לזה כלל. ואם ממעיט גם שאר איסורים א"כ עדיין נימא דחמץ ניליף בקו"ח או במה מצינו וקרא אצטריך לשאר איסורים. וע' תו' כ"ז ע"ב ד"ה מה שהקשו למאן דממעט מהנותר ותירצו דמ"מ כעין נותר מרבינן. והיינו כנ"ל. וגם תקשה קושייתם השניה דדילמא אתי קרא רק לחמץ. ומ"ש דל"צ קרא דניליף במ"מ מנותר. קשה דא"כ ניליף גם לשריפה ולזה אצטריך קרא למעוטי משריפה דהא יש חומר בקבורה שהנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור. אשר באמת קשה דליתפוס ג"ז דהוי סופו להקל וכבר הרגישו המפרשים בזה. ובסוכה ל"ז איתא דחכמים היינו ר"מ. ור"מ ס"ל בדף כ"א דאיסור הנאה יליף מלא תאכל גופיה. וא"כ לא ס"ל דרשא דהנותר כמבואר בסוגיא שם: סימן קטו מ"ש בחיבורי סי' ל' דביריעה שנקרעה תוך ג' שיטין ס"ל להט"ז שצריכה תפירה והש"ך ס"ל שא"צ תפירה. הוא ט"ס וצ"ל שאם נקרעה בתוך ב' שיטין ס"ל להש"ך שצריך תפירה והט"ז ס"ל שא"צ. ומש"ש לחלק דההג"א איירי בפסול שבגוף האתרוג והרא"ש איירי בחזזית שעומדת על האתרוג מבחוץ. הקשה לי חכם אחד דהא הרא"ש הביא בדבריו גם מנומר וההג"א הביא ג"כ מנומר. ולק"מ די"ל דהרא"ש איירי שאם יקלפו הנימור ישאר מראה אתרוג וא"כ הפסול עומד על האתרוג וכמפורש בדברי הרא"ש שם דאיירי בכה"ג. אבל ההג"א איירי שהנימור נכנס לגוף האתרוג. ולהסירו צריך לחתוך מגוף האתרוג. וכן הוא הלשון ברא"ש מנומר שנקלף ובהג"א מנומר שחתכו. והוא כדברינו בס"ד: סימן קטז מ"ש בחיבורי סי' ל"א לענין אי בעינן סוכה הראויה לשבעה. אין להביא ראיה מפסחים ל"ח ע"ב דפליגי שם רבה ורב יוסף אי בעינן מצה הראויה לז' ובכל דוכתא קיי"ל כרבה לגבי ר"י כדאיתא בב"ב קי"ד וע"ש בתו'. דלא דמי דשם פשטא דקרא משמע שיאכלו מצות שבעה ימים ולא שתהא ראויה לז'. אבל בסוכה כתיב תעשה שבעת ימים משמע שעשיית הסוכה יהי באופן שיהא ראויה לז'. ואף לפמ"ש שם שר"י יליף לה מקרא דבסוכות תשבו. היינו משום דמיותר דהא מסיק קרא כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. וגם מקודם כתיב שם חג הסוכות שבעת ימים: סימן קיז מ"ש בחיבורי סי' ל"ב דלא שייך בל תוסיף רק אם עשה העיקר. שוב ראיתי שכ"כ המהרש"א בר"ה דף ל"ג על רש"י. והפנ"י שם הקשה עליו דהתו' בעירובין צ"ו כתבו דשייך בל תוסיף בכה"ג רק דהוי כמו שלא בזמנו. ובמחכ"ת לק"מ דהתו' כתבו שם זה אליבא דרש"י. אבל התוס' בעצמם מבואר שם דס"ל דלא שייך בזה ב"ת וכהמהרש"א. וע' טו"א מש"ש בזה ודבריו קצ"ע ואכמ"ל בזה. וע' בפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת בחלק א' אות ל"ט מ"ש בזה: שם בסי' ל"ב מ"ש בסוף הסימן שהרמב"ן בחי' כתב שאף אם וודאי עישר אינו רק מדבריהם. שוב ראיתי שכוונתו שם דהוי ספק דדבריהם משום דהברכה הוי דרבנן וכמו"ש הר"ן בחי' שם: בסי' ל"ה אות ג' לענין דברי המרדכי. ע' שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ז מ"ש בזה: סימן קיח מ"ש כבודו להקשות על מה שבארתי בחיבורי סי' מ' דחובה לחוד ונדרים ונדבות לחוד והקשה דהא נדר מיקרי ג"כ דבר שבחובה כדאיתא במנחות פ"א לענין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ידידי. הלא יסודי מדברי הש"ס יומא ל"ד ע"ב וע' ע"ב ושם מייתי קרא דמבחר נדריכם וקרי לה נדבה ולא חובה אף דאיירי בנדר. והכוונה פשוט שעיקר החילוק בין חוב שקבעה תורה ובין חוב שמחייב האדם א"ע בנדר או נדבה. וקרי לה נדבה משום שבשעה שהוא נודר הוא נדיב לבו באין מכריח. וע' ריש זבחים דמקשה הש"ס האי נדבה נדר הוא ובתו' שם. ובמקום אחר הארכתי בס"ד בענין זה אי קרי לנדבה נדר ואכמ"ל כי בנ"ד הדבר ברור כמש"ל. וכן פירש"י שם הסברא בצריכותא ע"ש. וכן בביצה כ' לענין סמיכה קרי לנדר נדבה לגבי חובה ע"ש להדיא. וכן בכ"מ בש"ס. ולגבי לבוא מן החולין שפיר קרי לה חובה דכיון שכבר נתחייב. א"כ אין יכול לפטור א"ע במה שיביא דבר שמחויב להביאו בלא"ה. והרי הוא חייב א"ע להביא דבר שבלא זה לא היה מחויב. ותמה אני על חכם שכמותו שיעלה על דעתו להשוות זה לזה. וע' קינין פ"א מ"א בזה: ומ"ש כבודו דלהכי תנן ריש פרה דנו"נ מקריבים בני ח' משום דאתיא כרבי דנדר קטן והביא גדול לא יצא ולזה לא ימתין עד שיגדל. דבריו נפלאו אצלי דלפי דבריו אם נדב עגל אינו רשאי להשהותו דהא הוי לי' קטן והביא גדול. ולדבריו היכי דמי בל תאחר דשלש רגלים. והכוונה הוא רק אם נדר בפירוש להביא קטן ולא הפרישו עדיין. בזה ס"ל לרבי דלא יביא גדול כי לא זה נדר. אבל אם הפריש קטן שפיר יוכל להביאו כשיגדל